שר הביטחון הנכנס צריך להעיר את המערכת מהקונספציות

חכמת המלחמה מלמדת אותנו שלא לסמוך על האפשרות שלא יבוא האויב, אלא על כוננותנו לקדם פניו;

שלא לסמוך על הסיכוי שלא יתקיף, אלא על העובדה שאנו עשינו את עמדתנו בלתי נכבש"

 (סון טסו, אמנות המלחמה)

קונספציה ראשונה – עליונות ישראלית בכל מצב

ישראל, שנלחמה מאז מלחמת שלום הגליל באויבים לא-מדינתיים החלשים ממנה באופן משמעותי, התרגלה לראות את עצמה כמעצמה אזורית שאין גורם היכול לאתגר אותה במרחב.

היא סבורה שאויביה מורתעים ושהם לא יעזו ליזום מלחמה. זוהי למעשה קונספציה צה"לית זהה לזו שישראל נשבעה שלא תתיר לעצמה לשגות בה שוב לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים וכן התעלמות ממה שכבר ידוע ומפורסם: איראן בונה זה ארבעים שנה שלושה סוגי איומים נגד ישראל.

האיום הראשון הוא האיום הגרעיני הכולל פיתוח חומרים,טכנולוגיה ונשק מתאים.

האיום השני הוא איום מערך הטילים והרקטות (וכן כטב"מים מסוגים שונים) מצד איראן ובעלות־בריתה ב"סהר האש" השיעי הנפרס באופן שיטתי ועקבי ברצועת עזה, בלבנון ובתימן, באיראן, בעיראק ובסוריה. לפי הערכות שונות, הטבעת הזאת מכתרת את ישראל ביותר מ־250 אלף טילים ורקטות מסוגים שונים – מדויקים יותר או פחות.

האיום השלישי הוא ניסיון תמרון של כוחות אויב לתוך שטחה של ישראל או פעולה מתוכו. לצורך כך נבנו כוחות שיעים של מליציות וקבוצות אחרות המונים מאות אלפי לוחמים, חלקם רכשו ניסיון קרבי בלחימה בסוריה, ומטרתם להשתלט על יישובי גבול הצפון כבר עם פתיחת המלחמה בחסות מסך אש רקטות ומרגמות. במקביל צפויה פעולה דומה על־ידי גדודי חמאס והג'יהאד האסלאמי בגבול הדרומי, כוחות שלפחות חלק מהם אומנו במתכונת דומה.

יכולתו של צה"ל להגן באופן אפקטיבי מפני האיומים האלה אינה ידועה. הסיבה לכך היא הקונספציה שהחלה להתגבש מיד לאחר מלחמת המפרץ – עליונות המערב על אויביו וקץ עידן המלחמות הגדולות, ולנוכח הסכמי השלום עם מצרים וירדן, קוצץ באופן משמעותי גודלו של צה"ל.

הצבא שבראשית שנות ה-90 היה מסוגל לעמוד נגד שלוש או יותר מדינות אויב בו זמנית, החליט בראשית שנות ה-2000 שעליו להיות מסוגל לתת מענה רק לשתי זירות טרור בינוניות בלבד (בעזה ובלבנון), ולא עמד אפילו בהחלטתו שלו כאשר במהלך השנים נגסו קיצוצים משמעותיים ביכולות הרוחב ההתקפיות. כך שעשרים שנה מאוחר יותר, הוא עומד עם יכולת להתמודד בקושי עם זירה אחת.

במקביל ובנוסף לאיום האיראני, מאוימת ישראל על ידי צבא סוריה (שניצח במלחמת האזרחים העקובה מדם) הבונה שוב את יכולותיו, ומהווה שחקן משמעותי ומנוסה בזירה הצפונית.

טרור ספורדי או מאורגן מצד פלסטינים וערביי ישראל בכל רחבי יהודה ושומרון וגב ההר, באופן דומה, ואולי בעוצמה רבה יותר, לזה שהתרחש במהלך מבצע 'שומר החומות', ממשיך להתרחש בימים אלה בתקופת מערכת 'שובר גלים'. בנוסף מאוימת ישראל מתוך שטחה שלה על־ידי כנופיות ובודדים בדלנים בעלי אידיאולוגיה אנטי-ציונית מבין הערבים תושבי הארץ, כאשר על פי אמדנים שונים מסתובבים בשטח מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים.

