פרק מספר: מדינה למכירה

בספרו החדש מפרט מתן פלג, יו"ר תנועת 'אם תרצו', כיצד מדינות העולם מעבירות מדי שנה עשרות מיליונים לארגונים ישראליים שכל מטרתם תקיעת מקלות בגלגלי מדיניות הממשלה – החל מלוחמה בטרור, דרך הגירה והתיישבות ועד לריבונות בירושלים.

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה' – הספר 'מדינה למכירה' ב-44 ש"ח בלבד.
הכנסו לאתר סלע מאיר ובמסך הרכישה הזינו את הקוד Mida10

***

מחירם של ארבעה קצינים

יום ראשון, 8 בינואר 2017, צום עשרה בטבת תשע"ז. 2,605 שנים לאחר היום שבו הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים, טיילת ארמון הנציב הייתה מלאה מטיילים ותיירים שהשקיפו אל העיר העתיקה. אולי ביקשו לדמיין איך נראו חומות העיר בימים ההם, אולי באו פשוט לצפות בחומה המרשימה שמקיפה את העיר בזמן הזה. כיפת הזהב בהקה בשמש, ורוח מזרחית קלה נשבה ממדבר יהודה.

באותה שעה קרבה באיטיות אל הטיילת משאית מסוג מרצדס. הנהג, פאדי קונבר, תר אחר חיילי צה"ל שבאו לחזות בבירתם ההיסטורית. כאשר זיהה קבוצת חיילים יורדת מאוטובוס חונה, הגביר קונבר באחת את המהירות והחל בפיגוע דריסה המוני. הוא פגע בעשרות חיילים, ולאחר מכן שילב במהירות להילוך אחורי ודרס שנית את הפצועים ששכבו על הקרקע. שני מורי דרך ושני צוערים שנכחו במקום פתחו באש לעבר המחבל וחיסלו אותו, לא לפני שהצליח להרוג ארבעה חיילים: ארז אורבך, יעל יקותיאל, שיר חג'אג' ושירה צור, זיכרונם לברכה. באירוע נפצעו 18 חיילים.

בזמן שהמשפחות השכולות כאבו את חורבנן והתקשורת שידרה הספדים ולוויות, אנשי המוקד להגנת הפרט כבר היו בעיצומו של "נוהל פיגוע" משלהם: הם התכוננו להגיש עתירה נגד הצו להריסת בית המחבל, שניחשו שיגיע בקרוב. אלא שלמרות התוצאות הקשות של הפיגוע, המדינה לא ביקשה להרוס את בית הרוצח, והסתפקה בהחלטה לאטום רק את יחידת הדיור שבה התגורר. העובדה הזו לא הפריעה למוקד להגנת הפרט לעתור נגד הצעד המוגבל. שוב דיון בבג"ץ, שוב סוללת עורכי דין, ושוב אין גורם רשמי שיודיע להורים השכולים על קיומו של דיון הקשור לרצח בנם או בתם.

דבורה ואני השתדלנו באותה תקופה לעדכן בעצמנו הורים שכולים על הליכים משפטיים כאלו. התקשרתי למספר הטלפון של הרצל ומירב חג'אג, הוריה של סגן שיר ז"ל. הרצל היה בהלם כשדיברנו לראשונה, וגם לי לא היה פשוט לפנות כך בטלפון לאדם שאני לא מכיר ולספר לו שבבג"ץ עומד להתקיים דיון בעניין קרדינלי כל כך. בני הזוג חג'אג' היו כאובים מאוד, אבל החליטו להגיע לבית המשפט ואף דרשו לדבר במהלך הדיון.

"אני אבא של שיר חג'אג,"' פתח הרצל מול שופטי בג"ץ ועורכי הדין. "בשם המשפחה ובשם שיר ובשם הילדים שלא יהיו לה," אמר ונשנק לרגע, לפני שהמשיך: "לגבי העניין של הרתעה: כשההורים שלי היו חיים, היו הרבה דברים שנמנעתי מלעשות כדי לא לסבך אותם. ההרתעה הזו חשובה, וזה בידיים שלכם! אתם חייבים. יש פה תעשייה שלמה של אנשים שחיים מרצח של יהודים. עורכי דין ומשפחות." השופט יורם דנציגר עצר אותו. "לדבר על תעשייה של עורכי דין — זה מיותר." הרצל לא נרתע, וטען שוב: "אנשים חיים מזה. יש תעשייה של אנשים שמקבלים כספים אחרי שהבן שלהם נהיה מחבל."

