שערוריית ביידן חושפת את הפנים המכוערות של טוויטר

חשיפת "תיקי טוויטר" מציירת תמונה מכוערת מאוד של מקבלי ההחלטות בנוגע לסטנדרטים של פיקוח התוכן בטוויטר, במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 2020. בכירי הנהלת החברה (באופן מוזר, ללא ידיעת המנכ"ל ג'ק דורסי) החליטו למעשה באופן חד-צדדי שלא לאפשר לאנשים לקרוא את תחקיר ה'ניו-יורק פוסט', בו נחשפו תכתובות דוא"ל שרמזו כי האנטר ביידן הכיר לאביו, סגן הנשיא דאז ג'ו ביידן, בכיר בחברת אנרגיה אוקראינית, פחות משנה לפני שביידן לחץ על הממשלה בקייב לפטר תובע שחקר את החברה.

הבעלים החדש של טוויטר, אילון מאסק, העניק לעיתונאי מאט טאיבי גישה למסמכים פנימיים, והוא פירט בשורת ציוצים כיצד החברה "נקטה בצעדים יוצאי דופן כדי להשתיק את הסיפור, הסירה קישורים אליו והציגה אזהרות שהוא עשוי להיות 'לא בטוח'. הם אפילו חסמו את האפשרות להעביר את הקישור בהודעות פרטיות, כלי שלרוב נשמר למקרים קיצוניים, כמו פורנוגרפיה הכוללת ילדים".

הסיבה הרשמית שהם נתנו לחסימת הכתבה הייתה ההנחה שהיא הכילה "חומרים שהושגו בפריצה למחשב", אפילו שלא הייתה כל ראיה לפריצה כזו. ב'פוסט' ציינו כי המידע הושג ממחשב אישי שהושאר לתיקון בחנות בדלוואר ב-2019, אך מעולם לא נאסף בחזרה. לא הייתה כאן גניבה אלא פשוט דיווח עיתונאי רגיל, וכמובן רשלנות טיפוסית מצד האנטר ביידן, דבר שבשלב הזה כבר לא מפתיע אף אחד.

יש לציין כי טוויטר קיבלה את ההחלטה להגביל גישה והפצה של הסיפור לפני שיותר מ-50 בכירי מודיעין לשעבר חתמו על מכתב בו הצהירו כי מאגר המיילים ממחשבו של ביידן "מכיל את כל הסימנים למבצע אינפורמציה רוסי". (במבט לאחור, ההגדרה של "מבצע אינפורמציה" ולא "דיסאינפורמציה" הייתה אולי סוג של וידוי מרומז).

אותו מכתב היה מהלך פזיז מצד דמויות כמו ג'ים קלפר, מייקל היידן, ליאון פאנטה, ג'ון ברנן ואחרים, מכיוון שהוא התבסס על עובדות לכאורה שלא נחשפו, וניסה לנצל את המוניטין של חותמיו כדי לשכנע את הציבור להאמין בדבר שפשוט לא היה נכון. יתכן כי אמריקנים רבים האמינו שבכירי CIA לשעבר יודעים משהו על פעולות רוסיות שרובנו לא יודעים. אך הנהלת טוויטר אינה יכולה להטיל את האחריות על אותם אנשי ביון לשעבר, מכיוון שהחברה החליטה על חסימת התחקיר חמישה ימים לפני פרסום המכתב המדובר.

אני מניח כי חשיפת תיקי טוויטר הייתה יכולה להיות גרועה יותר אם היה מתברר כי גורמים בקמפיין ביידן או בממשלה הורו להנהלת החברה לנקוט בצעדים הדרסטיים האלה. אך עדיין, מזעזע לחשוב כי כמעט כל בכירי החברה האמינו שתפקידם הוא להסתיר חדשות מהציבור, במקום לאפשר לו לשפוט אותן בעצמו.

הבה ניזכר כיצד טוויטר עצמה הגדירה את מטרתה אי-אז ב-2016:

טוויטר מחברת אותך עם האנשים שמעניינים אותך – בין אם זה מישהו מהצד השני של העולם שחולק את אהבתך למדע בדיוני, החברים ובני משפחה, פוליטיקאי או קבוצת הספורט המקומית"

אם כבר בהתחלה הייתה טוויטר מכריזה כי "אנחנו חברה פרוגרסיבית ואנחנו מעוניינים לחבר פרוגרסיבים עם פרוגרסיבים אחרים, ואנחנו נשעה חשבונות של אנשי ימים ללא אזהרה ובהסברים מעורפלים, ונחסום את יכולת הציבור לראות חדשות שאנחנו חושבים שעשויות לגרום לו להצביע נגד הדמוקרטים" – ובכן, לפחות היא הייתה מפגינה כנות, ורוב אנשי הימין לא היו טורחים כלל לפתוח חשבון טוויטר. שימו לב שאין הרבה ימנים המתלוננים שחוסמים אותם ב'מסטודון', הרשת החברתית אליה נהרו אנשי שמאל רבים לאחר שמאסק רכש את טוויטר. אם שמאלנים מעוניינים לייסד קהילה מקוונת משלהם אליה ימנים לא מורשים להצטרף, זו זכותם.

