זו אינתיפאדה והגיע הזמן לטפל בה

שנים על גבי שנים של גלי טרור השוטפים את ישראל לימדו אותנו לתייג כל התפרצות אלימה בשם חדש: אינתיפאדת הסכינים, פרעות אל-אקצא, אינתיפאדת הטיקטוק ועוד ועוד.

כל אחת מאותן כותרות ניסתה להעניק הגדרה כלשהי שתעשה מעין סדר בטרור הכאוטי המתמשך אותו אנו חווים מזה עשורים, עוד בטרם הקמת המדינה. אלא שנכון להיום טרם ניתנה כותרת מתאימה לגל הטרור הנוכחי, וזאת אולי בשל הניסיון הנואש להימנע מלהצביע על הקטליזטור העיקרי להסלמה המשמעותית – התמוטטות הרשות הפלסטינית.

תהליך הקריסה של הקונספציה המכונה "רשות פלסטינית" מחייב התבוננות מפוכחת על כמעט שלושה עשורים של "תהליך שלום", במהלכם לא הצליחו הפלסטינים לבנות ישות מדינתית מתפקדת. שתי הישויות הפלסטיניות, זו ברצועת עזה וזו ביהודה ושומרון, חוו וחוות תהליך של כישלון מדינתי מתמשך ומסוכן, וכל ניסיונות ישראל על ממשלותיה השונות לא הצליחו לעצור את הסוף המתקרב של הרש"פ ברשות אבו מאזן.

ובעוד הרש"פ הולכת ודועכת מול קהילה בינלאומית שכבר נואשת מהאמונה כי מנהיגיה ייאותו לחתום על הסכם שישים קץ לסכסוך, ניצב ראש הממשלה הזמני יאיר לפיד על בימת האו"ם ובקול בוטח שם עצמו כחוזה מדינת פלסטין, כאשר ניסה להפיח רוח ברעיון הכושל של "שתי מדינות לשני עמים". אחוז פאתוס, לפיד הביע את תקוותו ואמונתו ביכולתה של מדינה פלסטינית לקום, וזאת בזמן שישראל נשטפת בגל טרור וצה"ל מתמודד עם האיומים הביטחוניים שנובעים בין היתר מחולשת אבו מאזן.

במכוון או שלא במכוון, לפיד התעלם או שמא לא הבין כי לישראל יכולת מוגבלת בחיזוק הרש"פ ופתרון בעיותיה הרבות. למדינת ישראל יש אולי יכולת לסייע בהקמה מחדש של מוסדות שלטון ותשתית בה יוכלו פקידי הרשות לנהל את החברה הערבית בשטחי יו"ש, אך אין ביכולתה לבנות חברה חדשה, כזו שלא תראה במלחמה נגד ישראל מלחמת קודש ובעם ישראל אויב נצחי.

בכירי הרשות ברובם מבינים היטב כי המשחק הכפול אותו שיחקו במשך שנים נמצא כעת בעוכריהם. הניסיון לשמור על תיאום בטחוני וכלכלי עם ישראל, שנועד בין היתר לבנות מנגנון להזרמת כסף לכיסם במקביל לטיפוח ההסתה במוסדות החינוך, בתקשורת ובפעולות "לגיטימיות" כדוגמת מענקי עידוד טרור למחבלים ומשפחותיהם, רק אפשר לגורמים קיצוניים יותר לחלחל לשטח, להתסיס את האווירה ולבנות תשתיות טרור שחיזקו את מעמדם על חשבון הרשות הפלסטינית.

נדמה כי הן ההנהגה ברמאללה, והן גורמים בקהילה הבינלאומית ובישראל, השכילו מאוחר מאוד להבין כי הדרישה להגעה להסדר כתנאי הכרחי מקדים לשיפורים הנדרשים בתפקוד המדינתי הפלסטיני, הביאה בסופו של יום להתדרדרות הביטחונית הנוכחית. ההסלמה בשטח מאיימת לא רק על המשך קיומה של הרש"פ, אלא גם עלולה להביע להחרפה בתנאי החיים ושל האוכלוסייה הפלסטינית, להגברת הייאוש והתסכול ולאובדן הלגיטימציה והאמון של הציבור הפלסטיני בהנהגתו.

במהלך כהונת כל הממשלות האחרונות הרש"פ נהנתה מחופש פעולה רחב ומהעלמת עין של מערכת הביטחון מחריגות בוטות מהתחייבויותיה, תוך שהיא פועלת גם במזרח ירושלים ובשטחי C. על אף שצה"ל בהחלטת הדרג המדיני צמצם משמעותית את פעילותו בצפון השומרון ואפשר לרשות לפעול שם כמעט ללא הפרעה, חולשתה המשיכה לבלוט בכל הנוגע ליכולת לכפות את המונופול על הפעלת הכוח.

הרשות המושחתת שפקידיה דאגו לטיפוח חשבונות בנק ברחבי העולם ולחיזוק מקורבים בזמן שאזרחיה רעבים, איבדה את הלגיטימציה לשלוט בשטח ולממש ריבונות אמיתית. אבו מאזן בערוב ימיו נותר כעת חלש וחסר מחויבות, נחישות ויכולת של ממש לבצע רפורמות פוליטיות ולפרק את המיליציות החמושות מנשקן. אלה מצדן מפגינות את כוחן בשטח בפעילות טרור הולכת וגוברת מדי יום.

"אחרי תקופת הרשות הפלסטינית תקום פה רק מדינה", הכריז אבו מאזן ברמאללה ב-2016, אולם כעת נדמה שספק אם תשרוד לאחר לכתו. פקידי הרשות שזוכרים היטב את מראות חבריהם נזרקים מגגות הבניינים בעזה, מתמודדים כעת עם חלום הבלהות ממנו חששו וממתינים להכרעה האסטרטגית של עבאס – באיזה צד של אלימות עליהם לבחור? האם להפנות את נשקם לעבר הישות הציונית כפי שנעשה למשל במהלך מבצע 'חומת מגן', או שמא עליהם להפנות את נשקם כגד ארגוני הטרור שנוגסים בריבונותם.

כפי הנראה כרגע ממשיך אבו מאזן לשמר את המסורת הערבית העתיקה ומחליט שלא להחליט. במצב הנוכחי ישראל תאלץ אולי לקבל את ההחלטה עבורו, ובעיקר עבור ביטחון אזרחיה.

סא"ל במיל' ירון בוסקילה הוא מזכ"ל תנועת 'הביטחוניסטים' והפרשן הצבאי של ערוץ 14.