הקרב בין ההורים השכולים ובין המוקד להגנת הפרט גלש גם לתקשורת. בתוכנית "ערב חדש" התעמת הרצל עם עורכת הדין מיכל פומרנץ, שייצגה את משפחתו של המחבל שרצח את שיר, פאדי קונבר. "יש פה ארגון שקופץ להגן על משפחת המחבל עוד לפני שהם בכלל ביקשו ייצוג," אמר האב. "לנו כבר נשרפו החיים, אבל צריך למנוע את הפיגוע הבא." "זה אמצעי פופוליסטי שאני מבינה איך הוא מספק את יצר הנקם הציבורי," השיבה עורכת הדין, "אבל פגיעה בחפים מפשע (על ידי הריסת בתי מחבלים, מ"פ) אינה הדרך לעשות את זה".

בפסק הדין עצמו, חשוב לציין, התייחסה השופטת ענת ברון לטענת החפות. "החומר החסוי שהוצג לנו מלמד לכאורה על ידיעה קונקרטית מצד בני משפחת המפגע על אודות תוכניתו להוציא לפועל את הפיגוע, ובזמן אמת. בנסיבות אלה, גם בהינתן סימני השאלה הקיימים בנוגע ליעילות ההרתעה הגלומה בהריסת בתים, הגעתי לכלל דעה שהריסת יחידת המגורים היא מידתית".[i]

עם כל זאת, שופטי בג"ץ הסתפקו במתן אישור לאטימת יחידת הדיור בלבד. הידיעה המוקדמת של המשפחה, הסוכריות והחגיגות לאחר הפיגוע — לכל אלה לא היה משקל. רק שני חדרים שייאטמו; זה המחיר על רצח ארבעה קצינים צעירים ופציעת 18 חיילים נוספים.

ניצחון שני: שמירה על מעמד התושבות

שבועיים לאחר הפיגוע בארמון הנציב החליט שר הפנים דאז, אריה דרעי, להשתמש בסמכותו החוקית ולבטל את מעמד התושבות הישראלית של 11מקרוביו של פאדי קונבר — בני משפחה ששהו בתחומי ישראל במסגרת איחוד משפחות, ושתהליך קבלת התושבות הרשמית שלהם טרם הושלם. כבר למחרת פנה המוקד להגנת הפרט לבית הדין לעררים בדרישה למנוע את המהלך. שוב הרמתי טלפון להרצל ולמירב. שוב הגיעה משפחת הקורבן בגפה, בעוד משפחת המחבל התייצבה כשהיא עטופה בסוללת עורכי הדין המנוסים ביותר בתחום. אלו יחסי הכוחות.

בבית הדין לעררים, השוכן ברחוב כנפי נשרים בירושלים, נקלענו למחזה סוריאליסטי. בחדר אחד קטן — שבמקרה נקרא בית משפט, אך דומה יותר לכיתת לימוד בכפר נידח באפריקה — הצטופפו כל הצדדים לדיון: שלושת עורכי הדין ששלח המוקד להגנת הפרט; המשפחה המורחבת של המחבל — אנשים שלפחות חלקם ידעו על תוכנית הדמים, ואף חילקו סוכריות לאחר ביצועה; ובתפקיד המיעוט — הוריה של שיר חג'אג' ושלושה מחברי תנועת אם תרצו. ישבנו כולם יחד, כתף אל כתף, וחיכינו למוצא פיו של השופט.

שום מעמד תושבות לא נשלל בדיון ההוא, וגם לא בדיונים שאחריו.

בימי כתיבת שורות אלו, באמצע שנת 2022, עדיין עומדת בקשה של משרד הפנים לדון מחדש בשלילת מעמדם של קרובי המחבל. מפעם לפעם מבקש המוקד להגנת הפרט עוד דחייה במועד הדיון, ומקבל אותה. הזמן והכסף ממילא עובדים לטובתו.

