בספרה 'פרחים בקנה' חושפת נוה דרומי כיצד בשם "ערכים" מופשטים חלחלו לשורות הצבא רעיונות זרים שהחלישו את כוחו
ואני חשבתי שאני מכיר את הנושא. הרי אני לוקח חלק במלחמת הרעיונות של המחנה הלאומי מזה שנים, במיוחד מאז 2013 כאשר הקמתי את 'חזון לאומי – המרכז למנהיגות ציונית'. הרי אני עוקב אחרי הפוליטיזציה של צה"ל כבר תקופה ארוכה. אני מקדיש זמן רב ללימוד נושא החתרנות המדינית, הן בכהונתי בכנסת כמקים השדולה למאבק בדה-לגיטימציה והן בפעילויות אחרות (כאן המקום להמליץ גם על הספר החשוב של מתן פלג: 'מדינה למכירה').
לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ספרה החדש של נוה דרומי 'פרחים בקנה' בהוצאת סלע מאיר, והבנתי עד כמה אני לא יודע ועד כמה המצב חמור בהרבה ממה שחשבתי.
כשאני קורא ספרים מסוג זה, אני מקפיד לסמן לעצמי את העמודים החשובים. בסיום הקריאה בספרה של דרומי יותר מחצי מעמודי הספר היו מסומנים. זהו ספר מתומצת, כתוב בצורה בהירה ונקרא בצורה שוטפת, ערוך בצורה עניינית ובכל פרק מופיע סיכום עיקרי הדברים. הקורא חווה דרך סקירה היסטורית את תהליך הפיכת צה"ל לשחקן פוליטי (מאז המהפך ב-1977), במסגרתו חדרו לשורותיו תפיסות פוסט-הירואיות אשר ביטלו למעשה מושגים צבאיים מוכרים כמו ניצחון והכרעה.
כך קרה למשל עם הקמת המכון ללימוד תורת המערכה (המלת"ם). מדהים לראות כיצד מכון לימוד בצה"ל פעל לקדם רעיונות מסוכנים הנשענים על יסודות שמאלנים רדיקליים, והפך עם הזמן לגוף פוליטי של ממש הרואה בעצמו חלק בלתי נפרד מעיצוב תהליכים מדיניים וקידום רעיונות כמו "הסדרת העימות" או "היפרדות".
פעילות המכון הביאה למציאות בה מושגים פשוטים ונהירים כמו הרתעה, התרעה, כיבוש וניצחון, הוחלפו במונחים מעורפלים בעלי ארשת אינטלקטואלית כביכול. "הוגעה", "שילוביות", "אפקטים", "עיוורון", "מנופים" – כל אלה הוֹרוּ לקציני צה"ל המבולבלים במשך עשורים. חלקם הבינו שהמלך ערום, אבל אף אחד (למעט יעקב עמידרור שמוזכר בספר) לא פצה פה. את המחיר שילמנו בגלי הטרור הקשים של ראשית שנות ה-2000 ובכישלונות הצורבים במלחמת לבנון השנייה. על אף שהמכון נסגר מזמן, הרוח והרעיונות שהחדיר משפיעים עד היום.
הפרק 'ערכים במיקור חוץ' מראה כיצד במקום להבקיע לשער היריבה, הבקיעו בלי כוונה בוגי יעלון ואלעזר שטרן גול עצמי מרהיב לשערם הם. מכוני השמאל הרדיקלי פעלו בתחכום, והצליחו לתמרן את הכוונות הטובות של מפקדים אשר שאפו להחדיר ערכים ציוניים ואמונה בצדקת הדרך לדור הצעיר, אך לבסוף הביאו לקידום רעיונות הפוכים לגמרי ברוח פוסט-ציונית ושנויים במחלוקת מבחינה יהודית.
כך חדרו לצה"ל ארגונים כמו הרטמן, בינ"ה, המכון הישראלי לדמוקרטיה וחוש"ן, המקדמים השקפת עולם פרוגרסיבית ופוסט-ציונית, המחנכת לפקפוק באמונה בצדקת הדרך ומדכאת כל רצון לנצח ולהכריע את האויב.
