ביהמ"ש הרחיק לכת עד לקביעה כי בסמכותו לדון בתוצאות בחירות. הגיע הזמן לאיזונים ובלמים כמו במדינות מתוקנות. מתוך 'ניידים ונייחים' עם תוספת עכשווית
קטע מתוך הספר 'ניידים ונייחים' מאת ד"ר גדי טאוב בהוצאת שיבולת, עם תוספת עכשווית של המחבר.
לפרטים ורכישת הספר היכנסו לאתר סלע מאיר.
***
זה שנים רבות שמסדר המשפטנים מרגיל אותנו לדרך דיבור על דמוקרטיה שרוקנה אותה ממשמעותה, עד שעריצות המיעוט החלה להראות לנו כתרופה ראויה שתמנע מראש את סכנת עריצות הרוב.
הרטוריקה הזאת נבנתה על בסיס צר שבעצמו נוסח על דרך השלילה, כלומר על הקביעה ש"דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב". בהמשך מתמוססת התיבה "רק" כמו היתה שן חלב, כי מתברר שהכוונה מלכתחילה לא היתה לדבר על ריבונות האזרחים בצירוף בלמים, אלא בעיקר על הבלמים שרצון הרוב נסרח מאחוריהם כאיבר מדולדל שמוטב היה לכרות אותו, אם רק היה אפשר. הדמוקרטיה, מתברר, היא מכונית שנועדה לנסוע בעיקר על בלמיה הליברלים, וכמעט בכלל לא על גלגלי רצון האזרחים. לזה מצורף גם משל שנון, שהפך כבר בעצמו לקלישאה בדיון הזה: לא יתכן, אומרים לנו, שהדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב. ומכאן אמורה לנבוע המסקנה אודות נחיצותה של עליונות המשפט, כאילו ששני זאבים, כבשה, ובית משפט עליון הם איכשהו כן דמוקרטיה.
אבל המסקנה הראויה מן המשל השנון היתה צריכה להיות שאם בדמוקרטיה יש רוב לזאבים, כלומר לאלה שרוצים לטרוף את המיעוט, היא לא תהיה דמוקרטיה. אז אולי צריך להוסיף למשל צייד חמוש, או צבא, ולאו דווקא בית משפט, מפני שלא ברור מה חוץ מנשק ימנע מן הזאבים לטרוף גם את השופטים במקרה של רוב לזאבים. במילים אחרות, אפשר יהיה לעצור את הרוב הזה רק בכוח, באמצעות דיכויו. ואז זו לא תהיה דמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי-אפשר לכפות, מהטעם הפשוט שהיא מנגנון המביא לביטוי את רצון הציבור, וציבור שלא רוצה בה, יממש את רצונו לחסל אותה על ידי כך שיפעיל את הכוח שהיא מעניקה לו. כל מה שיכולים לעשות בלמים ליברליים כנגד עריצות הרוב, הוא לעכב את הרוב הזה כאשר הוא מתפתה לאיזו התפרצות זעם, אולי בעקבות אסון, או כשהוא סוטה מדרכו הדמוקרטית איזו סטייה זמנית.
אם הוא לא סוטה לרגע מדרכו, אלא מבקש להחליף את הדרך הדמוקרטית עצמה במשהו אחר, אם הוא לא מעוניין בדמוקרטיה כלל, והוא מבטל אותה ודבק בהחלטתו, שום בית משפט לא יוכל להציל את הדמוקרטיה מפניו. את הלקח הזה היינו צריכים לזכור מהרבה לפני היות הדמוקרטיה, מספר שמואל, כאשר הנביא ניסה להניא את עם ישראל מרצונו במלך, וגילה שלא יוכל לכפות את החירות על מי שלא רוצה בה. "החירות שוכנת בלבותיהם של גברים ונשים", כתב השופט האמריקאי הגדול לרנד הנד. "כשהיא מתה שם, שום חוקה, שום חוק, שום בית משפט, לא יוכל להצילה".