ניצחון שלישי: לוויה שמחה לשהידים

ב־1בינואר 2017 התקבלה בקבינט המדיני־ביטחוני החלטה בדבר "מדיניות אחידה בטיפול בגופות מחבלים." במסגרת זו נקבע כי גופותיהם של מחבלים שהשתייכו לארגון חמאס, או כאלה שביצעו פיגועים "חריגים במיוחד" — לא יועברו למשפחות. המחבל שדרס את החיילים בארמון הנציב שבוע לאחר מכן לא היה איש חמאס, אבל הפיגוע הוגדר חריג במיוחד.

החלטת הקבינט לא נולדה בחלל ריק. בשנת 2014 חטף חמאס את גופות הלוחמים אורון שאול והדר גולדין, שנהרגו במבצע צוק איתן בעזה; מאוחר יותר נפלו לידיו ככל הנראה שני ישראלים — אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שחצו את גדר המערכת ועקבותיהם אבדו. כמו כן, החל מספטמבר 2015 התמודדה ישראל עם גל טרור שכונה "אינתיפאדת היחידים." כל אלו הובילו את הדרג המדיני והביטחוני להקשיח את מדיניות החזרת גופותיהם של מחבלים, כדי שיהיה אפשר להשתמש בהן לצורכי משא ומתן.

גל ההליכים המשפטיים נגד המדינה לא איחר לבוא. העתירה הראשונה הוגשה למען החזרת גופתו של המחבל עבד אל־חמיד, אשר ב־18 באפריל 2016 הפעיל מטען נפץ באוטובוס בירושלים ופצע 21 ישראלים. מיד לאחר מכן נדרש בית המשפט להכריע אם תוחזר גופת המחבל מוחמד טראיירה, שביוני 2016 רצח את הנערה הלל אריאל בת ה־13 במיטתה בקריית ארבע. עתירות נוספות הוגשו בשם משפחת המחבל מוסבאח אבו־סביח, שרצח את לבנה מליחי ואת לוחם היס"מ יוסי קירמה בפיגוע ירי בירושלים באוקטובר 2016; המחבל מוחמד אלעמאירה, שרצח את הרב מיכי מרק ופצע את אשתו ושני ילדיו הקטנים, בעת שנסעו מביתם שביישוב עתניאל; ופאדי קונבר, המחבל מהפיגוע בארמון הנציב. בהמשך אוחדו ההליכים לעתירה רחבה אחת בשם משפחות המחבלים.[ii]

במקביל הוגשה עתירה למען שחרור גופותיהם של שלושה ערבים־ישראלים, בני משפחת ג'בארין מאום אל־פחם, שביולי 2017 נכנסו למתחם הר הבית וירו למוות בשוטרים כמיל שנאן והאיל סתאווי. כאן הושג ניצחון מהיר לטובת המפגעים: בתוך ימים הוחזרו הגופות למשפחה, ואלפי תושבי אום אל־פחם והסביבה חגגו את מסע ההלוויה ביריות באוויר ובריקודי שמחה סביב גופות המחבלים.[iii]

מי שעמד מאחורי שרשרת העתירות הללו היה "עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל". בעדאלה חברים גורמים המזוהים עם מפלגת בל"ד, והעמותה מגדירה את מטרותיה: "השגת זכויות אישיות וקולקטיביות למיעוט הערבי הפלסטיני בישראל" ו"הגנה על זכויות האדם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש". עדאלה נוסדה בשנת 1996 ובראשה עומד עורך הדין חסן ג'בארין, בוגר תוכנית המלגאים של הקרן לישראל חדשה. העמותה מתנגדת לקיומה של ישראל כמדינה יהודית,[iv] מגישה אין־ספור תביעות ועתירות למערכת המשפט הישראלית ופועלת בכל העולם — בדגש על המוסדות הבינלאומיים — ליצירת לחץ על מדינת ישראל ועל צה"ל. בעשור שבין 2012 ל־2021 קיבלה עדאלה 24,383,336 שקלים מישויות מדיניות זרות — ממוצע של קרוב ל־ 2,500,000שקלים בשנה — יותר ממחצית התקציב השנתי של הארגון.