באתגרים הביטחוניים האלה לבדם יש די והותר בכדי לערער על גישת העליונות המושרשת בצה"ל ובחברה בכלל. אפילו מבלי להביא בחשבון מעורבות כזו או אחרת של מצרים, הבונה זה שנים את הצבא הערבי החזק ביותר במזרח התיכון בעלוּת של עשרות מיליארדי דולרים בלי שעומד מולו שום אויב ייחוס רציני זולת ישראל, את צבא ירדן שהתאמן לאחרונה במִתאר המדמה מלחמה עם ישראל ואת התעצמותה הגדולה של טורקיה, המחזיקה חיל אוויר וצי גדולים ומתקדמים, המאתגרים את ישראל בכל הנוגע למקורות האנרגיה הימיים, ואשר עלולה להטיל בנסיבות מסוימות מצור ימי על ישראל.

גורמים נוספים שיכולים להשפיע על מצב הביטחון הלאומי הם כמובן שינויים גלובליים בהקשרי חומרי גלם ואספקה, שינויי כוחות בין-מעצמתיים כמו עליית כוחה של סין, התפשטות מגֵפות חדשות, ושינויים בתחומי האנרגיה, הכלכלה, האקלים והמים.

המשמעות המלאה של המצב הזה היא שלמרות תחושת הביטחון והעוצמה השוררת כיום בקרב חלקים נרחבים בציבור ואצל מקבלי ההחלטות, מדינת ישראל מאוימת מתמיד. יתר על כן, בעוד בעבר הייתה ישראל מאוימת לא פחות אך היו בידיה הכלים והיכולות להתמודד עם האיומים, כיום כבר לא בטוח שכך המצב.

מהות האיום היא כזו שברגעים אלו כל שטח המדינה נמצא תחת איום, ואף נשלט באש על־ידי אויבינו מצפון, מדרום וממזרח. בכל מלחמה בעתיד יש להביא בחשבון פגיעה משמעותית בעורף האזרחי של ישראל, פגיעות מדויקות בנכסים אסטרטגיים שלה, וגם פגיעה ביכולות של צה"ל ושל זרועות הביטחון להשיב מלחמה שערה. המצב הזה מעמיד את ישראל בסכנה גדולה.

יש לומר ביושר: ישראל איפשרה לצבאות טרור לצמוח פרא על גבולותיה ובתוכם במשך שנים רבות ללא הפרעה, זאת בתמורה לשקט יחסי ולחוסר רצונה לשלם את מחירי ההקרבה והמלחמה. ההזנחה הזאת יצרה מפלצת. מאיומים טקטיים זניחים נוצר בהדרגה איום אסטרטגי מצטבר. במילים פשוטות, ישראל נרדמה בשמירה וכעת עליה להתארגן מחדש ובדחיפוּת לקראת אתגרי ההווה והעתיד.

ברור כי האתגר המשמעותי והחיוני ביותר כעת הוא העצמת הצבא והגדלת הסד"כ הלוחם שלו בלפחות שלוש אוגדות לוחמות-מתמרנות ושתי אוגדות הגנה נוספות. תהליך זה יארך כנראה זמן ממושך אך הוא הכרחי על מנת שנוכל לעמוד בהצלחה באתגרי הביטחון הקרובים.

קונספציה שניה – ניתן להכיל זירות נפרדות

מטרתו העיקרית של "ציר ההתנגדות" היא התעצמות הדרגתית עד להשמדת ישראל. על כן אסטרטגיית ההכלה והתגובה המדודה של ישראל משחקת לידיו. לעומת זאת, אסטרטגיה שתכלול מהלומה צבאית קשה ונחושה נגד אחד ממרכיביו, יכולה לחולל משבר פנימי משמעותי בציר. בנוסף, עצם ההשמדה של מערכות התקפיות המכוונות כלפי ישראל תשבש מבצעית את ההכנות לקראת מהלומה מתואמת על ישראל.

חולשתו העיקרית של צה"ל בהתמודדות עם ציר ההתנגדות במהלך ארבעים השנים האחרונות היא הירתעות מסיכונים ומאבדות. ההירתעות הזאת, שנובעת מחשש מוגזם ומתגובה ציבורית קשה, גורמת לצה"ל להסתמך יתר על המידה על אש מנגד ועל התקפות מן האוויר, ולהסתפק בהפסקה זמנית של הירי על ישראל, במקום לחתור להסרת האיומים האסטרטגיים.

נקודת ההנחה של האסטרטגיה הישראלית כיום מול ציר ההתנגדות היא שניתן להכיל את האיום. ואולם המציאוּת מוכיחה אחרת – כך התברר בנוגע לרצועת עזה, וכך עלול להתברר ביתר שׂאת בחזית מול חיזבאללה. בנוסף ישראל אינה מביאה בחשבון את העובדה שחולשתה מול ציר ההתנגדות מקרינה על ערביי יהודה ושומרון ועל ערביי ישראל. החולשה הזאת מקרינה גם על סוריה וירדן, ואולי גם על מצרים.

הסכנה לישראל תתעצם ככל שתפגין חולשה מול האויב, שכן חולשה כזאת עלולה להשפיע על הבריתות שלה באזור, לעודד שכנות אחרות להתעצם מולה (בין היתר, לנסות להשיג נשק גרעיני), להבריח משקיעים זרים ולמנוע כל סיכוי לטיפול בתוכנית הגרעין של איראן ובאיום הנשקף מהציר כולו.

מחקר שכתבו צמד החוקרים ואנשי מערכת הביטחון לשעבר אסף שפירא ועמית שניאק מהאוניברסיטה העברית מצא כי צה"ל של עשרות השנים האחרונות משקיע באופן גורף ובכל מדד אפשרי הרבה יותר בהגנה ובהתבצרות מאשר בהתקפה. זאת למרות כי ההתבטאויות שונות של בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון נותרו לוחמניות כבעבר.

המציאות מוכיחה כי צה"ל החדש הרבה פחות החלטי, הרבה פחות מאמין בעצמו ובכוחו, והרבה פחות מוכן להסתכן. המנדט שניתן לו בעבר לצוד את האויב בכל מקום שהוא כבר לא מוענק לו עוד.

לכן, בזמן מערכה, במקום למצות את המהלך הצבאי עד תום – לתמרן לעומק השטח ןלהכריע את ארגוני הטרור (שבשלב הזה הם כבר, על־פי הגדרתו של הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי, "צבאות טרור") – כפי שעשה לאויבים דומים באותם המקומות כמה שנים קודם לכן, התחבט צה"ל בכל המערכות האחרונות מאז 1982 (למעט 'חומת מגן') כיצד להגדיר את מטרותיו המוגבלות מטבען.

בינתיים מתחככים כוחותיו בפאתי עזה ובכפרים הדרומיים ביותר בלבנון, אזורים שהן חמאס והן חיזבאללה הפכו למלכודות מבוצרות במהלך השנים.

ישראל נלחמת את מלחמותיה (או ליתר דיוק את מערכותיה) באופן צפוי וידוע מראש. מלחמת לבנון השנייה (2006), מבצעי 'עופרת יצוקה' (2008), 'עמוד ענן' (2011), 'צוק איתן' (2014) ו'שומר החומות'(2021) – כולן מערכות חוזרות ונשנות ללא תכלית ברורה. ממבצע למבצע נעשים המנהיגים הפוליטיים והצבאיים זהירים יותר, מהוססים יותר בהצהרותיהם על מטרות ויעדים ו"שקולים יותר", וכך גם נראים צעדי הצבא בשטח.

האויב מבין את המצב ונעשה בטוח בעצמו ומתוחכם יותר. הוא אינו מסתפק בפעילות בשטחו אלא יוזם פעילות התקפית לתוך שטח ישראל ומוביל את האירועים. צה"ל נותר לרוב לפעול מנגד ואינו מתכנן ברצינות ובוודאי לא מקדם תוכניות מעשיות בכדי להכריע מהותית את האויב בשטחו, ולתמרן באופן נחרץ כדי למוטט אותו בעומק מערכיו העיקריים.

ניתן אולי לראות גם את המערכות המוגבלות שערך צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה כדוגמאות נוספות לגישה הזו המבקשת להשיג הישגים מוגבלים בתוך מציאות קיימת תוך שימור הקיים מבלי לנסות לעצב מציאות חדשה.

אלו היו מערכות במסגרתן המכבש הגדול והרחב של צה"ל פשוט לא השתתף. כך, אף שגויסו בחלק מן המבצעים הללו עשרות אלפי חיילי מילואים, לא שהו בשום שלב בשטח האויב יותר מכמה אלפי חיילים בכל זמן נתון. במקום לתמרן אל עבר מערכי האויב העיקריים באופן תכליתי ולהשמידו שם, התחככו צוותי קרב שונים עם האויב בפאתי שטחו, ומדי פעם ניסו לחדור מעט עמוק יותר, בעיקר באופן סמלי.

