חרפה לדורות: כך נכנעה ישראל בהסכם הגז עם לבנון

בתום למעלה מעשור של מחלוקות וניסיונות תיווך באשר לקו תיחום המים הכלכליים בין ישראל ולבנון, ולאחר שהמשא ומתן בנושא הואץ משמעותית בחודשים האחרונים, צפויה בקרוב טיוטת ההסכם להגיע לאישור הצדדים.

קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר בין 'הסכמי אברהם' שהושגו בשלהי כהונת נתניהו ובין ההסכם המתגבש מול ולבנון ועתיד להיחתם בימיה האחרונים של ממשלת לפיד. בעוד שהסכמי אברהם נחתמו תמורת הכרה היסטורית בישראל וכינון יחסים אסטרטגיים, בלי שנדרשה לשלם בשטחים או ויתורים מרחיקי לכת אחרים, הרי שכעת מדובר בסיפור אחר.

קשה לכתוב את המילים האלו: מדינת ישראל ויתרה למעשה על כל תביעותיה, לבנון קיבלה 100% מדרישותיה. פירורי הפיצוי הוכנסו למשא ומתן כאחיזת עיניים שנועדה להציג לציבור הישג שניתן להתגאות בו, נלעג וריק מתוכן.

המחלוקת

לקראת סוף העשור הראשון לשנות האלפיים, החלו שכנותיה של ישראל בים התיכון לפעול לצורך קביעת שטח טריטוריאלי. קפריסין הכריזה כי בכוונתה לפתח את השטח במרחק של 210 ק"מ מחופיה – בערך באמצע המרחק בינה ובין ישראל. ב-2007 חתמו לבנון וקפריסין על הסכם לחלוקת המים הכלכליים ביניהן וכפועל יוצא נדרשה לבנון לסמן נקודות מוצא לתיחום בינה ובין ישראל.

ישראל האיצה את הטיפול בנושא נוכח הפוטנציאל הגבוה של שדות הגז בים התיכון שעלה מסקרים גיאולוגיים, וחתמה אף היא הסכם עם קפריסין ב-2010 לחלוקת המים הכלכליים. בין היתר, הסתמכה ישראל על סימון הנקודות בהסכם בין לבנון וקפריסין וקבעה קו לתיחום בינה ובין לבנון שנמתח ב-90 מעלות מניצב החוף.

ככל שהתבהרה התמונה בדבר פוטנציאל המאגרים בים התיכון, בעיקר 'תמר' ו'לוויתן' (שהוערך אז ככפול מ'תמר'), הלכה המתיחות והחריפה. ביוני 2010 הופרח בלון ניסוי יומרני במיוחד בעיתון 'א-ספיר' הלבנוני – הפרשן לענייני ישראל חילמי מוסא פרסם מאמר בעמוד השער ובו טען כי המאגר 'לוויתן' שהתגלה "חורג לתוך המים הטריטוריאליים של לבנון, דבר הכופה על לבנון אתגר חדש וקובע נושא נוסף למאבק".

שר התשתיות והאנרגיה דאז עוזי לנדאו, היטיב להגדיר את שורש המחלוקת: "לא משנה מה נמצא, יהיה להם מה להגיד. הם לא טוענים שהממצאים שלנו הם כיבוש של הים. עצם קיומנו הוא כיבוש בעיניהם מרבצי הגז נמצאים בתוך המים הישראליים".

בראיון ל'בלומברג' הציג השר עמדה נחרצת בנושא שלא הותירה מקום לספק: "לא נהסס להשתמש בכוחנו, לא רק כדי לשמור על חוקינו, אלא גם על החוק הימי הבינלאומי". ממרחק השנים ניתן לקבוע בוודאות שעמדתה הנחרצת של ישראל בסוגיית המאגרים הללו לא הובילה להסלמה, מחד, ולבנון זנחה בהמשך טענות אלו, מאידך.