עדאלה עומדת גם מאחורי העתירה שביטלה את החלטתו של שר הפנים לשלול את אזרחותו של עלאא זיוד, אזרח ישראלי תושב אום אל־פחם שהורשע בביצוע פיגוע דריסה ודקירה בצומת גן שמואל באוקטובר 2015.[v]

היו אלה שני ארגונים במימון ממשלתי זר — עדאלה והאגודה לזכויות האזרח, שארחיב לגביה בהמשך — שייצגו את המחבל מהחלטתו של שר הפנים ב־2016 ועד לפסק הדין שניתן ביולי .

פסק הדין אמנם קבע כי המדינה יכולה עקרונית לשלול אזרחות ממחבלים, אך קבעה שההליך הספציפי הזה לא היה תקין ולכן — אם היא רוצה לשלול את אזרחותו של זיוד, עליה לבצע את ההליך מחדש. מי שיממן זאת במידה שהמדינה תחליט להתחיל מההתחלה יהיו משלמי המיסים בישראל; מי שיממן את הגנתו של המחבל יהיו הממשלות הזרות שמממנות את עדאלה והאגודה לזכויות האזרח.

זה אף פעם לא מעמד קל למשפחה — לא בפעם הראשונה, וגם לא בפעם השלישית, כמו במקרה של מירב והרצל, להתייצב בבית המשפט ולשמוע אותו דן בנושא הכואב לך ביותר. בעיקר קשה התחושה שמי שדוחף לקיום הדיון עושה זאת כדי להצדיק את המשכורת שהוא מקבל מגורם זר. "זה פשוט לא ייאמן", הגיבה מירב בכעס. "הם רודפים אותנו בעזרת הכסף שלהם, ואנחנו לא מצליחים לעצור אותם.

שתקתי. רציתי אותה ולהבטיח שעוד נעצור אותם, אבל במבט על יחסי הכוחות — מצד אחד נבחרי ציבור חלשים ומערכת משפט מוטה באופן ברור, ומהצד האחר הררים של כסף זר המתדלקים ארגונים ועורכי דין — קשה להשמיע הצהרות כאלה. כך או כך, החלטתי שלא נקפא על השמרים, ולשם כך התגייסו כל אנשי אם תרצו עם ההורים השכולים מפורום בוחרים בחיים. התחלנו להפעיל לחץ ציבורי וניסינו בכל כוחנו להשפיע מבחוץ על השופטים שלא להחזיר את גופות בני הבליעל לחיק משפחותיהם. יצרנו חשיפה נרחבת ברשתות החברתיות, הבאנו מפגינים והחתמנו עצומות. מירב שלחה מכתב פומבי לנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. היא ביקשה לספר על מה שאבד לה, וגם על מה שאבד למדינת ישראל. לספר על נערה שהצטיינה בכל אשר פנתה, קצינה שהתקבלה ליחידה טכנולוגית מובחרת וקשה לשער לאילו הישגים הייתה מגיעה לו רק יכלה להמשיך לטפס. "אבק של מטאורים," כפי שספד לה המפקד שלה.

"אני כותבת אלייך כאמא לאמא", פנתה מירב אל השופטת. היא סיפרה על שיר, על המצוינות שאפיינה אותה, על הגאווה הרבה שהסבה למשפחתה עד יומה האחרון.

עכשיו אנחנו עומדים לפני החלטת בג"ץ לגבי החזרת גופת המחבל", המשיכה, "ואני שואלת אותך: בא המחבל הזה ורוצח ארבעה ילדים, קצינים לתפארת. האם צריך לתת לאמא שגידלה ילד לשנאה, לרוע ולרצח — מקום קבורה לבנה המחבל? האם צריך לתת להם אפשרות למצעד ניצחון, לזיקוקים ולחלוקת סוכריות, להסתה פרועה המעודדת את המחבל הבא — בשעה שאני, שגידלתי את שיר רק לטוב, יושבת ומבכה את בתי הבכורה?

