המהפכה האיראנית השנייה

בחודשים האחרונים נשמעים ברחבי העולם הדים מוזרים משנות ה-70 של המאה הקודמת – אינפלציה משתוללת, משבר אנרגיה ורוסיה תוקפנית. ואז החלה מהפכה באיראן, בדיוק כמו זה שפרצה ב-1978. היא כוללת שליט מזדקן וחולה, ואומה מורדת שנמאס לה מהשלטון המושחת. ההיסטוריה אולי חוזרת על עצמה אך היא בהחלט נשמעת שוב ברחובות טהרן. ואכן, הדרך הטובה ביותר לנסות ולחזות את נתיב המהפכה האיראנית הנוכחית תהיה תוך בחינת המהפכה הקודמת.

כאשר הנשיא האמריקני קרטר ביקר באיראן ב-1977 הוא התרשם ממדינה שהייתה לדבריו "אי של יציבות באחד האזורים הבעייתים בעולם". למרות שהציטוט האומלל הזה יזכה ללעג רב בשנים הבאות, חשוב לזכור כי עד לימיה האחרונים של שושלת השאה, רבים במערב היו מאוחדים באמונה כי הממלכה שעברה משברים כה רבים תוכל לשרוד גם את המשבר הגדול מכולם.

מאחורי הזוהר של אליטה מודרנית ומתעשרת, איראן בשנות ה-70 הייתה מדינה ממורמרת. השחיתות פשתה במעמד השליט, העושר הפתאומי שיצר הנפט יצר גם פילוג חברתי, והתסכול ממערכת שהעדיפה קשרים על פני יכולות הובילו רבים להצטרף לשורות האופוזיציה.

באופן פרדוקסלי, השאה היה קורבן של הצלחתו. הוא יצר מעמד ביניים מודרני אבל סרב להציע לו נתיב להשתתפות פוליטית. החוזה שלו מול העם האיראני היה עסקי במהותו, ובמסגרתו הוא חילק הטבות כספיות תמורת סבילות פוליטית. אך אפילו אם איראן לא הייתה חווה מיתון עמוק בשלהי העשור, העסקה הזו לא הייתה בת-קיימא. המון העם דרש לומר את דברו לגבי האופן בה ארצו מתנהלת. יתרה מכך, תהליך ההתמערבות הגס אותו הוביל השלטון הפיח בחלקים רבים מן העם דווקא רצון לשחזר חלקים מהמסורת השיעית.

כל מהפכה זקוקה לניצוץ, אירוע מפתח שאחריו הכל משתנה. בימיה הראשונים של המהפכה האיראנית, שהחלה לצבור תאוצה באוקטובר 1977, אזרחי המדינה לא קראו לפירוק המלוכה אלא לביצוע רפורמה חוקתית משמעותית. הם דרשו תקשורת חופשית, השתתפות במערכת הפוליטית ובחירות חופשיות. אנשי הרוח חיברו מכתבים ועצומות, סטודנטים באוניברסיטה השחיתו את המעונות, אנשי הדת קראו לכיבוד האסלאם במרחב הציבורי וההפגנות היו מצומצמות ונדירות. ממקום מושבו בגלות, האייתוללה ח'ומייני הרעים סופה.

הכל השתנה באוגוסט 1978. ביום ה-9 באוגוסט טרוריסטים הציתו אולם קולנוע בעיר אבאדאן, ובשרפה נספו 479 בני אדם. ח'ומייני היושב בעיראק תלה את האשמה בשאה, למרות שבהמשך התברר כי דווקא חסידיו שלו הציתו את האש. זו הייתה נקודת המפנה של המהפכה. עד לאותו רגע רק מתנגדיו האדוקים של השאה השתתפו בהפגנות, אך כעת גם רבים מאלו שישבו על הגדר החלו לנטות לכיוון האופוזיציה. מספרי המשתתפים בתהלוכות מחאה הלכו וגדלו, עד למרד עממי של ממש בהנהגת ח'ומייני. הבטחותיו המאוחרות של השאה לרפורמה נדחקו ונשכחו. אף אחד הרי לא מאמין לאדם שאפשר להצית חיים את אזרחיו.

ההפגנות ברחובות היו משמעותיות, אך חשובה לא פחות הייתה השביתה הארצית ששיתקה את השלטון. אפלה נחתה בפתאומיות על המדינה התוססת. הדפסת העיתונים הופסקה, אספקת החשמל נפגעה, השווקים נסגרו, הבנקים לא אישרו העברות כספים והנמלים התמלאו בסחורות שהמתינו לטיפול. ואולי החשוב ביותר – הפקת הנפט נעצרה בחריקה. איראן פסקה מלתפקד. השאה בארמונו הלך וגסס ממחלת הסרטן, מהרהר בשלל תיאוריות קשר בחיפושו אחר הסברים למשבר.