בהמשך התקבעה המריבה בשטח הכלוא בין שני קווים: קו 1 (ראה שרטוט) של ישראל הנמשך ב-90 מעלות בניצב לחוף, וקו 23 הלבנוני (ראה שרטוט) הממשיך את הזווית בה נושק הגבול היבשתי לחוף הים באזור ראש הנקרה. בין הקווים נכלא שטח בן 860 קמ"ר כאשר מאגר 'כריש' מצוי מדרום לו, ומאגר קאנא/צידון משתרע מצפון לדרום לרוחב השטח.

בראשית העשור השני פעל באזור המתווך האמריקני פרדריק הוף. הוא מתח קו בין שני הקווים האמורים כקו פשרה שחילק את השטח כך ש-45% מהשטח יימסרו לישראל בעוד 55% יימסרו ללבנון. ישראל הסכימה להצעה, אך לבנון סירבה. ניסיונות התיווך נמשכו לאורך העשור בלא הצלחה, בעיקר בשל עמדת לבנון העוינת שראתה בישראל ישות לא-לגיטימית, מה שהקשה על קיום משא ומתן "בתום לב וברוח טובה" כמתחייב במקרים אלו וכפי שמוגדר באמנה הרלוונטית.

נקודה זו אינה סמנטיקה דיפלומטית וראוי להתעכב עליה לרגע: חרף העובדה שהאמנה מגדירה נוסחה מתמטית לקביעת תיחום למים כלכליים, המציאות מראה כי יישוב מחלוקות בנושא עשוי להימשך שנים והוא סבוך מידי מכדי להיקבע במתיחת קו שרירותית. העובדה שמדינות נוקטות בשיטות שונות לקביעת התיחום הופכת את העניין למורכב עוד יותר.

אחד הסכסוכים הידועים היא המחלוקת בין סין ושכנותיה בים סין הדרומי. סין טוענת לזכויות היסטוריות שאינן מקובלת על אף אחד מהצדדים. יישוב המחלוקות הושג באופן חלקי, ועם חלק מהצדדים עומדים חילוקי דעות עד היום. לאור זאת, ברור מדוע גישה קונסטרוקטיבית הדדית למשא ומתן בנושא זה חיונית להצלחה ומדוע טרחו מנסחי האמנה להכניסה בכתובים. לבנון, כאמור, מעולם לא הייתה צד כזה למשא ומתן שעד לאחרונה נוהל באופן עקיף.

בשלבים מתקדמים של השיחות הוסיפה לבנון דרישה חסרת בסיס משפטי או היסטורי כלשהו – היא הרחיבה את תביעתה על בסיס קו חדש, קו 29 (ראה תרשים) שלא שורטט לפי אף שיטה מקובלת אך כלל בתוכו את חלקו הצפוני של מאגר 'כריש' המעתיר. שטח המריבה כמעט הוכפל באחת מ-860 קמ"ר ללמעלה מ-1400 קמ"ר, וכעת נמצאו שני מאגרים משמעותיים בתוך שטח זה – קאנא/צידון החוצה דרומה את קו 23, ו'כריש' המצוי כולו מדרום לקו 23 שהיה עמדת לבנון המקורית כאמור.

הכניעה

במהלך שנות טראמפ בבית הלבן, פעלו האמריקנים בנושא. הממונה על התיק היה דיוויד שנקר. השבוע התבטא בציוץ משתומם שגריר ארה"ב בישראל לשעבר, דיוויד פרידמן, כי לא ברור לו כיצד ממצב של משא ומתן בו היו הצדדים מאד קרובים להסכמה על חלוקה של 40-45 אחוזים לישראל ו-55-60 אחוזים ללבנון (קרוב מאד לפשרה שהוצעה על ידי הוף לפני כעשור), ייחתם בסופו של דבר הסכם על 100% ללבנון ו-0% לישראל.

שנקר עצמו העריך לאחרונה כי הלחץ לסיים את המשא ומתן נובע מכך שלפיד עומד בפני בחירות בקרוב. הוא גם העריך כי כלל לא בטוח שההכנסות מהגז יועברו למטרות אזרחיות בלבנון, בהעדר מנגנוני פיקוח, קרן עושר ומנהל תקין.

במאי 2021 הודיע מזכיר המדינה הנכנס בלינקן על מינוי מתווך מטעמו לאזור – האמריקני-ישראלי עמוס הוכשטיין. בחודשים האחרונים, נוסף לקו 29 המופרך, הסלים חיזבאללה את הטון הלוחמני וכיוון אותו לאסדת 'כריש' שהוכנסה ללב המחלוקת עם המצאת קו 29, ואף העז לשגר לעברה כתב"מים שיורטו.

נסראללה איים במפורש על החברה היוונית המפעילה את האסדה, תבע את הפסקת הפקת הגז ב'כריש', תבע בעלות לבנונית על המאגר וכמובן ציין שהגז כולו שייך לפלסטינים ולא לישראל, בה אינו מכיר. הוא אף שיגר איום פומבי ומפורש לישראל – אמצעי ההגנה (צוללות, כיפת ברזל וכו׳) לא יגנו על האסדה; אם ישראל תפתח במלחמה היא תשלם מחיר גבוה יותר מלבנון, ומלחמה זו תאיים על עצם קיומה של ישראל.

ימים ספורים טרם כניסתו של לפיד ללשכת ראש הממשלה, פורסם ב'גלובס' כי נשיא לבנון מישל עאון הודיע למתווך האמריקני כי לבנון נסוגה מחלק מדרישותיה והיא מעוניינת לשוב לשולחן המשא ומתן. על איזו דרישה היא ויתרה? על תביעותיה ב'כריש' שמעולם לא היה בספק אמיתי. וכך עברו החודשים הבאים כאשר לבנון הרשמית מתנהלת תחת הנחת העבודה לפיה היא "ויתרה" ב'כריש' (לא נתעייף מלכתוב – דרישה מופרכת כאמור), בעוד שחיזבאללה, "השחקן הסורר", משגר איומים ישירים על ישראל לבל תעז לשאוב גז בקידוח 'כריש'.

עם ראשית כהונת לפיד הואץ הטיפול בסוגיה. התדרוכים לתקשורת כללו הדהוד לאיומי נסראללה במלחמה מחד, והעלאה על נס של האינטרס הכלכלי בכך שללבנון פושטת הרגל תהיה אסדת גז מניבה. אם רק יהיה להם מה להפסיד, כך הוצג הטיעון שוב ושוב, תרד המוטיבציה להילחם בישראל. זרם ההכנסות מהגז אמור לייצב את הכלכלה, להעלות את מחיר המלחמה ולספק לישראל יציבות ושקט בטחוני בגזרה.

ב-31 באוגוסט שוחחו ביידן ולפיד בטלפון. בסיכום השיחה שפרסם הבית הלבן נכתב כי "הנשיא גם הדגיש את החשיבות של סיכום המשא ומתן על הגבול הימי בין ישראל ולבנון בשבועות הקרובים". על רקע התבהרות לוחות הזמנים וההסכם המתגבש, לא נותר אלא לומר בצער שביחסי ישראל-ארה"ב בימים אלו, הכלל הנקוט הוא שביידן גוזר ולפיד מקיים.

בימים האחרונים חשף דני זקן ב'גלובס' את השתלשלות העניינים מאחורי הקלעים של המשא ומתן: עד לפני כחודש, כך על פי החשיפה, הייתה עמדת הגורמים המעורבים מצד ישראל במשא ומתן מאוחדת סביב נוסחת פשרה לפיה ישראל תקבל כשליש מהשטח. אלא שאז הגיעה הנחייה מהדרג המדיני לוותר על כל השטח. על פי זקן, שינוי זה גרר מחאות נמרצות ממוביל המשא ומתן מטעם ישראל עד לאחרונה, אודי אדירי. משלא נענו מחאותיו, התפטר אדירי והטיפול במשא ומתן עבר לראש המל"ל אייל חולתא.

חרף העובדה שרב הנסתר על הנגלה, אי אפשר להשתחרר מהתחושה לפיה היה כאן מהלך שהוכן בקפידה. עניינו המוגבר של לפיד, הן כשר חוץ והן כראש ממשלה, בצרפת המעורבת עסקית ומדינית בענייני לבנון, לרבות בעסקי הגז; ההנחיה לשינוי הכיוון עם מינוי לפיד כראש הממשלה; הבהילות לסיים את ההסכם עוד בימי הממשלה הנוכחית וההכנה התקשורתית לכך שההסכם, אף אם יכלול ויתורים משמעותיים ללבנון, הוא טוב לישראל ומשרת את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה – כל אלו מעידים על קריסה מתוכננת, הנובעת מתפיסת עולם סדורה.

לכך יש להוסיף את העובדה שכמיטב מסורת הסכמי הגרעין של אובמה וביידן (זה שהיה וזה שעוד יהיה), נעשים מאמצים של ממש להסתיר ככל האפשר את פרטי ההסכם, ולהימנע מלהביאו לביקורת המחוקקים ולדיון ציבורי טרם חתימתו.

הספין

בחינה קרה של העובדות מעלה תמונה קשה לפיה בתום עמידה נחושה בת למעלה מעשור, ישראל נכנעה תוך זמן קצר כניעה מבישה ללחץ צבאי מצד ארגון טרור. כפי שתיארתי לעיל, איומים נשמעו גם בחלקו הראשון של המשא ומתן, אך תגובה מהירה ונחרצת הפכה אותם אז, בניגוד להיום, ללא יותר מבלוני ניסוי כושלים.

למותר לציין כי מכירת הסכמים כושלים ושיווקם באריזת יוקרה היא מומחיות בשמאל. לצורך כך גויסו כל התותחים בגזרת הפנסיה התקציבית בדימוס ובתקשורת. מה שעבד באוסלו, בעידוד הירידה מהגולן, בעידוד ההתנתקות, ההתכנסות וכל נסיגה פוטנציאלית, קיבל מגע אמריקני נוסח "תיבת התהודה" ושאר תכסיסי אובמה. כך עושים זאת:

הימנעות מדיון ציבורי. אין לבלבל תעמולה בחסות דרגות אלוף עם דיון ציבורי אמיתי. יותר משהיה כאן דיון ציבורי, היה כאן מאמץ ליצור דעת קהל נוחה, ללוש ולעצב אותה לצורך מסוים מאוד: קבלת הסכם הכניעה כניצחון מזהיר של הדיפלומטיה מבית מדרשו של לפיד.

הימנעות מהליכי ביקורת וחקיקה. העובדה כי ההסכם כולל בתוכו מבוכות רבתי עבור ישראל, שחור על גבי לבן, היא כעת מצב נתון. איך מטשטשים זאת? נמנעים מהבאתו לאישור הכנסת, ואם אפשר דואגים לסגור את אישורו בקבינט, כדי להימנע מהסיכוי שראש הממשלה החליפי נפתלי בנט יעז להטיל על ההסכם וטו (זכות השמורה לו באישור בדרג הממשלה מכוח ההסכם הקואליציוני עם לפיד).

נטרול מוקש משאל העם. החוק הישראלי מחייב קיום משאל עם במקרה בו קיימת כוונה לוותר על שטחים ריבוניים, במקרה זה, השטח הנמשך מהחוף למרחק של 12 מייל ימיים. את המכשול הזה עקף המתווך האמריקני בכך שהעביר את נקודת התיקון אל תוך המים (ככל הנראה למרחק של חמישה קילומטרים, הפרטים עדיין אינם ברורים), כך שהוויתור בנקודה זו "מדולל" בתוך ההסכם הגדול.

קיבלנו 100% מכריש! אם יש דבר אחד המשותף לנסראללה ולפיד הוא העובדה שככל הנראה שניהם חושבים שאנחנו מטומטמים. אחד מהשניים הוכיח עד כה את צדקתו. נסראללה צדק כשהלך על כל הקופה מול לפיד, עדת מעריציו וחבר החובבנים המקיף אותו, ואיים בכוח ובפועל על זכויותיה של ישראל להפיק בחופשיות גז מאסדת 'כריש'.

באשר לשני – הדבר תלוי במידת ההתנגדות הציבורית וביום הבוחר. עד אז, לפיד מנצל עד תום את העובדה שרוב הציבור אינו יכול להבדיל בין 'לוויתן', 'תמר', 'כריש' או קאנא. השבוע פרסם לפיד סרטון בו הוא מונה את ההישגים שתקבל ישראל מההסכם – 100% מ'כריש,' המאגר שלבנון הכניסה למשא ומתן כעז וגיבתה בלחץ צבאי מצד ג' סורר נשאר בידינו! אכן הישג עלוב להתפאר בו.

ישראל קיבלה 100% מצרכיה הביטחוניים. ישראל מצמצה ראשונה בתגובה לאיום, קיבלה הבטחה חסרת כיסוי לשקט תמורת 100% משטח המחלוקת שהועבר ללבנון. זו הנוסחה האמיתית העומדת מאחורי האמירה לפיה צרכי הביטחון של ישראל נענו.

אוי לנו אם צרכי הביטחון שלנו מסתכמים בהסרת איום מצד ארגון טרור. מדוע אנחנו מאמינים לעצמנו כאשר אנחנו מספרים את השקרים הללו? חלק ניכר מן העיוותים במחשבה האסטרטגית נובע מההבדלים בינינו ובין אויבנו בתפיסת הזמן, ובצידה הנכונות לשאת סבל.

אני שומע את נתניהו ואנשיו ממשיכים לדבר על ההסכם עם לבנון בלי שהם ראו אותו ובלי שהם יודעים מה יש בו.
ממשלת ישראל תמשיך לעבוד בשקט כדי לסגור את ההסכם לטובת עם ישראל ומדינת ישראל. pic.twitter.com/0AxZ7BAj4M

— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) October 3, 2022

על סבלנות וסובלנות. אין זה סוד שסבלנות וסובלנות נמדדות אחרת משני עברי הגבול. ראש ממשלה שבא לרגע נדחק להעביר הסכם בעייתי ויוכל לנפנף בחודש או שנה של שקט כהישג וכהצדקה לוויתורים המפליגים. את תפיסת הזמן המעוותת הדגים לפיד, בין היתר, שעה שעקץ את נתניהו על כך שהוא הצליח להשיג בחודש הסכם אותו נתניהו כשל להביא במשך עשור, כאילו עצם ההגעה להסכם היא מטרה בזכות עצמה. מן העבר השני, ראוי לזכור, עומדת מדינה פושטת רגל ויד שעמדה בפרץ ולא נכנעה ללחצים במשך למעלה מעשור. 

מצבה של לבנון אמנם הוחמר בשנים האחרונות, אך גם קודם לא היה שם גן עדן. אילו החזיקה בתפיסה מערבית, היא הייתה נדחקת לקבל את פשרת הוף שהעניקה לה 55% מהשטח הנתון במחלוקת עוד ב-2012. אלא שלבנון ומנהיגיה – ואחת היא אם מדובר במישל עאון (הנשיא המסיים בקרוב את כהונתו) או נסראללה (מנהיג חיזבאללה הנצחי) – חושבת במונחי זמן אחרים לחלוטין.

לבנון המשיכה להתל בישראל השבעה, בעודה סובלת מעלייה של 2000% במחירי המזון, משבר אנרגיה מצמית וכניסה מאונס תחת חסדי חיזבאללה ואיראן בסיפוק צרכי האנרגיה. על רקע זה, קל להבין מדוע הבדלי הגישה שומטים את הקרקע להיגיון הבסיסי עליו נשענת ישראל בהסכם במתכונתו הנוכחית.

הצגת הישג ערטילאי ומוטל בספק כהישג משמעותי. על פי ההסכם, לבנון צפויה לשלם לישראל (במנגנון שלא הוברר דיו) פיצויים עבור הזכות לשאוב גז ממאגר קאנא. כיצד תשלם? כמה? מתי? אין לדעת.

