צעקת המדבר: ללא חוק וסדר הכאוס בנגב שולט

לצד צמצום פערים בחינוך, רווחה ובריאות, המדינה חייבת להחליט אם היא נכנעת לבדואים או מתייחסת למגזר כשווה זכויות וגם חובות

צילום מסך מתוך הסדרה 'שקיעת המדבר', חדשות 12

הסדרה המצוינת ‘שקיעת המדבר’ אותה יצר גלעד שלמור ושודרה בשבוע שעבר בערוץ 12, פורסת בפני הצופה את המציאות בחברה הבדואית: הכנסת אורחים חמה ונוף אנושי לבבי לצד תופעות פשיעה ופרוטקשן, פוליגמיה, עוני וניכור מהמדינה. מספיקה הצצה קצרה כדי להפוך את הבטן ולתהות – מה בעצם קורה שם?

בפרק השני בסדרה העוסק ברגישות בנושא האלימות בתוך החברה הבדואית, מספר סלאח אבו ג’עפר, בעיצומו של קרב יריות מעל ראשו כי “הכל בגלל מצוקת הדיור. רבים על חלקת אדמה”. בהמשך אומר אחיו יוסף על רקע טירות ענק ברהט: “מעל 90% מסוגיות הסכסוך והאלימות והבלאגן יוצאים מקטע של מגורים ומגרשים ומקומות בניה. אין יותר מקום” .

לאחרונה התפרסם מאבק “צעירי רהט” נגד החלטת המדינה להקצות מגרשים במתחם 11 בעיר לקליטת בדואים מהפזורה, גם הוא תחת הכותרת “מצוקת דיור” ודרישה למענה לריבוי טבעי.

איך קרה שחברה שהיא במקור נוודית, חרטה על דגלי המאבק שלה דווקא את נושא הקרקעות? והאם “מצוקת דיור” חריפה ככל שתהיה, היא הגורם האמיתי לקרבות הירי בחברה הבדואית?

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2019, רמת הצפיפות ביישובים הבדואים היא מן הנמוכות בארץ ועומדת על 1,811 נפש בממוצע לקמ”ר. לשם השוואה, בירושלים הצפיפות עומדת על 7,186 נפש לקמ”ר. כל צעיר מהחברה הבדואית המתגורר בפזורה הבלתי-חוקית זכאי לקבלת מגרש מפותח בחינם ביישוב חוקי, בנוסף לפיצוי כספי של רבע מיליון שקלים. זו הטבה שלא ניתנת לאף מגזר אחר. לא לבוגרי צבא, לא לדרוזים ואפילו לא לבדואים שגרים בצפון הארץ.

לאורך העשור האחרון פיתחה מדינת ישראל מגרשים במיליארדי שקלים לטובת האוכלוסייה הבדואית. ברהט עצמה, פותחו מגרשי ענק לקליטת אלפי תושבים. למעט שכונה 11 המיועדת לקליטת פזורה בדואית ועליה נערך מאבק “צעירי רהט”, ושכונה 9 היושבת ברובה על קרקעות עם טענות לבעלות פרטית, המדינה הכשירה ארבע שכונות ענק בפאתי רהט – מתחמים 10, 12, 13 ו-14. שכונות אלו מיועדות אך ורק לבני המקום, מה שנקרא ריבוי טבעי, ולהסדרת פזורה פנימית, כלומר לקליטת תושבי רהט הגרים באופן לא-חוקי בתחומי היישוב ומגיעים להסדר פינוי עם הרשויות.

במתחמים הללו קיימות תכניות בינוי לאלפי יחידות דיור בבניה רוויה, אך תושבי רהט הרגילים לבתי קרקע מתנגדים ולא רואים את עצמם מתגוררים בקומה רביעית עם מרפסת קטנה. במציאות בה לאורך שנים כל אחד תפס שטח, הכריז עליו כשלו ובנה כרצונו ללא דין וללא דיין ולאחר מספר שנים הגיעה המדינה והכשירה את עבירת הבניה, מגיע דור ההמשך ומתרעם – למה לי לא מגיע?

מגרשים? יש. פתרונות דיור? יש. רצון של המדינה לתת מענה? יש. התאמה לתרבות הבדואית? לא ממש. עמידה יציבה והחלטית של המדינה? אין.

נחזור לאמירה של אבו ג’אפר, “רבים על חלקת אדמה”, ולתמונה העולה מן הסדרה של צפיפות איומה ודלות זועקת לצד מאות מגרשים ריקים או כאלו שפותחו ויועדו לעשרות מבנים אך מאכלסים בפועל כמה משפחות בודדות. מאחורי המציאות הזו עומד הסיפור ההיסטורי של “תביעות הבעלות” וחוסר הנכונות של מדינת ישראל להפגין קצת יותר עמוד שדרה בתחום התכנון והבניה.

מגרשים ריקים ברהט | תנועת רגבים

קבוצה קטנה מקרב החברה הבדואית טוענת כי מאות אלפי דונמים בנגב שייכים לה באופן אישי, בעוד על פי החוק אדמות אלו הן למעשה אדמות מדינה ולכן שייכות לכלל האזרחים. אף על פי שעד היום אף תביעת בעלות של בדואי על קרקע לא הוכחה בבית המשפט, חוק המדבר, כלומר המוסכמה החברתית הבדואית, רואה בתובע הבעלות כבעל הקרקע ומכירה בזכותו להגן עליה גם באמצעות אלימות ושפיכות דמים. בשל כך, תובעי הבעלות מסרבים לעבור מאדמות אלו לפתרונות המגורים שהמדינה מקצה להם במקום אחר ובה בעת מונעים מאחרים להתיישב בהן.

המדינה לא מכירה בתביעות הבעלות ואין להן שום ביסוס משפטי, אך יחד עם זאת מעניקה לבדואים פיצויים מרחיקי לכת והטבות שלא ניתנו לאף מגזר אחר בישראל. בפועל, בדואים רבים חותמים על ההסכם מול המדינה ומקבלים את ההטבות, אך על פי החוק הבדואי עדיין נחשבים לבעלי הקרקע אותה הם תובעים, הסוגיה לא באמת נפתרת וכך הגענו למצב הנוכחי. תפקיד המדינה הוא להשליט חוק וסדר, אך כשהיא מדברת בשני קולות, הכאוס שולט.

המסר העולה מהסדרה ‘שקיעת המדבר’ ברור: גם למדינת ישראל וגם לחברה הבדואית יש אינטרס לבנות עתיד טוב יותר. אך לצד צמצום פערים בחינוך, רווחה ובריאות, המדינה חייבת להחליט אם היא נכנעת לבדואים או מתייחסת למגזר כשווה זכויות וחובות. גם הבדואים עצמם חייבים להחליט – חיי נוודות או אזרחים מן המניין הכפופים לחוק מחד אך נהנים מזכויות, הזדמנויות וביטחון מאידך.

ואולי כדאי שנקשיב היטב למילים שכתב דוד בן-גוריון בשנות ה-50:

מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר עלול המדבר לחסל את המדינה”


מאיר דויטש הוא מנכ”ל תנועת רגבים ומחבר הספר ‘בדואיסטן’

(Visited 1 times, 15 visits today)

Related posts

Leave a Reply

Your email address will not be published.

2 comments on the article

  1. איזה רומנטיקה ” החוק הבדואי ” ממש לורנס איש ערב, הגיע הזמן שהבדואים יכירו את חוק לוע הרובה/האקדח של בחורינו המצוינים בהנחה שהבדואים עוד לא רוקנו להם את הנשקיה ואת הימח”ים.