דעה: ימין זה השמאל החדש

בחסות ויכוח יצרי ואישי, המערכת הפוליטית בישראל הגדירה מחדש את מימדי החלוקה המסורתית בין המחנות היריבים

צילום: דוברות הכנסת

איך יכול להיות שכ-60% מהציבור מגדירים עצמם ימין, ועדיין בנימין נתניהו מתקשה לקושש ממשלת ימין על מלא? איך ייתכן שאחרי שאביגדור ליברמן, נפתלי בנט וגדעון סער נטשו את מחנה הימין לטובת ממשלת השינוי, ועדיין זו התקשתה לגבש רוב משמעותי בכנסת שיתמוך בה?

יש התולים את הכל בנתניהו, וסבורים כי לאחר שיפרוש המערכת תשוב לסורה. אולם מבט דרך עדשה רחבה יותר, נקייה מפוליטיקה של יום חולין, מאפשר לחשוף את התמורות הדרמטיות שעוברות על הפוליטיקה הישראלית, ואלה יישארו אתנו ללא קשר לזהות מנהיג כזה או אחר.

שורש המבוכה נעוץ בעובדה לפיה החלוקה בין ימין ושמאל היא רב-מימדית, למעשה שלושה מימדים מרכזיים: הראשון עוסק בשאלות ביטחון ויחסי חוץ, השני בענייני כלכלה וחברה והשלישי בסוגיות דת ומדינה.

את הבדלי הגישות בין שני המחנות ניתן לאפיין כך: בתחומי ביטחון ויחסי חוץ, הימין ייטה למדיניות אגרסיבית יותר המבוססת על רטוריקה של עוצמה וכוח לעומת השמאל שיעדיף פשרות והסכמים המושגים באמצעים דיפלומטיים. בתחומי כלכלה וחברה, הימין ישאף לקדם מדיניות של שוק חופשי והתערבות מוגבלת במשק, בעוד השמאל יצדד בהתערבות עמוקה יותר באמצעות ממשלה גדולה יותר. בתחומי דת ומדינה, הימין יאמץ מוסדות ומסורות כמו משפחה וקהילה, לעומת השמאל שיציב את היחיד במרכז.

חלוקה זו מאפיינת כל מערכת פוליטית דמוקרטית בעולם בה מתנהל ויכוח חופשי לאורך זמן. ככל שהוויכוח במימד מסוים מתפתח ויורד לדקויותיו, כך מתבררת לאזרח דעתו בנושא ומקומו על הרצף. הפוטנציאל לשלושת המימדים קיים בכל חברה, אך לא בכולם הם פעילים. לרוב יהיה מימד אחד דומיננטי המעסיק את החברה בזמן נתון והוא שיגדיר בה את הימין והשמאל. כך למשל בארה"ב, המימד הכלכלי הוא הדומיננטי – לכולם ברורה למשל משמעות של העלאת מיסים והשלכותיה לכאן או לכאן. בישראל לעומת זאת, מימד הביטחון ויחסי החוץ היה במשך שנים המגדיר העיקרי: "ארץ ישראל השלמה" מול "שתי מדינות לשני עמים".

יחד עם זאת, כמעט תמיד תהיינה קבוצות נבדלות שמימד לא דומיננטי מפעיל אותן. הקהילה האוונגליסטית בארה"ב תעדיף מועמד שיעלה מיסים ובלבד שיקדם חוק נגד הפלות על-פני אחד שישמור על שיעור מס נמוך אבל יתמוך בהפלות. במשך השנים שיחקו החרדים בישראל על שני צדי המתרס, הואיל ושאלת עתיד יהודה ושומרון הייתה משנית עבורם לעומת הזהות היהודית. מנגד, המימד של דת ומדינה היה משני עבור המפלגות הגדולות, ולכן הן לא התקשו להיענות לכל גחמה של המפלגות החרדיות תמורת שיתוף פעולה מדיני.

השאלה המעניינת היא האם יש קשר בין שלושת המימדים. האם זה מקרה שבנימין נתניהו לעולם ידגיש את יסוד העוצמה במדיניות החוץ והביטחון שלו, את סגולות השוק החופשי במדיניות הכלכלית שלו, ויתפאר בכך שבנו זכה במקום השלישי בחידון התנ"ך. אחד ההסברים הוא תפיסתנו לגבי טבע האדם.

האם אנחנו מעדיפים את אבחנותיו של הובס או את אלו של רוסו; האם אנחנו סבורים שטבע האדם הוא רע ביסודו או שאולי הוא טוב. שהרי אם הוא רע, יש לסמוך בעיקר על עוצם ידנו ולחשוד בכל הסכם הבא לפתחנו, יש לפקפק באלה התובעים מאתנו את כספנו תמורת ההבטחה לספק לנו שירותים ציבוריים טובים יותר, ואם הוא רע ביסודו, אז ודאי דרושה לו יראת האל, שאחרת לבדו הוא עלול לחולל צרות.

מתחת לגישות אלה לוחשים חומרי בעירה רבי עוצמה, היורדים עד ליסודות הקיום האנושי, באמצעותם מלכד כל מחנה את אוהדיו וקורא להם לדגל.