חלוקת רווחים  של משאבי אנרגיה היא עניין מסובך שעשוי להיגרר שנים ארוכות גם בין מדינות ידידות, קל וחומר כשמדובר במדינת אויב. בינתיים נודע כי סגן יו"ר הפרלמנט הלבנוני הכריז בהקשר להסכם כי "לבנון לא תשלם פיצויים לאויב הישראלי…לבנון השיגה בהסכם יותר מהצד השני וזאת אף לפי הודאת הצד השני….ללבנון היה יתרון במו"מ בצורת עמדה מאוחדת ו"גורם הכוח המוכר לכולם" (חיזבאללה)". כל זה לא הפריע ללפיד ותיבת התהודה המשרתת אותו בשיווק הסכם מפוקפק כהישג ממשי.

פנייה לסמכות. אל תוך קלחת האיוולת והעיוורון הזו נדחקים כרגיל גנרלים לשעבר, להסביר מדוע זרם הגז וההכנסות ימתנו את הליכותיה של לבנון, ויהפכו כמקווה את חיזבאללה מארגון טרור רצחני לעמותה רשומה.

עיוורים לעובדה שישראל נאבקת בגרסאות שונות של תרבות המעדיפה נפילתה של ישראל על חרבה על פני השגשוג הצפוי לצמוח משיתוף פעולה ממנה, מחרים-מחזיקים אחריהם כתבים, עיתונאים ופוליטיקאים שתקנים תחת רודנות לפיד ורפיסותו של גנץ. אגב גנץ, ממערכת הביטחון נשבו הרוחות המתאימות להשלמת התפאורה – מלחמה בפתח אם לא נחתום מהר כאן, כאן כאן.

פעם אחר פעם אנו נופלים בסיבור הגיונו של האויב וגיורו. פעם אחר פעם, אנו מנסים להעניק לו ליטרה מבשרנו כדי להפוך אותו לשחקן רציונלי השוקל רווח והפסד באותו האופן שאנו שוקלים אותו.

מה תעשה לבנון? אין לדעת. בישראל מרבים לעסוק בהערכות המתערבות במשאלות לב, וממעטים לעסוק באסטרטגיה. ההבדל בין שתי הגישות הוא שהראשונה נובעת מגבהות לב לפיה צפונות העתיד נהירות לנו, בעוד שהאחרונה ספוגה בחשש מן העתיד ובפעולה לעיצובו בכלים מעשיים. הראשון מאמין שיירד גשם ושהשדה יצמח, השני חושש מהבצורת ודואג מבעוד מועד למאגרי המים ולצינורות ההולכה אל השדה.

במקרה הזה, יש לומר בצער, ישראל קנתה מנה גדושה של משאלות לב והנחות יסוד מופרכות, והפכה אותן לאמונה יוקדת שיהיה טוב, הכל כדי להכשיר את ההסכם האסוני והמבזה הזה.

החרפה

ברגע הזה, בו החזקה שבמדינות המזרח התיכון כופפת ראשה מול מדינה נחשלת, מפורקת, ומוחזקת בגרונה בידי ארגון טרור, כדאי להיזכר במושכל היסוד היהודי שלא נס ליחו – אין הקומץ משביע את הארי. בזכות האיוולת הישראלית, לבנון כבר מרגישה כמו אריה, ואריות לא נותרים שבעים לאורך זמן.

על משאים ומתנים מסוג זה אמר צ׳רצ׳יל שאינך יכול לשאת ולתת עם הנמר כאשר פיך נתון בין מלתעותיו. אנחנו אפילו לא הגענו למצב בו הנמר היה צריך לנעוץ שיניים. הספיקו כמה איומים. היה זה שוב צ׳רציל שאמר כי מי שנדרש לבחור בין מלחמה וחרפה ובחר בחרפה, סופו לקבל את שתיהן.

ולוואי שנתבדה, אבל המלים האחרונות במאמר הזה צריכות להדהד אצל כל ישראלי באשר הוא: חרפה, חרפה, חרפה. ועל חרפה צריך לשלם בקלפי בהדחה.