פעם אחר פעם עיתונאי ישראל מתעקשים להוכיח כי עבורם המקצוע הוא לא יותר מהמשך הפוליטיקה באמצעים אחרים
בשבועות האחרונים מנויי 'הארץ' קיבלו במצורף לעיתון, מכתב מאת המו"ל עמוס שוקן המתאר את התנהלות המערכת בשנה האחרונה ומפרט כמה מהלכי הרוח של העומדים בראשה. על פי שוקן, ממשלת השינוי הייתה "אירוע ייחודי בתולדות ממשלת ישראל" ולמרות שנאלץ "להשלים עם סירובה לקדם פתרון קבע עם הפלסטינים", לדבריו "במאזן הכללי תמכנו בה".
בנוגע למערכת הבחירות הנוכחית, שוקן מספר לקוראיו כי "טובתה של ישראל מחייבת לבחור כך שלא בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה", ומסכם: מקווה שנצליח לסייע לתוצאה דמוקרטית טובה גם של הבחירות הקרובות". מבחינה אחת שוקן אכן צודק והיא בהצלחתו לסייע להחליף את השלטון, אלא שהמחליפים בהם תמך בלהט שרדו בקושי שנה בתפקיד, וכעת נתניהו צפוי לחזור בכוחות מחודשים. שוקן יודע זאת היטב ומביע את דאגתו, אך בוחר להסתיר מהקוראים את הסיבות לכישלון ואת חלקו בו, מאחורי עוד סיסמאות נבובות על "דמוקרטיה".
זו כמובן אינה הפעם הראשונה בה שוקן מתבטא כפוליטיקאי מן המניין. עוד לפני הקמת הממשלה הוא הצהיר כי מטרת הזזת נתניהו מקדשת כל אמצעי, גם אם זה אומר להמליך את בנט אותו כינה באותה נשימה ממש "אדם מסוכן". בעבר שוקן גם התמסר לחלוטין לספינים של אנשי אובמה בנוגע להסכם הגרעין המופקר עם איראן, כמובן נגד עמדת ממשלת ישראל דאז ונגד כל היגיון בריא. כאשר הוגשה נגדו ונגד עיתונו תלונה על הסתה לאלימות בעקבות מאמר שקרא "להצטרף לאבנים ולבקבוקי התבערה", המו"ל הגדיר אותה כ"קמפיין פרסומי".
כל האמור לעיל אינו חדש וגם לא סוד גדול, וכותבים שהעזו להביע דעה ימנית בעיתון למדו זאת על בשרם. אלא שכעת יוצא שוקן לקמפיין משלו ובמכתבו למנויים מודה למעשה ובפה מלא – אנחנו שחקנים פוליטיים על כל המשתמע מכך, והכסף שאתם משלמים לנו בתור מנויים משמש בפועל לתעמולת בחירות חד-צדדית ומוטה באופן מובהק. כמובן, זכותם של מנויי 'הארץ' להמשיך לתרום מכספם לקמפיין פוליטי כושל, אך האם ניתן להגדיר זאת כעיתונות? ספק רב.
דברים שאמרתי הערב במהדורה בשיחה עם @HKorach על תופעת הנירמול של איתמר בן גביר ברדיו ובטלויזיה. גם על המסך בו אני מופיע. pic.twitter.com/z9oL3qneAp
— נדב איל Nadav Eyal (@Nadav_Eyal) September 1, 2022
בהמשך השבוע הגיע פרשן 'ידיעות אחרונות' וחדשות 13 נדב איל להתארח באולפנו הביתי, שם פתח במונולוג חוצב להבות שכוון לעבר ח"כ איתמר בן גביר. לדברי איל, התקשורת בישראל מעניקה לבן גביר תשומת לב "רבה יותר מפוליטיקאים בכירים", כולל בערוץ בו הוא עצמו מועסק, מה שעלול להוביל לדבריו לכך ש"יותר אנשים יחשבו שדעותיו מוצדקות ויותר אנשים יבינו את דעותיו".
