ארבע משימות לשר החינוך החדש

יישום הסכם השכר, בדגש על הסעיפים ה"אפורים" שבו

על שר החינוך לוודא יישום מיטבי של הסכם השכר שנחתם זה מכבר.

לאחר שהגיעו להבנות ראשוניות בפתיחת שנת הלימודים וחתמו על הסכם סופי לפני מספר שבועות, נראה על פניו שפנינו לרגיעה ומצבם של המורים ישתפר. אולם, הסכם השכר אינו מהווה בשורה גדולה מאחר וגם בהסכם זה ישנם גם מאפיינים המשַמרים את הקיבעון הקלוקל של מנגנון העסקת המורים בישראל וביניהם בעיקר השארת המנגנון האחוזי תלוי־הוותק בתוספת השכר והימנעות ממתן רצפה שקלית של מרבית גמולי התפקידים ובתוכם ריכוז המקצוע.

על כן, על שר החינוך להתמקד בתתי-הסעיפים שנשארו פתוחים ויכולים להוות בשורה גדולה למורים ולמערכת כולה, בראשם החוזים האישיים ואופן היישום של תגמולי המצוינות בשליטת המנהל.

למרות שבהסכם כתוב במפורש שמנכ"ל המשרד תוציא מכתב המפרט את אופן היישום של החוזים האישיים, מכתב זה לא פורסם עד היום. דבר זה יאפשר לשר החינוך הבא להפעיל את כובד משקלו על מנת לטייב את היישום, להרחיב אותו ובשל כך להגמיש את אופן ההעסקה של המורים ולמשוך כוח אדם איכותי למערכת.

צמצום כוחם (ותקצובם) של ארגוני המורים

אופן הפעולה של משרד החינוך שזור בעבותות עם ארגוני המורים, לא רק בתחום העסקת המורים אלא גם בתנאי הלמידה וההוראה וברפורמות ושינויים.

באופן היסטורי, שרי החינוך משתפים פעולה במידה רבה עם ארגוני המורים. בין אם על מנת שלא להקשות על העבודה השוטפת ובין אם על מנת לייצר שקט תקשורתי ואווירת הצלחה ללא מאבקים גדולים. מאחר וארגוני המורים רואים לנגד עיניהם לכאורה את טובת המורים ובפועל את טובתם שלהם, שיתוף הפעולה איננו מוביל לקידום ושיפור מערכת החינוך אלא לקיפאון ושמירה על אופן הפעולה המיושן.

צמצום שיתוף הפעולה יאפשר למשרד החינוך חופש מקצועי המנותק מאינטרסים זרים. על מנת לעשות זאת, נדרש בראש ובראשונה להפסיק להעביר תקציבים (לא שקופים) לארגוני המורים. מאות המיליונים שמדינת ישראל מעבירה כל שנה לארגונים משמשים, בין היתר, למאבק במדינה עצמה. על שר החינוך הבא להיות אמיץ ולנתק את מערכת היחסים הכלכלית המעוותת הזאת.

הקטנת הריכוזיות

מערכת החינוך בישראל היא מהריכוזיות במערב, מה שמתבטא למשל במנגנון הפקידותי הגדול והענף של המשרד. מנהלים שונים, אגפים ומחוזות, מפמ"רי מקצועות ומערך הדרכה עצום עסוקים בלקבוע כיצד נכון שבתי הספר יפעלו, לפרטי פרטים. בירוקרטיה עצומה גודעת כל ניסיון לאוטונומיה, למרות הקונצנזוס הרחב באשר לנחיצותה.

אופן הפעולה הזה, בשילוב כמובן עם הנאמר לעיל, מוביל לכך שמדינת ישראל אינה מצליחה להתרומם, במקרה הטוב, מעבר לבינוניות מנומנמת במדדים הבינלאומיים. בשל כך, משרד החינוך קובע לעצמו מדדי הצלחה בדמות אחוזי בגרות, פועל ככל יכולתו על מנת להקל על התלמידים לקבל תעודת בגרות ולאחר מכן טופח לעצמו על השכם.

רפורמות כמו רפורמת גפ"ן ורפורמת הבגרויות מיושמות באופן חלקי. במקום להגדיל את האוטונומיה התקציבית הן מעמיסות קשים בירוקרטיים ובמקום לשפר את ניהול המבחנים הכל נעשה בחטף ובהינף יד. כל השינויים הללו נידונו לכישלון כי המהות לא השתנתה. על משרד החינוך להצטמצם באופן משמעותי ולהוריד את מרבית קבלת ההחלטות לשטח, ובכך לשפר את מערכת החינוך הציבורית.

פתיחת שוק החינוך

במערכת החינוך בישראל, אי-השוויון הוא מהגדולים במערב והניסיון לצמצם אותו באמצעות תקציב גדול יותר למעמד סוציו-אקונומי נמוך, נכשל.

בשם השוויון והפחד מאי-שוויון, מדינת ישראל לא מאפשרת הקמה של בתי ספר מחוץ למערכת הציבורית. פגיעה כזו בחירות ובתחרות הייתה אולי מוצדקת אם המדיניות הייתה יעילה. אבל היא לא. במערכת הריכוזית שלנו, הניסיון לתקצוב דיפרנציאלי שנועד לכסות על הפערים המובנים, נכשל. המצב כיום הוא שמבחינת משרד החינוך ושרי החינוך האחרונים, בתי ספר פרטיים הם אסון ותחרות היא מילה גסה.

מהבחינה הזאת, יש כאן פגיעה כפולה. מחד, פגיעה מוסרית בהגבלת שירותי החינוך וכפייה על ההורים לשלוח את ילדיהם למערכת הציבורית. מאידך, פגיעה ישירה באיכות החינוך שילדי ישראל מקבלים. מי שנפגע מכך יותר מכל הן האוכלוסיות החלשות. העשירים נהנים ממערכת פרטית ענפה לאחר שעות הלימודים, בזמן שבמגזר הערבי נאבקים על מספר מצומצם ביותר של בתי ספר פרטיים ובציונות הדתית משלמים אלפי שקלים בחודש על ישיבות תיכוניות.

שר החינוך הבא צריך, בשם המוסר ובעיקר למען ילדי ישראל, לאפשר הקמה חופשית של בתי ספר פרטיים, בזיכיון, למטרות רווח וכל סוג אחר שרק עולה על הדעת. צעד זה יצמצם את העומס המוטל על המערכת הציבורית, יכפה עליה להתייעל ויאפשר לה להשקיע בצורה מיטבית בתלמידים.

טל לוריא הוא מורה, יזם חברתי ויו"ר עמותת 'מורים מובילים שינוי'.