בבית הלבן, הנשיא קרטר היה עדיין משוכנע כי אפילו אם השאה ירים ידיים, ניתן לסמוך על הצבא האיראני שישיב את הסדר. הוא לא היה לבדו בהערכה השגויה הזו. מרבית הפרשנים האמינו כי כוחות הביטחון בטהרן יצילו את המצב, אך כולם התעלמו מן העובדה שחיילים בצבא לאומי לא ששים במיוחד לירות על אחיהם. מלחמה מול צבא או זר או דיכוי של מיעוט אתני הם דברים שונים מאוד מהרג של אזרחים ברחובות לאור היום. תנועת מחאה נחושה יכולה לשחוק את המורל של כל צבא, לשבש את פעולתו ולגרום לחיילים רבים לערוק מן המשימה של הרג אזרחים.

לבסוף השאה נמלט, צבאו קרס, והמהפכה זכתה באחד הניצחונות הגדולים בעת החדשה. בתחילה התחושה הייתה כי היא מציעה דברים שונים לאנשים שונים. עבור הליברלים באיראן, זו הייתה הזדמנות להרכיב ממשלה ייצוגית שתיקח אחריות על אזרחיה. אנשי הדת האדוקים ראו בה הזדמנות ליצור סדר חדש בו הדת עליונה על הפוליטיקה. רבים ראו בכתבי האסלאם אפשרות להכיל חירות לצד אמונה.

הרפובליקה האסלאמית החדשה תציע להמון המדוכא זהות תרבותית אמיתית, כלכלה יציבה ויכולת להשתתף במשחק הפוליטי. אף אחד לא חשב אז על שלטון תיאוקרטי מוחלט כתוצאה הסופית של כל זה. אף אחד, חוץ מאנשי הדת שתפסו את הגה השלטון.

***

יכולת ההישרדות של המשטר האיראני הנוכחי לא יכולה להיות מיוחסת רק לשימוש אכזרי בכוח. החוכמה במערכת היא הכללת מוסדות נבחרים בתוך המבנה האוטוקרטי, מוסדות בעלי כוח מועט אך כאלה המספקים לציבור סוג של שחרור קיטור. בהעדר שסתום הבטיחות הזה, שולי ככל שיהיה, האייתוללות היו עומדים בפני מחאות רבות עוד יותר מאלו שפרצו באיראן בעשורים האחרונים. המשטר מכיל את כל מאפייניה של דיקטטורה, אך הצליח בכל זאת לשוות לעצמו מראית עין דקה של פעילות קולקטיבית.

ההחלטה להפוך למהפכן ולסכן את חייך עבור מטרה הנראית רחוקה, לעתים בלתי אפשרית, היא מהחשובות ביותר שאזרח יכול לקבל. כל תנועת מחאה חברתית ניצבת בפני אתגרים גדולים; ההיסטוריה מראה כי מרבית המהפכות נכשלו. הרפובליקה האסלאמית הציעה להמונים הזדמנות להשתתף בזירה הלאומית, אך יחד עם זאת חסמה את אותה זירה מכל הצדדים, באמצעות אנשי דת שמסננים את המועמדים לכל משרה ציבורית. ועדיין, כאשר אדם מן השורה צריך לבחור בין מרד נגד מערכת זדונית לבין הצבעה בעלת השפעה נמוכה, הוא לרוב יבחר באפשרות השנייה.

לאורך השנים התקיימו באיראן מערכות בחירות תוססות בהן מועמדים מכל הסוגים השמיעו הבטחות מכל המינים. מוחמד ח'אתמי הצית את הדמיון הלאומי בשנות ה-90 כאשר הבטיח לשלב בין מצוות הדת לבין הנורמות הדמוקרטיות. מחמוד אחמדינז'אד זכור לנו בעיקר בשל היותו מכחיש שואה, אך בבית הוא דיבר על חלוקה שווה של ההון. בהמשך, חסן רוחאני התעקש כי רק עמדה נחושה בנושא הגרעין תמשוך השקעות זרות שיזריקו חיים לכלכלה הגוססת.

אך אף אחד מהחלומות האלו לא התגשם, והאיראנים כיום מאסו באשליות. הם יודעים שמושכות השלטון נותרו בידי מספר מצומצם של אנשי דת בלתי-נבחרים ושקועים עד צוואר בשחיתות. גל המחאה הנוכחי מראה כי המנהיג העליון ח'אמנאי שכח את הלקח החשוב ביותר ממפלתו של השאה – לעתים, להמון מיואש אין ברירה אלא למרוד.