זה היה אחד הסיבוכים בטיעון הגורס כי "טוויטר היא חברה פרטית ויכולה לקבוע את החוקים כרצונה". טוויטר שינתה את כללי המשחק, ועשתה זאת לאחר שהשיגה נתח משמעותי בזירת השיח הציבורי. הרשת משכה משתמשים רבים בשל העובדה שנתפסה כנייטרלית מבחינה פוליטית, ואז החלה בהדרגה לשנות את הגישה ולהגביל שיח ימני.

אולי ההפתעה הנעימה היחידה בתיקי טוויטר הוא חבר הקונגרס הדמוקרטי רוהיט קאנה, שפנה למנהלת המחלקה המשפטית בטוויטר ויג'יה גאדה, וניסה בעדינות להניא את החברה מהחלטת הצנזורה. קאנה תיאר את עצמו כ"תומך מושבע של ביידן", אמר כי הוא משוכנע שג'ו ביידן לא עשה דבר שלא כשורה ותיאר את ה'פוסט' כעיתון "ימין קיצוני", אך היה האדם היחיד שציין כי

נראה כי זו הפרה של עקרונות התיקון הראשון לחוקה…עיתונאי לא אמור להיות אחראי לפעולות הלא חוקיות של המקור, אלא אם סייע באופן פעיל לפריצה. לכן נראה כי ההגבלה של תפוצת החומר, במיוחד שהוא קשור למועמד לנשיאות, לא עומדת בקנה אחד עם החלטת בית המשפט העליון"

קאנה הוסיף:

בלהט הקמפיין לנשיאות, הגבלת התפוצה של כתבות עיתונאיות נראית יותר כמו הזמנה לעוד תגובת נגד מאשר משהו שיעשה טוב"

אפשר למצוא פגמים וסדקים באופן בו מאסק וטאיבי ניהלו את החשיפה. לא היה צורך לפרסם את כתובת המייל של אנשים כמו קאנה. ישנן נקודה או שתיים בהן תיאוריו של טאיבי אינם ברורים כפי שהיו אמורים להיות, כמו למשל כאשר הוא כותב כי "ב-2020, הבקשות להסרת ציוצים מצד גורמים מקושרים היו דבר שבשגרה. מנהל אחד כתב לחברו: 'חומר נוסף לבחינה מצוות ביידן'. התגובה הגיעה: טופל".

ככל הנראה, ארבעה מתוך חמשת הציוצים בדוגמה עליה הצביע טאיבי כללו תמונות עירום, עובדה שנראית כמו פרט שכדאי לציין. רובנו נסכים כי יש הבדל משמעותי בין "אנא הסירו את תמונות העירום האלו של בני שפורסמו ללא אישורו", לבין "בבקשה הסירו את המידע הזה על העסקים של בני עם זרים מפוקפקים מכיוון שזה מביך ורע לקמפיין". כמו כן, היה הרבה יותר נוח לקבל את כל המידע במסמך אחד ולא בסדרת ציוצים ארוכה, וביחד עם קישורים למסמכי המקור שהיו מסייעים לקבל את התמונה הרחבה ביותר האפשרית.

אמש התארחתי בתוכנית MediaBuzz ברשת פוקס, שם טען אחד החברים בפאנל כי לא היה שום דבר משמעותי בתיקי טוויטר. למרבה הפלא, זהו קו הגנה שאפילו מנכ"ל טוויטר לשעבר דורסי לא ניסה לנקוט, לא בנובמבר 2020 ולא במהלך השימועים בקונגרס בחודש מרץ שלאחר מכן. לאחר הבחירות טען דורסי כי צוותו קיבל החלטה שגויה:

אנחנו מכירים בכך כטעות שעשינו, הן במונחים של כוונת המדיניות והן בפעולה שלא לאפשר לאנשים לשתף את הסיפור בפומבי או בפרטי… ביצענו פרשנות מהירה, מבלי להשתמש בשום ראיות אחרות, לפיה החומרים בכתבה הושגו באמצעות פריצה למחשב, ולפי המדיניות שלנו חסמנו את ההפצה שלהם"

כאשר רשת חברתית מחליטה לחסום גישה לסיפור חדשותי מסיבות אידיאולוגיות ומתוך נאמנות פוליטית, זהו סיפור משמעותי ובעל השלכות. ולכן חשוב שנשאל: כיצד זה קרה ומי קיבל את ההחלטה שהובילה לכך?

גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'.