כך למעשה לא הוכרעה המסה העיקרית של האויב, והוא המשיך בפעילותו העיקרית של ירי תלול מסלול אל העורף הישראלי, וכן בפעילותו המשנית בהטרדת צה"ל בירי פצמ"רים, בנ"ט, בצליפה, תוך המשך תפקוד רציף ממרכזי השליטה והפיקוד שלו.

קונספציה שלישית – התמקדות במערכים מתקדמים על חשבון מערך מתמרן

בשל הקונספציות המוזכרות לעיל, צה"ל ומערכת הביטחון מעדיפים גישה של מבצעי סיכול נקודתיים המתבססת על מערכים מיוחדים אותם הם מתעדפים על חשבון הצבא הרגיל. מבצעים אלו נעשים מדי פעם בפעם כאשר מבשילים התנאים.

במושג "מבצעים" הכוונה לפעולות חשאיות מודיעניות ברובן שלעיתים משולבת בהם תקיפה מנשק מונחה מרחוק, בעיקר מן האוויר. להעדפה זו כמה סיבות: האלגנטיות והחשאיות שלהם; הביצועים המוצלחים ברובם בעיתות שגרה; איכות כוח אדם והציוד; דיוק וסלקטיביות המתאימים לכאורה לעידן ההיי־טק. כל אלה מעניקים למקבל ההחלטות תחושה שהוא שולט במצב ויותר מכך –המידע הזורם סביב מבצע נקודתי מעניק לו בהירות של הנעשה ולפיכך אשליה של התגברות על ערפל המלחמה.

ואולם, מבחינה מקצועית גרידא הסתמכות יתר על "לחימה בפינצטה" הנובעת מרצון לפעול באופן נקי ולהימנע ככל האפשר מאבדות ובכלל מהתמודדות עם הבלתי-ידוע, מסרסת את ישראל ומונעת ממנה להכשיר את מערכיה הקרביים העיקריים לפעולה הרוחבית והעיקשת הנדרשת נגד השתרשות צבאות הטרור אשר פועלים על עיקרון "המסה", כלומר מפצים על נחיתות איכותית באמצעות כמות מסיבית.

היא גורמת למערכי העילית של מערכת הביטחון (חיל האוויר, חימוש מונחה מרחוק, מודיעין ומפעילי כטב"מים) לנסות ולפתור את הבעיה "בעצמם" מרחוק ורק באמצעים מדויקים – דבר שאינו ישים ולא יעיל בהיקף רחב, ומאפשר לצבאות האויב החדשים את הזמן הדרוש כדי להתעצם ולפעול נגד ישראל באופן רוחבי וקטלני.

ניתן להמשיל זאת אולי לניסיון להתמודד כנגד קן נמלים ארסיות באמצעות חיסול מתוחכם של נמלה אחת או שתיים בכל פעם. כל זאת כאשר כבר ברור כי למימד הזמן וליכולת לטפל בכמות גדולה מאוד של איומים בו זמנית יש חשיבות עצומה בכל הנוגע להכנות למלחמה הבאה.

אך הבעיה התרבותית היא הקשה ביותר. תפיסת המערכה שבין המערכות (מב"מ) הרגיל את הצבא לבקש לו תנאי פיקוד ושליטה מלאים על כל סיטואציה מבצעית, וזאת בניגוד גמור לכלל הקאלוזיביצי הישן והנכון כי "המלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות", ולמרות העובדה שבזמן מערכה (ובוודאי מלחמה) מתרחשים אירועים רבים בקצב מסחרר אשר אינם מאפשרים תנאים כאלו בשום פנים ואופן.

במילים עממיות יותר – לבעיותיו הכבדות והנפוצות יותר זקוק צה"ל למכבש או לבולדוזר, ולא לסכיני מנתחים כירורגיות. המב"מ הוא פשוט מעט מדי נגד היקפי העברת הנשק ומאמצי ההתעצמות של אויבינו במרחב. הצורך במאמצים רחבים הולך ומתעצם בנסיבות הצבאיות החדשות כיום, המחייבות פעילות רוחבית עמוקה נגד מגוון נרחב מאוד של מטרות קטנות (חוליות חמושות, אוטונומיות ומבוזרות).

על המערכים המתקדמים של צה"ל וארגוני הביטחון האחרים, בהם המודיעין וחיל האוויר (כולל כטב"מים ומזל"טים) להמשיך לבחון כיצד להתארגן באופן שיגדיל משמעותית את כוחם ואת האפקטיביות המבצעית שלהם במלחמה הבאה.

עליהם מוטלים התפקידים החשובים הבאים: ניצול הזדמנויות, הוצאה לפועל של מבצעים מתוכננים מראש, סגירת פערים המתגלים במערכה ומתן מענה מקצועי לבעיות שגורמים אחרים אינם מסוגלים לפתור אותן. ואולם, ללא קשר לתרומה שיכולה להיות ליחידות האלה במערכה הבאה, אסור לקברניטי המדינה להסתמך עליהן, או לוותר על השימוש הנכון, המוחץ והעיקרי בכוחות מתמרנים.

יש להטיל את המשימה המרכזית – ריסוק מוקדי ההתנגדות העיקריים והמסוכנים ביותר של האויב – על הכוחות המתמרנים. כוחות התמרון הקרביים של צה"ל צריכים לעסוק בשאלה אחת מרכזית: כיצד להטיל את כובד משקלם אל לב מערכי האויב העיקריים, ושם להכריעו במהירות – דבר שלא נעשה מאז מבצע 'חומת מגן' ב-2002.

כמובן שצורת הלחימה הזאת פחות מדויקת וסטרילית מזו שאליה התרגלו בישראל בשלושים השנים האחרונות. היא תהיה כרוכה באופן בלתי נמנע בחיכוך המפורסם של קלאוזוביץ, וכנראה בתקלות ובנפגעים – נוסף על מחירים לאומיים ובינלאומיים פוליטיים ואחרים. ואולם, אם הלחימה תתוכנן כראוי, יוכל צה"ל להכריע את אויביו כמתבקש וכנדרש ממנו מהר ובאופן נחרץ הרבה יותר ממה שנדמה.

הלחימה הזו תהיה כנראה מכוערת, לא אלגנטית ולא מדויקת ויהיו לה מחירים, בין היתר אבידות בנפש, אך המכבש הצה"לי יישר בסופו של דבר את השטח. אם צה"ל היה פועל בדרך הזאת ב-2006, חיזבאללה היה מובס והאיום האסטרטגי שהוא מציב כיום היה נמנע. ייתכן שהשגת היעד הייתה קשה וממושכת, אך צה"ל היה מכריע את חיזבאללה כשם שהכריע ב-1982 את הכוחות הפלסטיניים (והסוריים), שהיערכותם ועוצמתם היו דומות לאלה של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה.

כך או אחרת, לישראל אין ברירה. למרות ניסיונות להימנע ממלחמה, האויב כופה עלינו פעם אחר פעם להתכונן למלחמה בצורתה הבסיסית ביותר. יש להפסיק את האופן בו המערכים המיוחדים מובילים את צה"ל, ולפעול לכך שהם ימלאו תפקיד משני בו תרומתם תהיה מרכזית: לספק את ההישגים התודעתיים שלהם זקוקים צה"ל וישראל.

הצורך ביוזמה ובגישה התקפית

בעיתוי הנכון מבחינתה, ישראל צריכה לשקול לצאת לפעולה צבאית יזומה ונרחבת נגד אויביה במטרה להשיג ניצחון מוחץ ומובהק, כזה שיסיר את האיום המבצעי והאסטרטגי מעל אותה חזית. פעולה כזו תגרום לחלק מן המדינות המאפשרות לציר ההתנגדות לפעול בשטחן, להירתע מכך, להצר את צעדיו ולחפש בעלות ברית נוחות יותר לישראל. פעולה כזו גם תעלה את קרנה של ישראל בקרב בעלות בריתה הסוניות המתונות.

תמרון קרקעי למטרות כיבוש שטח והשמדת מערכי האויב בשילוב עם סיוע אווירי ומבצעים מיוחדים, יאפשרו לצה"ל להכריע באופן ברור. צה"ל מסוגל וצריך לצאת כמנצח בכל מערכה עם חמאס וחיזבאללה באמצעות פעילות יצירתית ונחושה שתשמר את היתרון היחסי של ישראל ותיצור מרווח ביטחון לאומי. פעולה כזו תזכה לתמיכה ציבורית נרחבת.

תמרון קרקעי עשוי לגבות מצה"ל מחיר משמעותי, אך על הציבור הישראלי להיות מוכן להקרבה הנדרשת כל עוד תושג הכרעה. יש צורך בפעולה יזומה נגד לפחות אחד מרכיבי ציר ההתנגדות הגובלים בישראל – בעזה, בלבנון או בסוריה – שתוביל להרס כוחו הצבאי ולפירוק חלק ממרכיביו (במקרה של עזה גם להחלפת המשטר ולפירוז הרצועה). לישראל נדרש ניצחון מוחץ ומובהק – ניצחון שיערער את הביטחון של ציר ההתנגדות, ירתיע אותו, וחשוב מכך, יגרום למדינות המארחות לנטוש אותו.

השאיפה היא לבודד את המרכיב בציר ההתנגדות שעימו היא בוחרת להתעמת בלי לגרור למלחמה את יתר מרכיביו, ואולם, כלל לא בטוח שהדבר אפשרי. לפיכך על צה"ל להתכונן לתרחיש מלחמה אזורית – הן מבחינת היקף כוח האדם, החימוש והציוד והן מבחינת תוכניות מבצעיות שנקודת המבט שלהן מחמירה (Worst case scenario).

מקרה הכל

התרחיש הקיצוני ביותר הוא זה בו צה"ל יפעל בצורה נחושה שתאיים על הקיום של חיזבאללה או חמאס, ובתגובה, מרכיבים אש אחרים של ציר ההתנגדות יצטרפו בהיקף מלא למערכה, וצה"ל ימצא את עצמו נלחם בו־בזמן בלבנון ובעזה.

במקביל, תהלום איראן בישראל באמצעות היכולות הנוספות שלה, בין היתר שיגור טילים ארוכי טווח, חימוש משוטט ומונחה וכטב"מים משטחי איראן, סוריה, עיראק ותימן, וכן שיגור מיליציות שיעיות בפיקודה למערכה בלבנון. גם גזרת איו"ש תתחמם, וגורמים קיצוניים ובדלנים בישראל יתסיסו את השטח, ובכלל זה יחסמו צירים מרכזיים הנדרשים למעבר כוחות צה"ל.

במקרה שתרחיש כזה יתממש על צה"ל להיות מסוגל לבצע באופן מלא את המהלכים הבאים במקביל: כיבוש הרצועה, מיטוט שלטון חמאס והחלפתו; הכרעת מערכי ההגנה של חיזבאללה בלבנון וכיבוש אזורי השיגור העיקריים; והפעלת מערכה אווירית וארטילרית נרחבת על מנת לפגוע ביכולות השיגור ובתגבורות הצבאיות שיעשו את דרכן דרך עיראק וסוריה.

ייתכן גם שיהיה צורך בתקיפה אווירית בשילוב עם פשיטות של כוחות מיוחדים בשטח איראן – במטרה לפגוע ככל האפשר בתוכנית הגרעין שלה, במנהיגיה, במטרות צבאיות ואסטרטגיות ובתשתיות חיוניות. כמו כן יהיה צורך להחזיר את הסדר בערים ובצירים באיו"ש, בגליל ובנגב, ולנצל את ההזדמנות לטפל באויבי ישראל החיים בתוך שטח המדינה.

כאמור, בתרחיש שתואר לעיל, על ישראל להיערך באופן נרחב למהומות פנימיות בהיקף דומה לזה שהתרחש במהלך מבצע 'שומר החומות' ואף נרחב ממנו. יש להכין תוכנית מבצעית מתאימה ולהקצות לה כוחות משטרה ומג"ב מתוגברים, ובמידת הצורך אף עתודות צבא. כמו כן יש להכין את העורף הישראלי לספיגה ולמצב חירום נרחב.

בתרחיש של מלחמה אזורית – הן כזו היזומה על ידי ישראל והן כזו היזומה על ידי אויביה – צריכות להיות לצה"ל יכולות מודיעיניות ומבצעיות בשאיפה לחיסול מנהיגי ציר ההתנגדות. זו תהיה נקודת פתיחה טובה הן מההיבט התודעתי והן מההיבט המבצעי.

יאיר אנסבכר הוא יועץ במערכת הביטחון ועמית מחקר בכיר בפורום הביטחון של פורום קהלת.

המחבר מודה לישי ערמוני, ד"ר יצחק קליין, ד"ר אפרים לאור ויתר אנשי פורום הביטחון הלאומי של פורום קהלת.