אתגר שיקום מערכת החינוך

אחד האתגרים הגדולים הצפויים לממשלה הבאה הוא שיקום מערכת החינוך. משרד החינוך הפך בשנים האחרונות לבעל התקציב הגדול ביותר בממשלה, אך כפי שניתן לראות בסקירת מערכות חינוך בעולם – אין קשר בין גודל ההשקעה התקציבית לאיכות המערכת. יש מדינות שהצליחו לייצר מערכות חינוך מצליחות מאוד עם תקציב קטן בהרבה משלנו.

האתגר הישראלי חריג ביחס לעולם גם בשל הדמוגרפיה. יש לנו הרבה יותר ילדים ואנחנו צריכים יותר כיתות, יותר מורים ומנהלים, גננות ומטפלות ושאר אנשי חינוך. אתגר זה מחדד את התובנה הבאה – ככל שהמדינה תמשיך להתעקש על שליטה ריכוזית בתחום החינוך, נמשיך להידרדר או לפחות לעמוד במקום, בלי קשר לגודל התקציב שיושקע. מלבד חינוך ברמה נמוכה, נסבול גם מבזבוז משאבים אדיר שרק ילך ויתעצם.

המהלכים הבאים אותם אציע לשר החינוך הנכנס אינם פשוטים. הם מצריכים קודם כל שינוי תודעתי ויהוו סיבוב פרסה של נושאת מטוסים ענקית על כל המשתמע מכך. כל פוליטיקאי המעוניין בתפקיד שר החינוך, כדאי שיכיר בכך שאם הוא מגיע רק להעביר את הזמן או להמשיך את הקיים, סביר להניח שיצא עצמו בבית הקברות הפוליטי בו שוכנים שרי החינוך הקודמים. אם יחליט לבצע מהפכה במשרד, אמנם נגד הסיכויים ונגד כוחות חזקים, שמו ייחקק בדפי ההיסטוריה.

רפורמה בגיל הרך

אחת מהבטחות הבחירות העיקריות של הליכוד במערכת הבחירות עסקה במתן חינוך חינם עד גיל שלוש. הורים צעירים שמתקשים לסגור את החודש עלולים לחשוב שמדובר בהבטחה חיובית, אבל האמת היא שבמסגרת המדיניות הנוכחית מדובר בקטסטרופה, לא פחות.

כיום המצב הוא שאם שעובדת מעל חצי משרה מקבלת סבסוד עבור השארת הילד במעון מפוקח. מתן אפשרות לכל ההורים בישראל לקבל השגחה חינמית לילדיהם הקטנים תצריך השקעה ראשונית של כ-16 מיליארד ש"ח רק לבינוי מעונות חדשים, ותוספת תקציבית קבועה של 35-20 מיליארד לכל המטפלות שתידרשנה.

והן תידרשנה אבל לא תימצאנה, מכיוון שכבר היום קיים מחסור חמור במטפלות ובסייעות, ואם התכנית החינמית תצא לפועל נצטרך לגייס כ-4% מכוח העבודה בישראל רק לטובת שמרטפות על מנת לתת מענה הולם לכל הילדים.

גם אם לכאורה המהלך יחסוך כסף להורים (שישלמו אותו במיסים למשך כל חייהם כמובן), זהו מהלך מיותר. אין לנו צורך לעודד ילודה כמו במדינות מערביות אחרות, אין לנו בעיית תעסוקה של נשים (מלבד במגזר הערבי שם קיימים בעיקר חסמים תרבותיים ומקצועיים), ואין לנו שום סיכוי לספק חינוך חינמי איכותי עם יחס חניכה נמוך לכולם.

מה אפשר לעשות? במקום לחסל את כל ענף הגנים, המטפלות והמשפחתונים הפרטיים שקיימים היום, כפי שבמידה רבה קרה בגילאי 3-5 בעשור האחרון, רצוי לפתוח את שוק החינוך לגיל הרך לתחרות, לבטל את המחיר המפוקח שכמו בכל מוצר רק מייקר את המחירים, ולאפשר להורים עובדים סבסוד חלקי אותו יוכלו לקחת לכל מסגרת שתעמוד בכללים הבסיסיים.

סקר שביצענו הראה כי השירות במסגרות הפרטיות טוב יותר משל המעונות המפוקחים בשלל היבטים. החל באיכות המטפלות, הכשרתן ויציבותן ועד לכמות התקלות בהם נתקלו ההורים במסגרת. פיקוח המדינה צריך להתמקד בזיהוי ובנטרול הזנחות והתעללויות בכל סוגי המסגרות.

איכות ההוראה בבתי הספר

שר החינוך הבא ייכנס לתפקידו לאחר שנחתם הסכם שכר חדש עם הסתדרות המורים ולפני הסכם עם ארגון המורים העל-יסודי שצפוי להיות דומה.

מכיוון שהסכם שכר הוא ההזדמנות העיקרית לחולל שינויים שמשפיעים על כוח ההוראה, בקדנציה הקרובה ייבחנו השינויים שהוכנסו להסכם השכר – האם בעקבות עליית השכר, במיוחד למורים מתחילים, הביקוש יעלה ואיתו איכות כוח האדם, והאם ייכנסו יותר מנהלים איכותיים למערכת ולא יעוכבו בגלל בירוקרטיה.