אני יודעת שהרצח הנוראי הזה לא היה כנגד שיר חג'אג' בתי, אלא כנגד המדינה, כנגד המוסדות והסמלים של המדינה. בזה המחבל הנתעב הפך את עצמו מאזרח ישראל לחייל אויב, ודינו כחלל אויב. אינני מאחלת לאף אם בישראל שתבין את כאבי. פתחתי לך מעט מכאביי ואני מבקשת ממך לא להחזיר את גופות המחבלים שמוחזקים על ידי המדינה לקבורה על ידי בני משפחתם"

כשהגענו לבית המשפט הוא היה מלא וצפוף. שישה מחבלים יוצגו בדיון, ושישה מחבלים פירושם בני משפחה רבים שמצטרפים לחגיגה בבית המשפט. עורכי הדין ומשפחות המחבלים הסתובבו באולם כאדוני הארץ, טווסים ממש. בתום הדיון קיבל הרצל רשות לדבר לזמן קצר ו"לפנים משורת הדין." כשהוא הציג את עצמו — האולם הפך לתוהו ובוהו. ברגע שמשפחות המחבלים הבינו שהדובר הוא אביה של אחת הנרצחות, הן החלו לצעוק לעברנו ולקלל. הרצל ניסה לענות, אך עד מהרה הקללות שהוטחו בנו הפכו לדחיפות ומהלומות. שבעת השופטים שהיו באולם נעלמו כלא היו, והמאבטחים ניסו לחצוץ בין הצדדים. אגרוף פה, דחיפה שם, עד שלבסוף הפרידו בינינו. הפעם, לפחות, משפחות המחבלים לא השיגו את מבוקשן, והגופות לא הועברו לידיהן.

אין לי ספק שאם לא היה מדובר בקרובי מחבלים, אלא באזרחים רגילים, כל המשפחה הייתה נכנסת למעצר," סיכם הרצל כשישבנו מאוחר יותר בבית משפחת חג'אג' במעלה אדומים. "לא משנה אם זה מתוך פחד או כי מישהו במערכת תומך בהם — התוצאה היא שמותר להם הכול. כולם איתם, או שכולם חלשים מולם.

לא יכולתי אלא להסכים. מיליוני שקלים עוברים בכל שנה ממדינות אירופה ומגופים בינלאומיים לידי קבלני הביצוע שלהם בישראל — עמותות וארגונים שנחלצים להגן על מחבלים רצחניים ולנטרל את המאבק הישראלי בטרור. בשליחות פטרוניהם הם מסכלים פעולות הרתעה כמו הריסת בתי מחבלים או הטלת עונשי מאסר ממושכים, ופוגמים ביכולת של ישראל לנהל משא ומתן על השבת גופות המחבלים לקבורה. לפני הפיגוע או לאחריו — המימון הממשלתי הזר קושר את ידיה של ישראל מלהגן על בניה ובנותיה.

כל עוד כספים אירופיים ימשיכו לזרום בעורקיה של תעשיית ההגנה על המחבלים, היא תמשיך לגרוף ניצחונות משפטיים. הסוכריות ברחובות יחולקו, תמונות שאהידים יונפו בגאון, ורק המשפחות הישראליות ששילמו את המחיר הנורא מכול ייאלצו להמשיך לנשוך שפתיים.

[i] בג"ץ ,799/17 קונבר ואח' נ' מפקד פיקוד העורף.

[ii] בג"ץ ,285/17 עליאן נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית.

[iii] שלומי גבאי, "דגלי פלסטין ורעולי פנים: אלפים השתתפו בהלוויית המחבלים מהר הבית," וואלה!, 26 ביולי 2017.

[iv] כך אמר ג'בארין עצמו לכתבת תוכנית התחקירים "המקור" בערוץ 10, נובמבר 2017.

[v] עע"מ ,8277/17 עלאא זיוד נ' שר הפנים.

***
מבצע מיוחד לקוראי 'מידה' – הספר 'מדינה למכירה' ב-44 ש"ח בלבד.
הכנסו לאתר סלע מאיר ובמסך הרכישה הזינו את הקוד Mida10