איל שם אצבע על התופעה אבל אבחנתו נכונה חלקית בלבד. ראשית, העיסוק האובססיבי שלו ושל אחרים בחבר כנסת בודד הוא ככל הנראה אחד הגורמים להתחזקותו בסקרים והפיכתו לגורם פוליטי בעל נוכחות משמעותית, כמובן כחלק מניסיון ההשחרה המתמיד לימין. כאשר פרשני ישראל מזהירים אותנו מדי ערב מפני "סמוטריץ' ובן גביר", הם למעשה מכוונים ל"נתניהו". אם מחר בבוקר בן גביר יודיע אפילו ברמז על התנגדות לנתניהו, הרי שיהפוך מיד ליקיר האולפנים. מנגד, כל מי שיעז לקלקל את "השינוי" יזכה לאיומים מרומזים ופחות מרומזים גם מפי הפרשן המודאג. לכן הפוליטיקאי כשלעצמו אינו מעניין את איל מעבר לשימוש בו כקרדום פוליטי, וכפי שהוא עצמו מודה, כל קריאות ה"זאב זאב" בהקשר הזה רק השיגו את התוצאה ההפוכה.
לכן לא ברור לגמרי למי מכוונת קינתו של איל. חיפוש פשוט ברשתות החברתיות מעלה עשרות ציוצים רק מן העת האחרונה, בהם הפרשן עוסק בבן גביר משלל זוויות ומנתח את לפרטים את התבטאויותיו ופעולותיו. חבר הכנסת זוכה גם להופעות אורח תכופות בטוריו של איל בעיתון. במילים אחרות, נדב איל הוא חלק בלתי נפרד מתיבת התהודה שניפחה את בן גביר מעבר למימדיו הטבעיים, ואת חשבון הנפש שאותו הוא מציע לערוך בתקשורת עליו לערוך ראשית עם עצמו.
איל גם שוגה, מרצון או מעיוורון, בניתוח התמונה הכללית של הגורמים לעליית הימין בשנה האחרונה, שחלק ניכר ממנה נעוץ בכישלון המהדהד של ממשלת השמאל. שיח לאומי ויהודי תפס חלק נרחב בהרבה מאז מהלך הרמייה של בנט בהקמת קואליציית "השינוי", וקריסתה המהירה הייתה בין היתר ביטוי לאמון הציבורי המועט בראשיה, יחד עם מיאוס מהתנהלותה הדורסנית והתגברות ניסיונות ההדרה וההשתקה נגד הימין. כמו שכל תלמיד לומד בשיעור הכימיה הראשון בבית הספר, לכל פעולה יש תגובה, ולאיל וחבריו כאמור חלק מרכזי בפעולה שהובילה לתגובת הנגד.
גם ההסברים על "נרמול הקיצוניים" לא משכנעים כאשר שעות ספורות לאחר נאום איל, התפרסם למשל בעיתון בו הוא כותב ראיון נרחב עם מנסור עבאס. לאיל גם לא מפריעות במיוחד שלל ההופעות התקשורתיות ומופעי הסתה מבית חברי כנסת קיצוניים כמו טיבי, עודה או כסיף. בהתאם, גם הפתרון אליו מכוון איל בדבריו יוביל להמשך אותה הטעות. הדרה והשתקה של קולות בולטים בימין רק תחזק את אותם הקולות בקרב תומכיהם, והמשך המתקפה התקשורתית נגדם רק תשמש עבורם כאות כבוד נוסף ודגל להתאסף סביבו. הקריאות להשתקה צבועות ומדאיגות עוד יותר כאשר הן מגיעות מאנשי תקשורת הרואים בעצמם אבירי חופש הביטוי.
אבל הנקודה החשובה ביותר אותה איל מפספס, כרגיל, נוגעת לתפקיד התקשורת בכלל. מבחינת איל ודומיו, תפקיד הפרשנים והכתבים כבר אינו לדווח על המציאות אלא לעצב אותה על פי השקפת עולמם האישית. הדוגמאות לכך רבות מספור אך לכולן קו מחבר – אנשי התקשורת בישראל הפכו להיות חוג כל כך סגור ומנותק עד שהם משוכנעים שהאג'נדה האישית שלהם, חייבת להיות היחידה, וחלקם הגדול מגלה גם נטייה ותיקה ומדאיגה לסימון חשודים בפשעי מחשבה וטיהור השורות.
בעולם ההפוך של עמוס שוקן, נדב איל ושות', חברת מפלגת העבודה יפה בן דוד הפכה לביביסטית ואביב גפן הפך לאויב העם אחרי כמה הופעות בשומרון. בעולם הזה עיתונאים קוראים להשתיק נבחרי ציבור, ואחר כותבים ספרים ומחברים מכתבים נרגשים על חשיבות ערכי הדמוקרטיה. בעולם הזה פרשנים לא מבינים שכאשר הם תוקפים אנשי ימין הם רק מחזקים אותם ובעיקר – הם חוטאים שוב ושוב לתפקידם כאשר הם מציגים לצופים ולקוראים תמונת מציאות מעוותת ומוטה פוליטית.
אז מה אפשר לעשות? אפשר להתעצבן ולהמשיך לרטון, ואפשר ומומלץ לתמוך בכלי תקשורת עצמאיים. אבל מעל הכל, כדאי ורצוי להתייחס למרבית הדיווחים והפרשנויות כפי שהם וכפי שהוכח שוב השבוע – לא יותר מהמשך הפוליטיקה באמצעים אחרים.
עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות:
הכותב שכח כמה ערוצי תקשורת סופר ימניים כמו ערוץ 14 ועיתון ישראל היום החינמי שכנראה הנפוץ ביותר בישראל כיום (מענין כמה עיתונים היה מפיץ אם הם היו בתשלום ריאלי). וגם שכח חלק ניכר מהתוכניות בגלי צה"ל בערוץ 103 ערוץ 100 שהן קיצוניות לטובת הימין והרבה כתבים ימניים ו"פרשנים" מטעם ימניים שמציפים את כל ערוצי התקשורת
אז אתה מודה שהדוגמאות במאמר וכוונתו הכללית נכונים,
ורק עצם קיום אמצעי התקשורת שמאזנים את דיקטטורי המיקרופון, "מציפים" אותך?
בעוד שהמאמר לו אתה "מגיב" מציין את הדיעות והדברים המדויקים שהשמיעו דיקטטורי המיקרופון ומנתח את משמעותם, כל מה שאתה מנית – זה רק רשימה של מי שאינך מסכים איתם, ללא שום בדל של ציטוט מדויק ו/או ניתוח.
אם הנוכלים המתוארים במאמר היו שומרים על איזון – כי המיקרופון הוא לא רכוש של נדבר אייל, תפקידו לדווח בצורה אובייקטיבית אם שכחת – אמצעי התקשורת המציפים אותך, לא היו קמים כי לא היה בהם צורך.
אבל כמו כל נוכל סמולני, אתה רוצה גם דיקטטורת דיעות באמצעי התקשורת (אל תספר עכשיו שזה מפריע לך) וגם שלא תהיינה דיעות אחרות.
כיצד אני יודע? כי במקום הרשיה לאיזון, מפריעים לך אלה שלא חושבים כמוך. בפעם הבאה, נסה להציף איזון.
תובנה נכונה ואחלה של תגובה אחמד!
קורא אותך כאן ונהנה מהניתוח, החשיבה והניסוח.
אף אחד מאותם ימנים בתקשורת לא טען מעולם לאוביקטיביות אבל אז היטה במצח נחושה.
כולם היו ימנים בגלוי מלכתחילה.
ההבדל שהם לא מצהירים על עצמם כשמאל וזה הבדל עצום כי זה השקר זו הצביעות זה הגועל נפש לשקר בעיניים ולגלגל עיניים לשמיים שהם אובייקטיבים שהם "רק מראה של המציאות"…וזה הם מכרו לנו שנות דור ואנו תמימים אכלנו את זה והאמנו להם…כך על החרדים על המסורת על הימין על התנחלים על ההתנתקות…על מה לא…תראה את ערוץ 11 שהוא ציבורי הם בטוחים שהם אובייקטיבים….לצחוק או לבכות…אולי להילחם בהם וזה ערוץ 14 ושאר החבר'ה…טובים יותר או פחות..
הניסיון לצפות מהתקשורת לאוביקטיביות הוא בזבוז זמן.
עיתונאים, עורכים ומוציאים לאור הם בני אדם ולכן בעלי דעות פוליטיות שמשפיעות על שיקול דעתם.
ומכאן שכל כלי תקשורתי יהיה בעל נטייה כזו או אחרת.
לכן דווקא צריך להצדיע לשוקן שמודה בגלוי בזה שלעיתון שלו יש עמדה פוליטית מסוימת. ולקוות שנוני מוזס ילך אחריו(כמה לא סביר שזה נשמע) ובכך יתחיל תהליך הריפוי של התקשורת בישראל.
זו הבעיה שהם לא בני אדם.
ובלי קשר:אחר גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג ז"ל החל מאבק, שהובל על ידי פרופ' יוסף נדבה ז"ל, לטיהור שמו של יוסף לישנסקי. רבקה, שתמיד תבעה מילדיה לא להירתע משום תגובה ולא להשפיל את מבטם גם אם יוקנטו, פנתה לראש הממשלה לוי אשכול וביקשה להעביר את עצמותיו של יוסף להר הרצל. אשכול השיב בשלילה.
עם היבחרו של מנחם בגין לראשות הממשלה גברה הפעילות למען הכרה בלישנסקי כגיבור ישראל. בט"ו באב תשל"ט, 8 באוגוסט 1979, הועברו עצמותיו של יוסף מבית העלמין בראשון לציון ונטמנו בטקס ממלכתי־צבאי בהר הרצל, ליד קברו של אבשלום. אין ספק כי אנשי ניל"י, בגבורתם ותעוזתם ותוך אמונה בצדקתם דרכם, זקפו את ראשם מתוך החלטה כי על העם היהודי לקחת את גורלו בידיו. הם שהתוו את הדרך לפעילותן של המחתרות בימי השלטון הבריטי.
נוטה להסכים, אלא שלא זה כל הדיון.
במשך שנים התקשורת זרתה חול בעיני כלל האזרחים, תוך כדי טענות לאובייקטיביות.
ומכיוון שהתקשורת היתה גם מונופול מפלגתי של מפא"י כמעט כמו בימים האפלים של בריה"מ, הרי שכמעט אף אחד לא יכול היה אפילו לדעת שזה המצב, ובטח שלא לעשות משהו לגביו.
אז החשיבות כאן היא כפולה: פעם ראשונה, להראות שהתקשרות אינה אובייקטיבית. וזה בסדר, וזה עוד יותר טוב שמתחילים גם להודות בזה, כדי שאנשים יוכלו לבחור. ופעם שנייה, לאפשר את פתיחת השוק לאלטרנטיבות אחרות.
מה שעצוב הוא, שבין לבין האמת סובלת, כי כל אחד משמיט או מוסיף את מה שנוח לו להשמיט או להוסיף. הפתרון לזה הוא פלורליזם, דרך שוק חופשי.
אוריאל, מסכים איתך לגמרי.
אמיר אין תקשורת חופשית…התקשורת בעולם היא דיקטטורה…הם מנהלים את העולם לפעמים מתפקשש להם כמו במיקרה טראמפ ,אבל אז מסנדלים אותו בחקירות…ביבי והימין מסונדלים עם התקשורת כל הזמן…אפילו זה הגיע שגדוד ספציפי בצהל מסתנדל על ידי פולואפ עולמי של התקשורת העולמית….על התיקשורת המקומית…אין מה לעשות …אלא לחכות לגאולה ….