אחד המפתחות החשובים לשיפור כוח ההוראה טמון בסעיף החוזים האישיים שכלול בהסכם. למשרד החינוך תהיה אפשרות לגייס מורים רבים שלא בכפוף להסכמים הקיבוציים, וזו הזדמנות שחשוב לנצל במהירות ולגייס כוח אדם איכותי לבתי הספר. המפתח הוא לאפשר למנהלים לגייס מורים לפי מכסה שתינתן לרשויות המקומיות, ללא צורך באישור המשרד.

פתיחת אלטרנטיבות

ישראל היא אחת המדינות היחידות ב-OECD שבהן לא פועלים בתי ספר פרטיים, במימון המדינה או שלא במימונה. רוב ילדי ישראל ילמדו במערכת החינוך הציבורית בטווח הנראה לעין, וחשוב מאד לשפר אותה, לתת אוטונומיה מרבית לבתי הספר ולהסיר מהם את טבעת החנק של משרד החינוך.

הבעיה היא שארגוני המורים שולטים ביד רמה ומונעים את הרפורמות ההכרחיות, ועוד לא קם השר שהצליח לכפות עליהם שינויים שאינם לרוחם. לכן ישנו צורך אקוטי ליצור אלטרנטיבה למערכת שתאתגר אותה מבחוץ.

העיקרון המנחה כיום הוא יציבות. שר חינוך יכול למנוע הקמת בית ספר אם הוא סבור שזה ינגוס במכסת תלמידיו של בית ספר אחר. בתי ספר ייחודיים שיכולים למשוך תלמידים מחוץ לאזור הרישום שלהם הם מעטים, ומדי שנה רק מעט מהם מקבלים את האישור ולאחר מסע ביורוקרטי מתיש. על מנת לשפר את החינוך בארץ חייבים לעבור מעיקרון-על של יציבות לעיקרון-על של דינמיות וחדשנות. השינוי הזה יכול לקרות רק על ידי יוזמה מהשטח.

המדינה יכולה ואף חייבת לקבוע את כללי המשחק לקבלת הכרה ממשרד החינוך: לוודא שקיימים תנאים נאותים, שמתקיימים לימודי ליבה ברמה סבירה לכל הפחות, שאין חינוך להסתה או המרדה, ולפחות בשלב היסודי – שאין סינון שאינו לגיטימי.

מימון מאת המדינה יכול להינתן בהתאם לרמה הסוציו-אקונומית של בית הספר. כך, כברירת מחדל, בית ספר יקבל הכרה אם הוא עומד בתנאים, כל עוד אין סיבה טובה שלא להכיר בו. המחקר בעולם מראה שבמקומות בהם נפתחו בתי ספר פרטיים, גם בתי הספר הציבוריים השתפרו על מנת להתחרות כראוי.

שינוי שיטת התקצוב

משרד החינוך הישראלי הוא אחד האחרונים בעולם שעדיין מתקצב את בתי הספר בשעות לימוד לכל כיתה תקנית. זוהי שיטה פרימיטיבית, בזבזנית וריכוזית מאד.

הדרך הנכונה היא לממן את בתי הספר בתקציב שקלי פר תלמיד ולאפשר למנהלים הרבה יותר גמישות בשימוש בתקציב הניתן להם. אחת התוצאות המידיות של שינוי כזה יהיה תקציב הרבה יותר דיפרנציאלי.

כיום אין למשרד החינוך שליטה מלאה במשאבים המועברים לבתי הספר וקיימים פערים גדולים בתקצוב שאינם נובעים כלל מסיבות סוציו-אקונומיות. תקצוב שוויוני פר תלמיד יבטל עיוותים, יפשט מאד את העברת המשאבים לבתי הספר ויאפשר בנוסחה אחת פשוטה לתעדף את אלו שזקוקים לתמיכה גדולה יותר.

השינוי התודעתי שנדרש כאן זו ההבנה לפיה ריכוזיות לא מקדמת שוויון אלא להפך – אוכלוסיות חזקות מפצות את עצמן באופן פרטי, והאוכלוסיות החלשות מופקרות לגורלן במסגרות אימפוטנטיות חסרות גמישות ומשאבים.

כל ההצעות לעיל מזיזות את הגבינה לגורמים במערכת שהתרגלו למצב הקיים. במערכת גמישה ודינמית יש פחות ודאות, הסמכות עוברת לשטח ואיתה גדלה גם האחריות. יתכן שתוצאות חיוביות לא יגיעו במהירות, כי רבים במערכת לא בנויים למערכת מבוזרת, אך זו תתחיל תמשוך אליה כוח אדם איכותי יותר שמוכן לאתגר, וגם תשנה את התמריצים כך שמי שיצליח יראה פירות לעמלו והתרבות הארגונית תשתנה.

הגניוס היהודי יכול ליצור פה מערכת חינוך מפוארת, רק צריך לשחרר אותו מכבלי הביורוקרטיה.

אברהם תומר הוא מייסד שותף של ארגון ‘הדור הבא – הורים למען בחירה בחינוך‘, וחוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת.