אין קיצורי דרך: אסור לצמצם את לימודי ההיסטוריה והמורשת

תלמידים החסרים בקיאות בסיסית במושגי יסוד תרבותיים עשויים להתקל בקשיים גם בלימודים מתקדמים של מקצועות ריאליים

שר החינוך יצחק נבון בביקור בבית ספר | הנריק נתי, לע"מ

בשבת אחר הצהריים ישבתי עם בני יהונתן (10) ללמוד כמנהגנו את פרשת השבוע.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף…" הוא כנראה אחד הביטויים המפורסמים בתנ"ך כולו, אמרתי לו. המשכנו בקריאת הפרשה בהוראות המיוחדות למלך שלא ירבה לו סוסים ונשים ובציווי המיוחד לכתוב לו משנה תורה ולקרוא בה כל ימיו:

והָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' … לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו"

יהונתן לא הכיר את הביטוי "גבה לב", אבל הצליח להבין את ההקשר בין גאווה לגבהות לב. התעכבנו מעט על התביעה, שאינה מובנת מאליה, לפיה על המלך להקדיש זמן ללמידה.

פתחנו את ספרו של הרב זקס 'שיג ושיח' וקראנו את דבריו על אידיאל המנהיג הלומד: "אלה שגורל האומה מוטל על שכמם אינם רשאים לגלגל מעליהם את מטלת החשיבה, הקריאה, הלמידה והזכירה". זקס סיפר על וויליאם גולדסטון שכיהן בראשות ממשלת בריטניה במשך ארבע קדנציות והחזיק בביתו ספרייה בת 32 אלף כרכים. גולדסטון נהג לציין ביומן מיוחד כל ספר שהשלים את קריאתו, 22 אלף במספר. בהמשך הוא תיאר את ספרייתו של דוד בן-גוריון שהכילה 20 אלף ספרים נוסף על 4,000 ספרים אחרים שהחזיק בשדה בוקר.

הקריאה והכתיבה, כתב זקס, הן אשר הופכות את הפוליטיקאי למדינאי. השפה העברית, מחשבת ישראל ותפיסותיה התרבותיות ומוסריות – כל אלה מצאו את מקומן בשעת אחר צהריים מהנה בשבת האחרונה.

כבנים לעם שזכה לתואר עם הספר, צווינו ראשית כל כהורים לממש את אחריותנו האישית להמשך שרשרת הדורות. והגדת לבנך. אין אנו ההורים בני חורין להיבטל ממלאכת החינוך, אבל יחד עם זאת לא על ההורים המלאכה לגמור. בדיוק לשם כך השכיל עמנו להעמיד מזה דורות בכל קהילה ועיירה תלמוד תורה ולהבטיח כי גם בני העניים ידעו קרוא וכתוב, יכירו את סידור התפילה, את פרשות השבוע את המשנה ואת הגמרא, כל זאת בשעה שבני העניים בקרב העמים בהם חיו יצאו לעבוד ולא זכו ללמוד קרוא וכתוב.

על גב השטר הישן של 200 שקלים הופיע דיוקנו של שר החינוך הראשון של ישראל, הנשיא לשעבר זלמן שז"ר, ובצידו מובאה מופלאה מדבריו:

והלא עניין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושיננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה אל בימת ההיסטוריה. ואומה זו ידעה גם בשעות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה… ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה. וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר"

יש מי שחושב שמכיוון שאנחנו נמצאים בעידן גלובאלי בו המידע זמין לכל דורש בלחיצת כפתור והקדמה הטכנולוגית עומדת בחזית, אין עוד טעם בהנחלת שפתנו, מורשתנו ותרבותנו אל הדורות הבאים. חבל לאבד זמן יקר כאשר לנגד עינינו עומדת מטרת העל – הכשרת הצעירים אל מקצועות ההיי-טק ובהתאמה חיזוק לימודי האנגלית, המתמטיקה, הפיזיקה ומדעי המחשב. אינני מקל ראש בכל אלה. בלעדיהם נעמוד בפני שוקת שבורה כלכלית וביטחונית. אדרבה, עלינו להבטיח כי ישראל אכן תוסיף לעמוד בחוד החנית הטכנולוגית.

בנק ישראל

אולם, על אף שהשמיכה קצרה ואי אפשר להשקיע את אותן תשומות בכל נושא, אסור לנו לוותר על הנחת התשתית התרבותית, הזהותית והרוחנית לדורות הבאים. חברה שמוותרת על שפתה, על מורשתה ועל תרבותה, כורתת במו ידיה את הענף עליו היא יושבת. בהיעדר שפה ייחודית וערכי ליבה משותפים נסללת הדרך לניכור חברתי, לאובדן צדקת הדרך, לרפיון ולחולשה רעיונית שתוביל בהכרח לחולשה לאומית.

זהות לאומית היא אבן הראשה של החוסן הלאומי והיא זו שמייצרת תחושת משמעות וחפץ קיום לקהילה הלאומית. אם תרצו, אמר הרצל, אין זו אגדה, רק אם נרצה. "מכל הקמילה וההרס שחלו ביהדות בדורות האחרונים", כתב הפילוסוף וחוקר תנועת החסידות מרטין בובר, "אין לך מסוכן כקמילתו של הזיכרון המשותף ושל יצר המסירה … אין קהילה היסטורית ללא טקסטים משותפים וסיפור משותף".

אחד מתפקידיה החשובים של המערכת החינוכית הוא הנחלת טקסטים משותפים אלה לדור הבא, והפיכתם זמינים כדי שיהוו מצע לעיצוב הזהות האישית מחד וליצירה נמשכת מנגד.

עוד הרבה לפני ההקלות והרפורמות של שרת החינוך הנוכחית, אנו עדים למגמה של הורדת רף הדרישות מהתלמידים וצמצום החומר הנלמד, וזאת לצד מצוקה הולכת וגוברת של כוח אדם איכותי להוראה, בדגש על הוראת מדעי הרוח ומורשת ישראל. המציאות החינוכית מוכרת היטב לכולנו, כתב פרופ' אהוד לוז:

רובו הגדול של הנוער החילוני המתחנך בבתי הספר הכלליים מנותק כמעט לחלוטין ממקורותיה של התרבות היהודית… התחושה שאנו נתונים בתוך שבר תרבותי קיימת ולו במעומעם אצל רבים וטובים. אלא שהם עומדים נבוכים, בין אם משום שאין בכוחם לנסות ולהתוות דרך חדשה ובין אם משום שכוח הדחייה של המסורת, כפי שהיא מתגלה לנגד עיניהם, גדולה מכוח המשיכה שלה.."

החלטת שרת החינוך להוביל רפורמה שתסיר מספרי הלימוד של תלמידי ישראל את תולדות ימי הבית הראשון והשני ותצמצם להיקפים מגוחכים את לימודי התנ"ך, ההיסטוריה הספרות ומחשבת ישראל מדירים שינה מעיניי.

נכון, ראוי לשלב מתודות למידה מתקדמות ועבודות מחקר שעשויות להיות יעילות יותר מבחינת בגרות שמצטמצמת ללימוד החומר במיקוד והעברתו לדף התשובות. אבל, כל אותן מתודות מתקדמות יכולות לבוא רק על גבי יסודות איתנים. עבודות שכאלה יכולות להיות קצה תהליך הלמידה ואינן יכולות להחליף את שכבות הבסיס.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מצב בו תלמידי ישראל לא ילמדו ויבחנו על בקיאותם בחומרי התשתית של זהותנו התרבותית והלאומית: תנ"ך, מחשבת ישראל שירה וספרות עברית. יתרה מכך, מצופה מהם גם להכיר באופן בסיסי לכל הפחות היסטוריה עולמית, פילוסופיה, ויצירות נבחרות מספרות המערב. מצופה מצעירי ישראל להיות בני תרבות המסוגלים להבין משמעויות והקשרים תרבותיים.

המחשה לכוונתי ניתן למצוא במקרה שארע לחיים גורי בעת ששוחח עם תלמידי תיכון באחד מבתי הספר בארץ. גורי הקריא לתלמידים את השיר 'מנגד' של המשוררת רחל, שיר שמילותיו חקוקות על קברה בבית העלמין כנרת:

קשוב הלב, האוזן קשבת

הבא, היבוא

בכל ציפייה יש עצב נבו"

"קראתי בפני התלמידים את השיר הזה", כתב גורי, "חשתי שהם אינם אתי. הביטויים מנגד ונבו לא היו מופנמים בהם ולא היו נהירים להם כדי להבין את השיר ולהתפעל ממנו. לכך אני קורא 'הנתק האסוציאטיבי'. שמתי את הספר בתיקי, הסתכלתי בשעון ואמרתי: היה לי נעים להכיר אתכם, היום ב-11:15 בבית הספר הזה מתה השירה העברית".

מושג "הנתק האסוציאטיבי" אותו תבע גורי הוא קריטי להבנת תפקידה של מערכת החינוך. אסוציאציה לא יכולה להיווצר משיטוט אד הוק בגוגל. היא בנויה על ידע זמין שהוטמע בזיכרון התלמיד מכוח של זכירה ושינון. במקרה של גורי היה מצופה מהתלמידים להכיר את הביטוי הייחודי "מנגד" המוכר לנו מפרשת וילך: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא", ולהשכיל לחבר אותו אל הר נבו, שם עמד משה מנגד ונפרד בכאב מחלומו להוביל את בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת.

בהיעדר הכרות עם הסיפור המקראי ממילא מתרוקן מתוכן שירה של רחל והדבר נכון לגבי אינסוף שירים נוספים. אך לא רק בשירה עסקינן אלא באוצר עצום של מטבעות לשון, פתגמים וביטויים בהם ניתן להעשיר כתיבה של מאמר בעיתון, כתב הגנה משפטי או שיחת חולין.

מעבר לשפה והקשרים היסטוריים עשויה להיות גם משמעות מעשית. מפקד בצה"ל שלמד על הקרבות המרים בלטרון, חסימת הדרך לירושלים ופריצתה בציר העוקף שזכה לשם 'דרך בורמה', יוכל לשאוב השראה מהמקרה לסיטואציות קרביות שהוא עשוי לפגוש, בדיוק כשם שאלה שפרצו את דרך בורמה שאבו השראה מהקרבות בבורמה במלחמת העולם השנייה.

מפקד שלמד על הקרב בסן סימון יכול ללמוד על העקרון שסייע ללוחמי הפלמ"ח להחזיק מעמד גם ברגעי משבר חמורים. "כשהגשם יורד כולם נרטבים, ינצח זה שיחזיק רגע אחד נוסף", אמר בני מרשק ותבע מושג שילווה את צה"ל ורוחו לדורות. ידע אסוציאטיבי הוא בהכרח ידע שיש לנו אליו נגישות מיידית מתוך הזיכרון המצטבר, ולגביו חל הכלל "מה שאינך זוכר אינך יודע".

כשר חינוך כתב יגאל אלון את המאמר 'עוצמתה של רוח', בו שטח את משנתו החינוכית:

"איני מאמין שזיקתו של היהודי הבלתי דתי למורשתו הלאומית תועמק רק על ידי 'קמצוץ של יהדות', או על ידי הוראת פולקלור ומנהגים בלבד. הדרך הנראית בעיניי היא זו של העמקת הלימוד השיטתי, המבורר והרלבנטי, של תולדות המחשבה והאמונה היהודית לדורותיה…טקסטים מהמשנה, מהתלמוד, מאמרי חז"ל, אגדה והלכה … וכן מבחר של יצירות הגותיות וספרותיות – ישנות וחדשות שינקו מן המקורות האלה או דנו בהם… יש לדחות מכל וכל את הנטייה האנטי-היסטורית, שרווחה בקרב אישים וחוגים וגרסה דילוג על פני 1,900 שנות היסטוריה יהודית מבר כוכבא ועד חובבי ציון

"היהודי החילוני", כתב אלון, "אינו יכול ואינו צריך לוותר על העושר הזה. אם יעשה כך – סופו להישאר ערום ועריה".

לסיכום, את מבנה החינוך העיוני אני רואה בדמות פירמידה, כאשר כמאמר יצחק שדה "רוחב הבסיס קובע את גובה הפסגה". החינוך בבית הספר היסודי כשמו כן הוא, ותכליתו להנחיל יסודות גם במקצועות הריאליים וגם במקצועות ההומניים. אם נתייחס אל תלמידי היסודי כאל אנשים קטנים ולא כאל ילדים קטנים, נוכל להציב להם רף גבוה לאין שיעור ולהביא אותם עם מטען זהותי ותרבותי עשיר אל חטיבת הביניים.

לשם המחשה, בתחום המורשת ולימודי התנ"ך, חמש שנות לימוד בבית ספר יסודי הן די והותר זמן כדי להבטיח שלכל תלמיד עברי תהיה הכרות עם החומש וסיפורי התנ"ך הנבחרים, עם מבחר של אגדות חז"ל ועם לוח השנה העברי על מועדיו ומשמעויותיו הבסיסיות.

למידת הטקסטים הללו לא צריכה להצטמצם אל כיתת הלימוד. בעמק האלה קל יותר ללמוד את סיפורם של דוד וגוליית, בגלבוע את סיפורו של שאול ובבית שערים העתיקה את סיפורם של רבי יהודה הנשיא וחכמי המשנה ומעליה את סיפורו של אלכסנד זייד, שומר העמק שחשף את אתר הקבורה העתיק. על שאול כתב טשרניחובסקי, על חנה ורחל כתבה המשוררת רחל ועל הר נבו כתב גם שמוליק קראוס.

לפיכך אין שום הכרח לחצוץ בין לימודי שירה עברית לבין לימודי תנ"ך, ואיגודם לחטיבה אחת הוא מהלך מבורך. אולם יש הכרח להבטיח כי רמת ההוראה תהיה גבוהה וכי בשלבים המוקדמים ביסודותיה של הפירמידה התלמידים יידרשו לבקיאות בסיסית, להכרות עם מושגי יסוד, להבנה של מה קדם למה, היכן התרחשו האירועים ומה הייתה משמעותם.

בשלב החטיבה ושנות התיכון המוקדמות ראוי להרים את הרף ולייצר מבחני סף שייקבעו בסטנדרט ארצי אחיד של ידע בסיסי, בכל התחומים הנלמדים מלימודי אנגלית ומתמטיקה ועד ללימודי היסטוריה כללית ומורשת ישראל. רק אם שלבים אלה ייושמו, רק על יסודות איתנים, ניתן יהיה לעבור לבגרויות המבוססות על עבודות חקר, פרויקטים יצירתיים ומסלולי לימוד מרובי בחירה עם תת-התמחויות כמו ננו-טכנולוגיה או מסלול מנהיגות וממשל. קיצורי דרך לא יועילו.


עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות:

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. מייחלת ליום שתהיה שר החינוך של מדינת ישראל. כמה ידע, עומק והשראה יש בך

  2. תודה עמיחי על מאמר חשוב ומאלף.
    מחכים לראות אותך חוזר במהרה לעשיה ציבורית

  3. פספסת את הרכבת, הבעיה אינה כבר בתלמידים אלא גם במוריהם שאינם יודעים יהדות ואוצר חכמת האבות זרה להם.

    יעקב חזן אמר וכל יום שחולף מוכיח צדקתו, "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות".
    אין הוכחה טובה לכך מיאיר לפיד הזוכה ל20 פלוס מנדטים למרות בורותו הכללית וביהדות בפרט, או גנץ שזכה להיות רמטכ"ל כאשר אינו יודע להשלים פתגם הלקוח מהבבלי.

    כן, גם רמטכ"ל נדרש לידע ביהדות ובהסטוריה היהודית, אחרת אינו מבין את יחודו של התפקיד ואת כובד האחריות במלוא משקלה.

  4. למחוק מההיסטוריה את הבית הראשון והשני זה ללמד ילדים שסבא של אחד הגיע מגרמניה וסבא של השני הגיע ממרוקו במקום ללמד שהסבים של הסבים של כולם הגיעו מאותו מקום-זה הולך לשחק לידי גזענים.
    וגם דמיינו מה יעשו הפלסטינים אם נודה שמשפחותינו הגיעו מחו״ל ונתכחש לכך שלפני זה הם היו פה.

  5. אנגלית, מתמטיקה, דמוקרטיה. הכל חשוב. אבל אלה רק כלים. מה שנותן משמעות לחיים זה היחוד הלאומי המקומי: ההיסטוריה היחודית שלנו, הארץ היחודית שלו, התרבות היחודית שלנו. הכלים עוזרים בחיים (אפילו חיוניים לחיים מודרניים), המשמעות נותנת טעם ואושר.