אצל הימין חומר הבעירה הוא הפרנויה, שהרי בעולם רע מיסודו תמיד נכון לעמוד על המשמר. בעיצומה של המלחמה הקרה הזהירו הרפובליקנים בארה"ב את בוחריהם מפני תאים קומוניסטיים המקננים במדינה, בשנות האלפיים הפחיד אותם דונלד טראמפ מפני המהגרים המקסיקנים. בארץ התפקיד המכובד הזה שמור לרוב לערבים. גם לשמאל יש חומר בעירה חזק, והוא האשליה. בעולם השורץ בני אדם טובים מיסודם, אין סיבה שלא נוכל לצפות לגן עדן כאן ועכשיו. אם לא גן עדן, אז לפחות שלום עכשיו או שוויון חברתי. זה בדיוק חומר הבעירה עליו נשף ברק אובמה חמצן בכישרון רב כל הדרך אל הבית הלבן.

השאלה איך כל זה מסביר את המציאות הכאוטית בישראל, שבה גרים במחנה אחד זאב כמו אביגדור ליברמן וכבש כמו ניצן הורוביץ, קפיטליסט כמו נתניהו וחברתיסט נדיב כמו אריה דרעי, תומך פתרון שתי המדינות כמו גדי אייזנקוט ונאמן ארץ ישראל השלמה כמו גדעון סער.

כאמור, במשך שנים היה מימד הביטחון ויחסי החוץ הדומיננטי בישראל. אפשר להתווכח מה באמת קרה בחדרי המשא ומתן, אבל במבחן דעת הקהל השמאל הובס. ניסיונות כושלים לממש את נוסחת "שטחים תמורת שלום" שכנעו רבים שזו איננה תקפה, לפחות לא כעת. פחות ממניעים אידיאולוגיים ויותר מטעמים פרקטים, "אין פרטנר", הפך הוויכוח לאקדמי וגווע לאיטו. דווקא בגלל ניצחון הימין, הפך מימד הביטחון ויחסי החוץ לפחות רלוונטי לחלוקה בין הימין והשמאל בישראל.

בינתיים התפוררה ברה"מ והמודל הקיבוצי הופרט לאיטו, מה שהקשה מאד על השמאל לבסס את המימד הכלכלי-חברתי כממד דומיננטי חלופי על-גביו ינצח את הימין. עד להודעה חדשה המודל הקפיטליסטי, רחום יותר או פחות, הוא ברירת מחדל. מנגד, גם נתניהו, שבהיותו שר אוצר פיתח סדרת חינוך של ממש על קפיטליזם, לא נחל הצלחה בתחום זה. אמנם מאז המחאה החברתית המימד הכלכלי-חברתי צובר חשיבות, אך הוויכוח סביבו עדיין בוסרי ולא אינטואיטיבי. על כל פנים, הנסיבות הפוליטיות מעניקות לחרדים כוח אלקטורלי משמעותי, יש להניח שמימד זה לא יהפוך למגדיר אפקטיבי של הימין והשמאל בישראל.

מימד הביטחון נדם, מימד הכלכלה עוד לא התעורר, נותרנו אפוא רק עם אלוהים. על אף רשתות ההסוואה שפורס עלינו הוויכוח סביב נתניהו, מימד הדת והמדינה, או בביטויו המקומי יהדות מול דמוקרטיה, הוא היום המגדיר של הימין והשמאל בישראל. הוא שמאפשר לאביגדור ליברמן ולניצן הורוביץ לפצח לובסטר ביחד, כאילו אין ערבים; הוא שמאפשר לנפתלי בנט, דתי לייט, לרבוץ בנחת עם מרב מיכאלי, כאילו אין אדם סמית; הוא גם המימד שמבלבל יותר מכל את אבישי בן חיים למשל. שכן, לפני היות המזרחיים בני עדות המזרח הם יהודים. זה מה שמאפשר לבנימין נתניהו ודוד אמסלם, לאריה דרעי ומשה גפני, לבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לשבת יחד.

אלא שהמציאות האנושית מורכבת מכל הניסיון לרדד אותה לדיכוטומיה פשוטה. אם נקודת המוצא שלנו לגבי טבע האדם איננה מובהקת, אין סיבה שדעתנו בכל מימד תהיה כזו. העובדה הזו, בשילוב החשיבות השונה שמקנה כל אדם לכל מימד, הופכת את האוריינטציה הפוליטית האישית לנזילה. כך למשל, למרות היותם אנשי ימין מדיני וכלכלי, מצאו את עצמם ליברמן, בנט, סער ואחרים משמאל למחנה הימין בכל הנוגע לשאלות של יהדות מול דמוקרטיה.