בדרך דומה חדרו ארגונים פמיניסטים לצה"ל. על ידי אימוץ החלטה 1325 של האו"ם "המעגנת את המחויבות של מועצת הביטחון להגן על נשים ולדאוג לייצוג של נשים בתהליכי שלום ובפוליטיקה מקומית ובינלאומית", פעלו בשורות צה"ל ארגונים רדיקליים ואנטי-לאומיים מובהקים, אשר מבחינות רבות הפמיניזם עבורם הוא כסות למטרה העיקרית: החלשת מערכת הביטחון.
כך נוסד תפקיד היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), שהפך בהמשך ליוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר), וכך החלו שלל ארגונים להטמיע בצה"ל תפיסות רדיקליות, לעתים בשיתוף קרנות זרות וגורמים אחרים. הטירוף הגיע לרמה כזו שצה"ל הזמין הרצאות מארגונים שהצהירו על התנגדות אידיאולוגית לקיומו.
בהמשך, בדו"ח ועדת שגב שמטרתו הייתה להטמיע שוויון מגדרי בצה"ל, השתתפו אנשי שמאל קיצוני כמו פרופ' חנה הרצוג, נעמי חזן וסא"ל במיל' זאב לרר. נראה שמבחינתם פגיעה ביכולות הצבא אינה מחיר שיש לשלם עבור קידום הנשים, אלא מטרה בפני עצמה. כך אימץ צה"ל "הטמעת ראיה מגדרית" כאסטרטגיה לקידום שוויון הזדמנויות וכך נולדה פקודת "השירות המשותף", כדי לבטל אפשרות למצבים בהם חיילים יכולים לבקש להימנע מפעילויות "שיש בהן חשש למגע, לייחוד, או לפעילות בלבוש חשוף".
בפרק 'להילחם בידיים קשורות' מתוארת ההשפעה ההרסנית של האקטיביזם המשפטי על צה"ל. זו מציאות ישראלית שאין לה אח ורע בעולם – התערבות שיפוטית במצבי לחימה של ממש. ארגוני זכויות אדם למיניהם החלו לעלות לרגל לבג"ץ, וזה החל להתערב בהחלטות מבצעיות כמו ביטול נוהל שכן או מניעת הרס בתי מחבלים. גם מהבחינה הזו אנו שוב למדים עד כמה רפורמה במערכת המשפט היא צו השעה.
המסקנה הבלתי-נמנעת מקריאת הספר היא ההבנה לפיה בכירי צה"ל יכולים וצריכים להיות מומחים מבחינה מקצועית, אולם לא ניתן להפקיד בידיהם החלטות בדבר תפיסות עולם. פעם אחר פעם הם הובלו באף על ידי אג'נדות רדיקליות, החל מהשפה הגבוהה לכאורה שעקרה את מושגי ההכרעה והניצחון, דרך תפיסות עולם פוסט-ציוניות שהתגנבו במסווה של חינוך לציונות ועד לארגונים פמיניסטים שבחסות דאגה לשוויון פעלו להחלשת צה"ל מתוך תפיסה אנטי-מיליטריסטית מובהקת.
את צה"ל יש לתקן ולהציל. יש להטמיע מחדש את ערך הניצחון על האויב, ההכרעה וההרתעה. 'פרחים בקנה' נוגע במספר היבטים עיקריים של היחלשות צה"ל וראוי להרחיב את הדיון לכאלו נוספים, אך בעיניי זהו ספר חובה עבור בכירי מערכת הביטחון שבשם "ערכים" הובלו למחוזות בעייתיים, עבור פוליטיקאים שחייבים להבין את השלכות המצב וכמובן עבור הציבור הרחב.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
עכשיו הזמן לשנות. אין שום תירוץ לממשלה הבאה לעשות מה שצריך. גם אם בגץ יקרקר וגם אם בגץ יאסור. הכנסת היא הריבון. הממשלה היא שלוחה של הכנסת. לבצע בחקיקה ושהעברים התקשורת והשמאלנים יזעיקו כמה שהם רוצים.
"המסקנה הבלתי-נמנעת מקריאת הספר היא ההבנה לפיה בכירי צה"ל יכולים וצריכים להיות מומחים מבחינה מקצועית, אולם לא ניתן להפקיד בידיהם החלטות בדבר תפיסות עולם."-נכון!
והדבר נכון גם לשאר ראשי מערכות הבטחון, משפטנים, מנכ"לים, אנשי אקדמיה ומחקר, אנשי תקשורת, מחנכים ועוד-
תשאירו לפעילים החברתיים את הטיפול בתחום בו הם מומחים ותתרכזו בתחום שלכם. אחרת כולם מפסידים.
ואני חשבתי שרמטכלינו האחרונים וסגניהם מטומטמים…אז הם פשוט שטופי מוח…אך האם זה עונה לשאלות שבריק שואל וחושף צבא לא מאורגן לא מוכן ולא קורא פני העתיד עד כדי זלזול פושע של דיווחים כוזבים וזריית חול לעיני הציבור…תמה אני ?
זה עוזר לענות על שאלותיו של האלוף בריק.
אחת הסיבות להזנחה שעליה הוא מתריע שנים היא קצינים בכירים שמפנים תשומת לב, זמן, תקציב וכוח אדם לתחומים הלא נכונים ולפתרון בעיות ואתגרים שבכלל לא היו צריכים להיות שם ולכן לא מסוגלים לטפל בדברים עליהם הוא מתריע.
שתי הערות:
1. הלוחם הגדול במכון לחקר המערכה הוא לא עמידרור כי אם אל"מ יהודה וגמן.
2. כאשר התרחשה הסטיה הזו והצבא נרקב עד היסוד, הנהיג את המדינה בנימין נתניהו. אין עדות טובה מזו לכך האיש איננו מבין את תפקידו ואיננו יודע למשול. המשך כהונתו הוא סכנה אסטרטגית ממשית.
ההידרדרות הזו התחילה הרבה לפני נתניהו, כנכתב במאמר השמאל הקיצוני התברג לצה"ל עוד משלהי שנות ה70.
עכשיו בפעם הראשונה יש לנתניהו קואליציה שתשמור על ידיו פתוחות, רק עכשיו אפשר באמת להעמיד אותו למבחן. בינתיים מתברר שחשוב לו לא להעמיד שר בטחון שבאמת בא לשנות, כך שאינני אופטימי. נקווה שאתבדה.
לא נמאס לך לדחוף את איש הקש הזה לכל כתבה שלא קשורה בכלל?
משעמם ומביך
אם יש לך תגובה עניינית או טיעון אנא השמע אותו.
עד אז, מוזמן להפיץ סיסמאות בשקל וספינים בגרוש במקומות כמו עיתון הארץ. בוודאי שם תתקבל בברכה
"דורון" אתה חייב למצוא תחביב
הפבלוביות הזו מעייפת
אם קשה לך לפגוש באמת, פשוט תתדלג עליה.
אתם יוצאים מנקודת הנחה שמשהו עבר על קציני צה"ל והם טעו כשהכניסו את כל הזבל הזה לצבא.
אבל זה ממש לא המצב.
בצבא של היום אין כמעט קצינים בכירים שהם דתיים או אנשי ימין.
בצבא של היום אין אופק קידום לקצינים שנחשדים בימניות.
וכך הגענו למצב שבו ליותר ממחצית בוגרי קורס קצינים קרביים אין אופק קידום מעל דרגת סא"ל כי הם דתיים או חשודים ב"ימניות".
מי שכבר הצליח להגיע למעלה הוא או איש שמאל או אופורטוניסט.
תראו כמה קציני צה"ל בכירים הם בוגרי "קרן וקסנר".
בכדי להתקדם בצבא, קצין צריך להשמיע דעות פרוגרסיביות, ולתמוך בכל השטויות הפרוגרסיביות שמאכילים בהן את בקצונה הבכירה.
אני מקווה ששר הביטחון הבא של ישראל יבין את הטירוף הקידמני(פרוגרסיבי בעברית) השמאלני וישים סוף לעניין הזה. כולל שירות נשים במערך הלוחם שכן לא הזדמנות שווה צריכה לעמוד כנגד עיניהם של חברי המטכ"ל והממשלה אלא הכרעה וניצחון האויב.
מילא נוהל שכן, אבל הרס בתי מחבלים זה לא פעולה מבצעית. ובנוגע לשירות של נשים, אולי האשם דווקא בציונות הדתית שבמקום לראות לנגד עיניהם את הניצחון הצבאי והערכי, מתעסקים בילדותיות ב"בנים" נגד "הבנות", אי אפשר לרצות חיילים "קילרים" שמתקפדים למראה בחורה.
קראתי את תגובתכם (הרוב),
לא ברור למה קוראים לעיתון מידה,
אבל ברור שאתם יודעים הכל על צה"ל על המניעים, על ההחלטות וגם התוצאות,
מניח שכל אחד מכם הוא באמת מצויין ואלוף בתחומו, עושה הכל כמו שצריך,
ובכלל אין ספק שהשמאל (מושג מאוד לא קונקרטי ועינייני) אשם בכל הצרות
עוד במה שהגעתי אליה במקרה וזכיתי לראות איך כל קבוצה במדינה שלנו חיה בתוך עצמה
חבל
ותגובה עניינית יש לך?
אם זה באמת מעניין אותך
יש בעיה בצהל של חתירה לנצחון, חלק יומרו שזה בגלל משימות שיטור ביהודה ושמרון, אף שבוודאי זה מבלבל, אני חושב שזה לא העיקר ולא מספיק רציני, ובאמת אנחנו מתרצים ומוותרים לעצמינו. בקווים כלליים , לדעתי, המרחק ממלחמה אמיתית, התחושה הכללית שהלחימות ב30 שנה האחרונות אינן קיומיות, הרגישות לנפגעים בקרב חיילי צהל, פעילות מב"מ ובט"ש, כולם ביחד מייצרים אתוס של עדיף 1:0 על 20:1 ברור ועל ניצחון. אין לזה קשר לימין ושמאל או לתפיסות פוסט ציוניות. אני שבע מרתימה של אג'נדות פרטיות כדי להצדיק מחשבות או תגובות. נמאס לי מתגובות אוטומטיות מכל צד במפה הפוליטית. ונמאס לי מהשיבטיות ואי הממלכתיות. חושב שכשהייתי בעשיה עשיתי בשביל כולם- מקווה.
א. קיים ספר בשם זה של נתן שורק, מוזר שאיפשרו עוד ספר בשם פרחים בקנה. הספר הקודם שונה לחלוטין בתוכנו.
ב. כלל לא אוהבת את הביקורת שאתם הימניים הקיצוניים מתיכים בצה״ ל ובדרך התנהלותו, לדעתי אתם גורמים לפוליטיזציה של צה״ל ולא שום שמאל ״רדיקאלי״ כפי שאתם מגדירים חינוך לערכים.
ג. צה״ל היה ועדין הינו כור ההיתוך הטוב ביותר בחברה הישראלית, משלב בתוכו צעירים מכל שבטי ישראל, זה המקום שאכן הופך את המתגייסים אליו לעם אחד. אתם רק מחלישים אותו בביקורת ובמיוחד מחלישים את מפקדיו.
בינתיים אני רואה שקציני צה״ל בדרגות הגבוהות הינם איכותיים ואוהבי הארץ הזאת לא פחות מכם (הימניים הקיצוניים) גם אם הם בוחרים להשתייך למפלגות המרכז שמאל. יש להצטער על כך שאתם מגדירים אותם ״רדיקאלים״.
טוב תעשו אם תחפשו את החיבורים ולא את ההתדלות, התבדלות מעולם לא הובילה למקום טוב.
לא יודע איך לבשר לך, גברתי, אבל מי ש"קיצוני" היום במדינת ישראל הוא השמאל.
הרוב הוא הימין ואנשי שמאל כמוך משתייכים למיעוט שבמיעוט.
לפני שאת מפתחת פה תיאוריות חברתיות, כדאי להבין מה משמעות המילים.