הבחירות לנשיאות שנערכו בשנה שעברה עשויות להתברר כמשמעותיות ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית. בעוד ח'אמנאי החולה מתחיל לחפש אחר יורש אפשרי, הוא ביקש לוודא שאיראן נמצאת בידי אחד ממשרתיו הנאמנים. לא הייתה אפילו מראית עין של התמודדות אמיתית, ומועמדים שמרנים בולטים כמו יו"ר הפרלמנט לשעבר עלי לאריג'אני נפסלו מהשתתפות. הנשיאות הועברה למעשה לאיברהים ראיסי, רוצח המונים אפרורי שבילה את רוב חייו במרתפי המשטר. העם שזעף גם כך על טיפול רשלני בהתפרצות הקורונה צפה בהתפתחויות בזעם הולך וגובר. ניסיונו של ח'אמנאי לקבע את מורשתו שלו החל לפרק את הרפובליקה.

הרפובליקה האסלאמית עמדה בפני מחאות ממש מרגע לידתה. ליברלים, חילוניים, סטודנטים, אנשי דת ממורמים ופעילים בני מעמד הביניים – כולם פנו נגד המשטר בשלב כזה או אחר. המשטר מצדו התייחס לכולם בביטול. הסטודנטים, כך טענו האייתוללות, נסחפו אחר פיתוי תרבות המערב. אנשי מעמד הביניים התמקדו רק ברווחה חומרית ולא היו מסוגלים להבין את כל חסדי הרפובליקה האלוהית. הליברלים היו לא יותר מכופרים משומדים.

אך ישנו דבר חדש ומסוכן בגל המחאות של השנים האחרונות. זוהי מהפכת העניים.

כחלק ממאבקו המתמיד מול המערב, ח'אמנאי שאף לעצב את כלכלת איראן כך שתהיה יעילה ועצמאית. מבחינה זו, הסנקציות האמריקניות שהוטלו לאחר החלטת הנשיא טראמפ לצאת מהסכם הגרעין ב-2018 הוצגו כברכה; הן אילצו לכאורה את המשטר לעשות סדר בבית ולקצץ בסובסידיות הנרחבות שרוקנו את קופת האוצר.

בעוד מהלך שהתברר כשגוי, האייתוללות הניחו כי העניים, שהם הנהנים העיקריים ממדינת הרווחה, יבצעו הקרבה נוספת למען המהפכה. זו הייתה כאמור מהפכת המדוכאים, שפרצה בשם ולמען ישועתם. בשונה מבני המעמדות הגבוהים, העניים היו עמוד התווך של הרפובליקה, אך החל מ-2017 הם יצאו לרחובות במספרים גדלים וקראו להפלתה.

האתגר שעמד בפני האייתוללות היה בשליחת הצבא הסדיר להשליט סדר בעיירות נידחות בהן רוב התושבים היו דומים לחיילים מבחינה תרבותית. משמרות המהפכה האימתניים מורכבים ברובם מקצינים שעברו שטיפת מוח כהלכה, אך יחידות הצבא הרגילות עדיין כוללות לרוב מגויסים מן השורה. המתגייס הממוצע אולי ישמח להכות סטודנט מפונק באוניברסיטה, אך יתקשה מאוד לפנות נגד בשר מבשרו.

בכירי המשטר הבינו את כל זה וניסו לפתח אסטרטגיית הכלה מתוחכמת. התפרצות של אלימות מהירה מצד כוחות הביטחון, ומיד אחריה שיבוש הרשתות החברתיות בניסיון לנתק בין המחאות ולהחליש אותן. לאחר מכן רק נותר להמתין לדעיכת ההפגנות מעצמן. גל המחאה הראשון שכך לבסוף, אך הגורמים לתסיסה לא הלכו לשום מקום.

במהלך הקיץ האחרון היה נדמה כי רוח פלגנות לא-שגרתית נחה על איראן כולה, כאשר המדינה והחברה צועדות בכיוונים שונים לגמרי. האייתוללות המשיכו לעסוק בענייני הגרעין, בניסיונות כושלים לתקן את הכלכלה ובאכיפה מחדש של הגבלות דתיות מחמירות. מנגד, האיראני מן השורה יצא למחות: מורים הפגינו על תנאי השכר, פנסיונרים מחו על התשלומים המגיעים להם, חקלאים הפגינו בשל מחסור במים והנשים במיוחד זעמו על חוקי הלבוש הנוקשים.

בדיוק כמו ב-1978, השילוב בין חרדה כלכלית, פילוג חברתי ושלילת זכויות פוליטיות הפך לכוח אמיתי שכוון נגד המשטר. הרפובליקה האסלאמית הביאה את כל זאת על עצמה. כל הערוצים להשתתפות פוליטית נחסמו בידי אליטה מושחתת ויהירה שדרשה מכל השאר משמעת והקרבה.

ואז הגיע הניצוץ. ב-16 בספטמבר, אישה בת 22 בשם מהסה אמיני נעצרה בידי 'משטרת המוסר' בטענה שחבשה את החיג'אב באופן לא נאות. מאוחר יותר התברר כי היא מצאה את מותה במעצר.

המוות המיותר הזה סימל את אכזריות המשטר. ערים, עיירות ומחוזות לפתע נשטפו בהפגנות. קריאות כמו "לכו לעזאזל" ו"אנחנו לא מעוניינים ברפובליקה אסלאמית" הדהדו ברחבי המדינה. השיטה הישנה להכלת ההפגנות לא עבדה יותר, כאשר חיילים התבקשו לירות בנשים הצועדות ברחוב. החיילים היססו, וההפגנות נמשכו. על פי דיווחים, נשיא בית המשפט העליון מוחסני-אג'אי התלונן כי כוחות הביטחון "עייפים ושבורים עם מורל ברצפה". איראן איבדה את תחושת הנורמליות, ואיראנים מכל שכבות החיים איבדו את תחושת הפחד.

אירועי הקיץ נראים דומים מאוד לאלו שהתרחשו ב-1978. הרצח של אמיני הצית זעם לאומי הדומה לזה שהתפרץ לאחר השריפה בבית הקולנוע באבאדאן. בדומה למונרכיה דאז, המשטר הנוכחי איבד שליטה על הנרטיב.

עלי ח'אמאני הצהיר כי "ההפגנות האחרונות והתסיסה באיראן הן מזימה מצד ארה"ב, המשטר הציוני, שכירי החרב שלהם וכמה איראנים בוגדניים המסייעים להם מחו"ל". השאה חשב ואמר דברים דומים ושיגר שליחים כדי לשאול את הנשיא קרטר מדוע ה-CIA חותר תחתיו. בעוד סימן מדאיג עבור המשטר שהתרחש בחודש ספטמבר האחרון, פועלי הנפט במדינה הצהירו כי הם תומכים ב"מאבק העממי נגד האלימות היומיומית והמאורגנת המופנית כלפי נשים", והביעו מיאוס מן "העוני והגיהינום השולטים בחברה שלנו". ח'אמנאי, שהיה מהפכן צעיר בזמן המהפכה האיראנית הראשונה, בוודאי זוכר את השביתות המשתקות שזירזו את הפלת השאה.

המשטר כיום מתנחם אולי בעובדה שאין דמות כריזמטית או מפלגה של ממש המובילה את האופוזיציה. אחרי הכל, מהפכה זקוקה למהפכנים והאייתוללות עדיין שולטים במנגנוני הביטחון. אך אלה קנים רצוצים במיוחד. ככל שהמחאה תמשך, כך היא תייצר מנהיגים שיובילו את התנועה. ובינתיים, בכל יום, המשטר ממשיך לדרוש מצבאו העייף לירות בעניים ובנשים לא חמושות.

אם המשטר נשען על הצבא בלבד כבסיס להישרדות, יתכן שכוחו חלש משנדמה. השאה נהנה מצבא חמוש היטב ומשירות ביטחון חשאי ידוע לשמצה, אך כל כוחם המשולב לא הצליח להכיל תנועה שדרשה שינוי. מסמכים מימי השאה שנחשפו בשנים שלאחר המהפכה הראו כי החשש הרב ביותר בקרב קצינים בכירים היה משחיקת החיילים שנשלחו לרחובות להתמודד מול ההפגנות. יתכן מאוד ששיחות דומות מתנהלות כעת במסדרונות השלטון בטהרן.

האסלאמיסטים היום מבצעים כמעט את כל הטעויות אותן ביצע המונרך נגדו מרדו לפני יותר מארבעה עשורים. למשטר האייתוללות אין שום כוח משיכה רעיוני והוא ממשיך לדבוק ברטוריקה לא משכנעת. הוא מובל בידי אליטה מושחתת ומנותקת המתבססת על תיאוריות קשר כהצדקה להתנהלותה. הוא בחר במדיניות חוץ שמחיריה כבדים בהרבה מכל רווח נראה, והוא שכח את הלקח העיקרי מניצחונם שלהם: צבאות פרסיים לא אוהבים במיוחד לרצוח בעמם.

המהפכה האיראנית השנייה כבר החלה, אך הם פשוט לא יודעים זאת עדיין.

המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.