בחסות הוויכוח היצרי והאישי סביב נתניהו, עברה המערכת הפוליטית בישראל לממד מגדיר חדש: דת ומדינה – יהדות מימין מול דמוקרטיה משמאל. לא עוד כיבוש, בוודאי שלא צדק חברתי. אכן, זה מופרך למדי לזהות אדם כמו ליברמן כאיש שמאל, אבל גם הוא חייב להיות קשוב להמיית בוחריו. כך שכל עוד שום הסכם שלום לא מאיים עלינו, אלו הם החברים בשמאל החדש של ישראל: השמאל הסוציאליסטי הישן שתמיד הגדיר עצמו חילוני, הבורגנים של לפיד שימשיכו לסלוד מהחרדים, יוצאי ברה"מ של ליברמן, הימין הלא-דתי דוגמת סער וגם יוצאי עדות המזרח ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, מסורתיים אבל פחות, שיזלגו לאיטם לביתם הפוליטי החדש, למרות זיכרונות הקיפוח מבית סבא.

זה אולי לא השמאל שעליו חלם דור המייסדים, אבל זה מה שיש. כדאי להתחיל להתרגל.


רפי ברזילי הוא מרצה ויועץ אסטרטגי

(נצפה 1 פעמים, 1 ביקורים היום)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. הפוך, הימין הוא זה שמאמין בטוב ליבם של אנשים.
    -רק מי שמאמין בטוב שבאדם יכול להסכים לתת לאזרח הקטן את הכח לשלוט בכלכלתו(שוק חופשי) ולא לחפש בנאיביות אפשרות לרכז את הכח בידי ועדה שאיכשהו תישמר משחיתות.
    -רק מי שמאמין בטוב שבשכנינו יכול להאמין שיש סיכוי שישתנו בתנאים הנכונים ולא רץ להכיל אותם כמו שהם.
    -רק מי שמאמין בטוב שבאחר מסוגל להסתכל על מוסדות הדת למיניה שבשורשת אומרים: ״יש משהו גדול ממך שעליך לבטל עצמך כלפיו״ ולא לחשוד מיד, כמו קרל מרקס, שזה מערכת שמטרתה שליטה בהמונים ודיכוי.

  2. איך אפשר לכתוב מאמר כזה בלי להזכיר שנתניהו עומד לדין באשמת שוחד, מרמה, והפרת אמונים? אולי ההסבר הכי פשוט הוא שיש עדין רוב בציבור שלא רוצה ראש ממשלה כזה?

    1. כי זה לא אמין שחלק כל כך גדול מהעם מוכן לוותר ככה על חזקת החפות, דבר שיכול להוביל למחוזות אפלים מאוד.
      חייבים להניח שיש מאחורי זה גורמים פסיכולוגים ואינטרסנטים עמוקים יותר.

    2. זה אלמנטרי סמולניקו.

      כי אנחנו רואים שנתניהו מואשם בקידום חקיקה כנגד עיתון "ישראל היום", בעוד שמי שיזם – הניח את הצעת החוק על שולחן הכנסת – את החקיקה, שיקר (!!!) בחקירה על טיב יחסיו עם נוני מוזס ובסוף התברר שצעת החוק שכבל הניח – בכלל נכתבה (!) ככל הנראה, ע"י נוני מוזס ו/או יועציו המשפטיים !!! (כן, כן, אותו נוני מוזס שלפי כתב האישום לעיל, ביקש מתניהו לחוקק חוק כנגד "ישראל היום"!!!) – לא רק שאינו עומד לדין, לאחר שבפועל חוקק את מה שמוזס לכאורה ביקש מתניהו, אלא שהתיק נגדו בכלל נסגר!

      אז תשאיר את השקרים לאחיך בחמאס. כיצד אני יודע שאתה מהחמאס? כיוון שאצלינו בעולם הדמוקרטי המערבי, חזקת החפות ואכיפה זהה (!) כלפי כולם (אם כבר מחליטים לחקור משהו), הם אבן היסוד של השלטון הדמוקרטי. כל אזרח ישראלי יודע זאת. זה רק אצלכם בחמאס, אין לא שיוויון בפני החוק ולא חזקת החפות – 2 אלה הם הסיבה העיקרית, מדוע אתם חמולת מחבלים רצחנית ותו לא.

  3. כי מי שבאמת מאמין בדרך הימין לא ימכור את ערכיו רק בגלל כעס על אדם אחד.
    כדי להרכיב קואליציה צריך 61 ח״כים וזה מכריח להתפשר עם כמה אנשים שלא בדיוק מוצאים חן בעיניך. ואת זה כל אזרח יודע.
    אז איך יתכן שאנשי ימין יצביעו לקואליציית שמאל ויוותרו על כל ערכיהם רק בגלל פסילה של אדם אחד? ועוד בגלל האשמות שעוד מתבררות בבית המשפט?
    דוד

  4. איש יקר,
    אם באמת ישנם מנדטים שלמים שאינם מוכנים לתת לנתניהו תמיכה אך באמת ובתמים מאמינים בדרך הימין הרי שהם גם לא יסכימו לתמוך בלפיד.
    אז איפה המפלגה שלא מוכנה להצטרף לאף צד?
    איך יתכן שאחוז ההצבעה היה בשנה וחצי האחרונות במגמת עליה כמעט כל הזמן? היו צריכים להיות מנדטים שלמים שהצביעו בעבר אבל עכשיו משוכנעים שאין מועמד ראוי ולכן לא באים להצביע.