אבל התיאוריה שבה מחזיקים חסידי הבג"צוקרטיה הישראלית מתחילה מההנחה המוטעית שיש, או עשוי להיות בכל רגע, רוב לזאבים – כלומר לשוללי הדמוקרטיה, לפשיסטים, ללאומנים, לגזענים, ול"דתיים משיחיים" – ועל סמך הדיאגנוזה הסופנית הזאת רושמים לנו תרופה אבסורדית: בית משפט המשוחרר מעול ריבונותם של ה"זאבים", כדי שיוכל לכפות עליהם להתנהג ככבשים. אם פושטים את המחלצות הרטוריות שמנסות לתאר את האוליגרכיה כדמוקרטיה מוצאים מתחתם טענה פשוטה בתכלית: המוני הישראלים ממילא הם זאבים שלא ראויים לדמוקרטיה. נשים אותם אפוא באפסר משפטי, נסגור אותם בתוך כלוב, נחליט במקומם בכל עניין חשוב, ולזה נקרא כבוד האדם וחירותו.
כך באו לעולם כרעי התרנגולת התיאורטיים המקדשים את עריצות המיעוט כ"דמוקרטיה מהותית". הנה התמצית של הרעיון: לפי השיטה שהנחיל אהרן ברק לדורות של תלמידי משפטים, הדמוקרטיה נשענת על שני "אדנים": "מהות" ו"פרוצדורה". ה"מהות" היא זכויות הפרט על פי "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בעצם: ליברליזם במובן הצר של המילה), ואילו הפרוצדורה הן הבחירות. וברור מיד איך טיעון כזה מפתה מיד לשאול איך מגנים על "המהות" מפני "הפרוצדורה". למעשה כל הטיעון הרעוע כולו עומד על הבלבול הזה בין ליברליזם לדמוקרטיה: בחסות הפחד שהדמוקרטיה (הליברלית) תפגע בליברליזם, המציאו לנו ליברליזם המשכים להרוג את הדמוקרטיה, ליתר ביטחון.
אבל הרי אי אפשר להוריד את הבחירות לדרגת "פרוצדורה". הן מהותיות לדמוקרטיה במובן הפשוט שבלעדיהן אי אפשר לקרוא לשלטון מודרני דמוקרטיה, גם אם מועצת שופטים או מלך פילוסוף יגנו בחירוף נפש על החירויות הליברליות. אמנם מזכירים לנו השכם והערב שיש מדינות שבהן נהוגות בחירות (לרוב מזויפות) בלי שיש בהן דמוקרטיה. אבל לא ידוע לי שאפילו אהרן ברק, שבילה קריירה שלמה בניסיון לבצר כוח רב ככל האפשר מחוץ להישג ידו של הבוחר, העז לומר ההיפך – שיש דמוקרטיה שבה אין בחירות. אלא שחשיבותן של הבחירות, שהתדרדרו לדרגת פרוצדורה, הולכת וקטנה אם כוחם של נבחרי ציבור עובר טיפין טיפין לידיהם של שופטים שהתיאוריה מובילה אותנו להסיק שהם שומריה הבלעדיים של "מהות" הדמוקרטיה.
אכן, נכון כמובן שמעבר לבחירות משטר דמוקרטי צריך להבטיח שלל זכויות נוספות, בין השאר כאלה שיבטיחו שהבחירות יהיו חופשיות, ויבטאו באופן אותנטי את הסכמת הנמשלים ובמידה מקסימלית את רצונם. מובן שבלי חופש ביטוי, חופש התארגנות, ועוד שורה של זכויות, הדמוקרטיה מתה, ולא רק בלבבות. וטוב לה לדמוקרטיה שיהיו לה זכויות חוקתיות מוגנות ורשות שופטת חזקה ויציבה שתעמוד על משמר זכויות אלה. אבל כדי להגן על זכויות מפני מגמות רובניות שעברו על מידתן, לא צריך תרופה שתהרוג את הפציינט, או רשות שופטת שאין עליה שום בלם ואין כלפיה שום איזון, מצב שחוץ מישראל, אין לו אח ורע בשום דמוקרטיה מתוקנת. רק אצלנו כמדומה צריך בית המשפט להיות כל יכול, כדי להציל אותנו מעצמנו. ורק אצלנו נראה לאנשים סביר להצדיק את עריצות המיעוט כתרופת חיסון כנגד סכנת עריצות הרוב.
בדרך למסקנה משונה זו, עיוותו המשפטנים לא רק את מושגי היסוד של הדמוקרטיה (שאת כוחה ניסו במודע להגביל), אלא גם את אלה של הליברליזם (שעליו רצו לכאורה להגן).
ההפרדה בין "המהות" ל"פרוצדורה" מנתקת בין הממד הפרטי של מושג הזכויות לבין הממד הפוליטי שלו. היא מעניקה לפרטי מעמד של תוכן, ומורידה את הפוליטי לדרגת צורה. כך היא ממקמת את החירות בגדרי תחום הפרט, כחופש מהתערבות חיצונית, ונוטלת ממנה את עומקה ותשתיתה. אבל האדם הוא יצור חברתי במהותו והוא חופשי רק במסגרת החברה, כאשר הוא אוחז בעצמו בריבונות הפוליטית. לבדו הוא לא יכול לבנות גשר, לגדל ילדים, לדבר בשפה או להקים בית ספר. בלי שיש לו חלק בריבונות הוא מודר אפוא משותפות בקביעת אספקטים מרכזיים של גורלו, כלומר מתדרדר והופך חזרה מאזרח לנתין.
בתוך המסגרת המושגית המפרידה בין הפרטי לציבורי יש לסיסמה "דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב", אם כן, תפקיד חשוב בשיבוש הדיון. תוך שהיא מפנה את תשומת הלב לסוגיית זכויות הפרט והמיעוט היא דוחקת לקרן זווית את השאלה המכריעה לגבי כל צורת שלטון: מיקומה של הריבונות. "שלטון הרוב" הוא כמובן איש קש, ודחליל רטורי. איש לא טוען ברצינות שדמוקרטיה היא רק שלטון הרוב. דמוקרטיה – מהותה של הדמוקרטיה – היא ריבונות האזרחים. עקרון הרוב הוא המכשיר שמאפשר לנו להגיע, באמצעות בחירות, קרוב ככל האפשר לדבר המופשט שנקרא "רצונם של האזרחים". לדמוקרטיה ליברלית, שהיא צורת השלטון השומרת במידה מקסימלית על חירות אזרחיה, דרושה כאמור עוד שורה של זכויות שיבטיחו גם חירות פרטית וגם תחרות הוגנת בין דעות פוליטיות ואינטרסים סותרים. אבל מאחורי המסך המושגי המטשטש המפריד בין צורה לתוכן, מציע לנו בית המשפט בעצם דבר מה מתעתע: להגן על זכויותינו בתמורה לוויתור על ריבונותנו – שאותה נמסור לידיו. אבל זו סתירה עצמית. זכויותינו נעשות דלות ושטחיות כשריבונותינו עוברת לידי אפוטרופוס שכמו מין משטר קולוניאלי, או כמו סגל מורים בבית ספר יסודי, ישמור עלינו מפני עצמנו.
הזכות לבחור ולהיבחר אינה בשום מובן "פרוצדורה". היא החשובה שבזכויותינו, מהותית ופרוצדורלית כאחד. מהותית, משום שבאמצעותה יוצאת לפועל שותפותנו בריבונות; ופרוצדורלית, מפני שיכולתנו להדיח את הממשלה ולמנות אחרת היא – ולא הפטרנליזם הנאור של שופטים – שמגנה על זכויותינו מפני שרירות שלטון.
אין שום היגיון ברעיון שכדי להציל אותנו מעריצות הרוב צריך לשלול מהרוב באופן קבוע את הסמכות להחליט בעצמו על גורלו, או על חוקתו, או על "עקרונות היסוד" של הפוליטאה שלו. ואם חלילה יפסיקו ערכיו של הרוב להיות דמוקרטיים – כמו בתסריטי האימה שנזרקים לאוויר במסגרת הוויכוח – מה יהיה אם הרוב יבטל את זכות ההצבעה של ערבים, של שמאלנים, או של ג'ינג'ים – אז שום בית משפט לא יוכל למנוע את חורבן הדמוקרטיה.
אבל הכנסת לא עמדה לבטל את זכות ההצבעה של איש, ובטח שלא, כפי שמזהירים אותנו השכם והערב, לבטל את הבחירות בכלל. הרעיון לא היה מוצא לו תמיכה של עשרה ח"כים ביום רע. מי שהודיע בינתיים ששמורה לו האפשרות לבטל את הבחירות הוא למרבה האירוניה דווקא בג"צ.
אחרי הבחירות במרץ 2020 הוגשו עתירות נגד האפשרות של נתניהו להקים ממשלה בזמן שמעל ראשו תלוי כתב אישום. זו שערורייה שבג"צ בכלל דן בעתירות. חוק יסוד: הממשלה תוקן אחרי הלכת דרעי-פנחסי, וקבע שראש ממשלה יכול להמשיך לכהן עד להרשעה חלוטה. בג"צ היה צריך לדחות את העתירות על הסף. במקום זאת הוא קיבל אותן לדיון בהרכב של 11 שופטים, רמז עבה בפני עצמו.
חוק היסוד לא הרשים אותו, אבל אפילו הבחירות לא הרשימו אותו. בג"צ נאות ברוב חסדו להרשות לרצון הבוחר להתממש ו"התיר" לנתניהו להרכיב ממשלה. אבל, הוא הסביר, הוא עשה זאת לאור ההלכה האומרת ש"כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד". כלומר אמנם המחוקק קבע שראש ממשלה כשיר לכהן למרות כתב אישום, אבל, לפי דעת בג"צ, זה שהוא כשיר לא אומר שבכל מקרה הוא ראוי.
במילים אחרות, בית המשפט הכריז שהוא מוסמך להחליט כי ראש ממשלה נבחר לא יכהן, על פי שיקול דעתו. למי שלא הבין את הרמז, בא תקציר הנימוקים והבהיר: הבחירה של רוב מקרב חברי הכנסת להמליץ לנשיא על מועמד לראשות הממשלה, אומר התקציר, היא עניין ה"מצוי בלב לבו של ההליך הדמוקרטי". לכן "התערבות חיצונית בהליך זה יש בה משום פגיעה מהותית בעקרון הכרעת הרוב העומד בבסיס שיטת המשטר שלנו". מכאן "נגזר גם היקפה המצומצם ביותר של הביקורת השיפוטית שניתן להפעיל לגביה, המוגבלת למצבים חריגים ונדירים ביותר ולנסיבות קיצוניות בלבד, שהמקרה דנן אינו נמנה עמם".
למקרה שנחרדתם לרגע, ובכן, השופטים מיהרו להרגיע. רק במקרים חריגים ונדירים – שהוא יחליט מהם – בית המשפט יבטל את רצון הבוחר. ואז, מי יבלום את הבלמים?
אבל אם זוכרים שהרשות השופטת היא לא רק בלם, אלא רשות שלטונית, מבינים שעקרון הפרדת הרשויות ותפיסת הבלמים והאיזונים שנועדו למנוע ריכוז כוח מופרז בידי רשות אחת, צריכים לחול לא רק על הממשלה והכנסת, אלא גם על בית המשפט, שבישראל אין שום גבול מוגדר לכוחו, ואין מולו לא בלם ולא איזון.
כמובן שכל הצעה להחיל על בית המשפט את התפיסה שהוא עצמו מחיל על הרשויות האחרות נתקלת בזעקות שבר על פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, על קץ הדמוקרטיה והתקפה חסרת רסן על שלטון החוק. אבל אם לא נחזור ונארוג מחדש את הרשות השופטת לתוך מערכת של בלמים ואיזונים, לא נוכל להחזיר לאזרחי ישראל את הריבונות שחמסו מידם קומץ שופטים, שבאצטלה של "דמוקרטיה מהותית", הפכו את ישראל לאוליגרכיה משפטית. מה שפרופ' שלמה אבינרי כינה בצדק, "בג"צוקרטיה". כי דמוקרטיה איננה יכולה להיות שלטון המיעוט.
***
להאזנה לכל פרקי הפודקאסט 'שומר סף' עם ד"ר גדי טאוב – לחצו כאן.
צריך גם לזכור שאותם שופטי בג״ץ שמתימרים לשמור על זכויות אדם נמנעו, בשבתם כבית המשפט העליון לערעורים, לבטל פסק דין על הודאה שנגבתה ממתנחל נער גבעות אחרי מסכת עינויים שנמשכה חודשים. כלומר אם מדובר באדם לא ראוי מבחינתם, אזי זכויות האנוש יכולות להילקח ממנו וגם אף פרקליט או יועץ משפטי לא ידרוש לחקור את החוקרים שעשו את המעשה הזה. מבחינתי המקרה הזה הוא ההוכחה לכך שמדובר בגוף שדואג לרווחתו של סקטור מסויים בחברה ולא לזכויות אדם.
בואו נודה על האמת. השמאל נשם לרווחה נוכח הרפורמה של לוין. זעקות השבר מלאכותיות. להרתיע את לוין להעצר ברפורמה הזעירה שהוא מתכנן.
היצור המלאכותי והמוזר הוועדה האקסקלוסיבית למינוי שופטים נותר על כנו. השמאל אומר, היום אתה שולט מחר אני. אין בעיה. במקום להעביר את כל הסמכות לפרלמנט כמקובל בארצות רבות. הפרלמנט בוחר מתוך כלל חבריו 30 חברי הכנסת לפי מפתח של 1 ל4 הביטוי הקולע לרצון הציבור. + שר המשפטים + ראש הממשלה
השופטים נותרו חברים בוועדה. והיכן העקרון שזעקנו לבטל של חבר מביא חבר? אז נכון פחות כח לשופטים. אבל למה בכלל הם יושבים בוועדה. השמאל נושם לרווחה.
אחר כך לוין מנפנף במופע המגוחך חסר הטעם הנקרא שימוע. מיותר וטפשי. אם חברי הכנסת בוחרים בעצמם לשם מה שימוע, כל חבר כנסת יחפש דרך לברר ולבחור.
אחר כך יש לנו את פסקת ההתגברות. כל שימוש בפסקה הזו יעורר מחול שדים ומסע ייסורים. במקום פשוט לבטל את סמכות בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת. וזהו. השמאל נושם לרווחה.
הסמכות של בית המשפט לפסול רשימה או יחיד מלרוץ לכנסת נותר בידיו. פצצת אטום בידי כנופיה במדבר סהרה. מניחים ללוין להלחם על זוטות מתישים את כוחו. וכך מחסלים אתו.
חבל הייתה הזדמנות באמת לשנות, ולוין בזבז אותה. מתסכל
הרשות השופטת הישראלית, מאז ימי האפיפיור ברק – היא אכן עצמאית וכל מי שאומר שאיננה עצמאית – משקר.
הרשות השופטת הישראלית, אכן עצמאית מהעם עליו היא מפקדת.
קל מאוד להוכיח זאת – ראו את זעקות השקר והדרישה לקבל אישורים על דמוקרטיה ממפעיליו של חסר תעודת הבגרות – בשנייה בה פסקת ההתגברות עוברת מאייטולות המשפט לנבחרי הציבור.
לרשות השופטת אשר רק מפרשת את החוק אשר הרשות המחוקקת/נבחרת חוקקה (וזו הגדרת הרשות השופטת עוד ע"י מונטסקייה), בהגדרה אין מה לומר על הליכי חקיקה. חקיקה זו תפקידה של הרשות הנבחרת. זהו, עד כדי כך פשוט. כולל ובמיוחד בשאלת האיזון בין זכויות/חובות מתנגשים. חוקת ארה"ב (רק כדוגמא 1), אוסרת על חקיקה הפוגעת ברשימה סגורה ומצומצמת של זכויות הפרט (למשל, חופש הביטוי) ללא צורך (והצורך נתון לשיקול הרשות המחוקקת) וכלל לא כוללת (!) שום זכויות פתוחות, אשר בין המשפט צריך "להגן" עליהן (הוא מקסימום לוודא שהכלל בחצי המשפט הראשון – קוים). איזון בין ערכים זה תפקידה של הרשות המייצגת את מגוון הדעות הקיים בעם – הנבחרת, בלבד.
לא בידי אייטולות הממנים זה את זה לכהונת נצח, כמו שחומייני מינה את חמינאי.
ובמשטר דמוקרטי, פסקת ההתגברות צריכה להיות בידי הרשות הנבחרת ולא בידי אייטולות, כמו באיראן.
הדוגמא של הזאבים והכבשה היא דוגמא גרועה כי יש הבדלים גדולים בינה לבין המציאות:
א.לכבשה אין אפשרות להשתנות ולהתאים עצמה לדעת הרוב על מנת לשרוד ולשגשג.
ב.בדוגמא ברור מי הצד השלילי ואילו במציאות יש גישות שונות וכל צד טוען שהצדק אצלו.
בנוסף, לא ברורה המסקנה: ונניח שיוקם שם בית משפט, האם הוא באמת יגן על הכבשה? כל הבעיה נובעת מכך שיש רק 3 יצורים בשטח: הזאבים והכבשה אז מי אתם חושבים שישב באותו בית משפט? כנראה שהזאבים ידאגו שבית המשפט לא יפריע להם לארוחת הערב…
ברק צודק לגבי החלוקה בין מהות לפרוצדורה. הטעות שלו היא בהחלטה שבג״ץ צריך לשפוט לפי המהות ולהתעלם מהפרוצדורה במקום להפך.
מוסר הוא דבר סוביקטיבי וככזה חייב להתבסס על דעת הרוב ולהיות פתוח לחופש דעה. לעומת זאת, הצורה בה דברים צריכים להתרחש היא עניין המוגדר בחוק וחייב להישמר כדי למנוע ריכוז כח ודיכוי.
אזכיר שתי דוגמאות מהחודשים האחרונים כדי להבהיר את כוונתי:
א.הממשלההקודמת החליטה לדחוף הליך מדיני בגבול לבנון תוך התעלמות מהדרישה ל80 ח״כים(פרוצדורה) תחת הנימוק של צורך בטחוני(מהות, גם אם אני מתקשה להאמין שהיה צורך שכזה).
ב.מינויו של דרעי לשר נידון בבג״ץ עקב תהיה מוסרית(מהות) למרות שאין חוק שאוסר זאת(פרוצדורה).
ד"ר טאוב,
הכנסת הנבחרת חייבת לפעול full steam ahead ולחוקק מהר וללא להקשיב לקולות המיעוט הזעיר בתקשורת שמגבירה את המסרים כאלו מדובר ברב.
השמאל הובס בבחירות ולימין יש 64 מנדטים. מפלגת מר"צ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה פסע מלא לעבור גם היא. לו הבחירות היו נערכות במערכות הארץ, גלי צה"ל, YNET, ערוצים 11,12,13, רשת ב, מפלגת הבג"צ (סליחה שופטי העליון), צמרת משרד המשפטים – מה הסיכוי שהינו מקבלים התפלגות אחרת לחלוטין לדוגמא: 90 מנדטים למר"צ, 20 מנדטים למפלגת האבודה (לא שגיאת כתיב) ו- 10 מנדטים לחד"ש?
על כן, הימין חייב לבסס את הרב שיש לו ברשות היחידה שמשקפת את רצון הצבור והיא הכנסת ושאותה ניתן לשלוח הביתה בבחירות הבאות בעוד 4.5 שנים.
הימין חייב לזכור שכל הבאזז התקשורתי הוא של קבוצת מיעוט אוליגרכית שצבור בוחריו שלח לעקר מכח ושררה פוליטיים.
אין לתת לקבוצה הזו שום אפשרות לבטל חקיקה ויש לעגן זאת כתוספת לחוק יסוד השפיטה. בשום מדינה דמוקרטית שאין בה חוקה – ביהמ"ש לא רשאי לבטל את חקיקת הפרלמנט אפילו לא בהרכב מלא של ביהמ"ש. כך חייב להיות בישראל.
יש להדיח את המוצב הקדמי של ביהמ"ש בקרבי הממשלה בדמות הכח שלא מעוגן בחוק של היועצים המשפטיים. שגיאתו של נתניהו לוועדת האיתור היא שורש כל רע. מצב בו יועמ"ש לא מייצג את לקוחו בביהמ"ש או מציג עמדה הפוכה היא בעיני הפרת אמונים. פקיד שלא מסוגל לייצג מדיניות שיתפטר אבל שלא יקח כסף בתמורה לאי עבודה בשם טרללת.
יועמ"ש לממשלה חייב להיות משרת אמון שניתן למנות ולפטר מיידית ללא נימוק. יועמ"ש במשרד ממשלתי חייב להיות משרת אמון של מנכ"ל המשרד הממשלתי.
הייתי מפריט הכי מהר שאפשר את ערוץ 11, גל"צ וקול ישראל בהליך בו שר התקשורת ישקול לא רק שיקולים כלכלים אלא רוכש שיגוון את השיח המונוליטי.
את ביהמ"ש העליון הייתי מקטין כך שיכיל רק 3 שופטים וסוגר את מוסד הבג"צ ולאחר מכן משנה את שמו מביהמ"ש עליון לביהמ"ש ארצי.
את מח"ש ומצ"ח – מעביר לגוף תחת משרד רוה"מ ומשנה את העשייה ללא אפשרות לחקור התנהלות מבצעית אלא בעיקר חקירה של שחיתות פנים ארגונית, מגע עם סוכן זר, קבלת שוחד, …. לא חייל שירה או שוטר שפעל בהפגנה. מושא החקירות יהיו שוטרים, חיילים כולל בדרגות הבכירות ביותר, צמרת הפרקליטות, מנהל מקרקעי ישראל. יתכן ואת הגוף החדש להציב במשרד רוה"מ במקביל לעבודת השב"כ.
והכי חשוב לא לפחד כלל. הכלבים יכולים לנבוח והשיירה הגדולה והמכובדת תעבור בהדר בית"רי.
מאז שנות ה- 80 הצבור מצפה למשילות ומקבל התקפלות של הימין בפני המיעוט.
הגיע הזמן למשול ללא מורא.
ולגבי הג'ינג'ים, ביהמ"ש הוכיח בגירוש מגוש קטיף – שעה שאלפי יהודים בוזו ברבים, כולל תינוקות. גופות המתים הוצאו מקברים. כבודם נרמס ברבים. בתיהם הוחרבו בידי הממשלה, ילדות בנות 14 הושמו במעצר של חודשים עד תום ההליכים על ירידה לכביש בנפח תנועה אפסי – וזה בזמן שאחרון הרוצחים הערבים מיו"ש או מתוך ישראל שבקווי שביתת הנשק 1949 שידיהם מגואלות בדם יהודי הבג"ץ מגן על הריסה של בתים בשם זכויות או זכויות של מסתננים בשם זכויות לתחביבים. פסיקותיו של ביהמ"ש העליון הראו בדיוק מי הג'ינג'ים שמותר לפגוע בהם ובאילו ממש לא (אחד הדוברים כמדומני בפודקאסט "שומר סף" הגדיר זאת כאוטו-אנטישמיות). ביהמ"ש השתמש במשאבים אדירים שהצבור הפקיד בידיו עשורים שלמים על מנת לאפשר לעותרים סדרתיים לטעון שוב ושוב בבהימ"ש שעה שתיקים לא פוליטיים ממתינים שנים להכרעה במשמורת קטינים, מיסים, ערעורי מאסר ומעצר, ממונות,….. מה שעוד מעניין שבנסיבות העניין ביהמ"ש לא מחייב בהוצאות על אף שהעתירות לא מתקבלות ועל אף שמדובר בעתירות סדרתיות ומצריכות עבודה של מאות עובדים לטפל בהן.
על כן, יש לפעול ומהר, לסגור את הבג"ץ, לשנות את הוועדה לבחירת שופטים ללא שופטים וללא לשכת עו"ד, לשנות את החוק ולשריין את השנויים ברב של 64.
הממשלה ראוי כי תבחר לא לרוץ לאולפנים של השמאל. ניתן להרגיל את הצבור לפתוח ערוץ 14 או גלי ישראל אם הם מעוניינים לשמוע את דעת הממשלה והשר או להקשיב לדברי מפלגת הבג"צ בערוצים: 11,12,13, הארץ, YNET, גל"צ.
עכשיו על רקע הדברים אפשר להבין את המאבק העיקש של השמאל במשך השנים על לימודי האזרחות. בזמנו זה נראה דיון כל כך טפשי ומפמ"רים עפו על ימין ושמאל – מתברר שאין לנו מושג מהי דמוקרטיה, מה קורה שם בלחצים בין הרשויות שנאבקות זו בזו ומה הם הבלמים והאיזונים. בקיצור – לבדוק טוב טוב מי המורים ומה הם מלמדים את הדור הצעיר. מחרבייך ומהרסייך וכו…
מאמר חשוב. אבל השמאל אינו ליברלי וגם אם עד לא מזמן היה נחשב בארה"ב ובריטניה ככזה אל מול הימין המייצג שמרנות, אז כבר מזמן הם קוראים לעצמם פרוגרסיבים – אומנם מושג שקרי גם כן בגלל שהם רק מדרדרים אחורה מכל הבחינות ("רגרסיבים"). מערכת משפט רקובה ומושחתת לא יכולה באמת וכנראה גם לא רוצה להגן באופן אפקטיבי ובאמת על הקנין. ודי אם נזכיר את הסגירה הדרקונית הפתאומית של חשבון הבנק של אישה בת 85 ( אמו של דוד שרן) כדי להראות כיצד בשם "הגנה מעריצות הרוב" אותה מערכת משפט פוגעת גם בליברליזם. אגב, בית המשפט של רפובליקת ויימאר לא מנע את עליית הנאצים לשלטון. הוא עצמו נתן עונשים קלים לפעילים נאציים לעומת מה שניתן על אותן עברות לפעילים קומוניסטיים. בארה"ב היה זה בית המשפט שמכל הרשויות הצטרף אחרון למברכים על ביטול העבדות.
כל מילה!!!!
הרפורמה לא הביאה מנגנון רציני לריסון הממשלה. רוצים לקחת את הכוח מבג"צ? אחלה. תאזנו את זה עם הרחבת חקיקת יסוד זכויות אדם. באופן הזה לבג"צ תהיה סמכות להתערב רק על פי חוק ולא על פי עילת הסבירות או כל עילה מומצאת אחרת. זה פתרון מצוין שמהווה תשובה ניצחת לכל מי שטוען שהרפורמה מסירה את כל הבלמים מהממשלה. הרעיון איננו לאפשר לממשלה לעשות ככל העולה על רוחה, זה לשפוך את התינוק עם המים. הרעיון הוא להגביל את כוח השופטים ואת החופש שלהם להכניס את שיקול הדעת האישי והפרשנות שלהם לחוקים.
אתה מבקש בעצם חוקה .גם כך חוקי ה"יסוד" הגנובים של א' ברק מפירים את האיזון והסטטוס-קוו של המדינה בשנותיה הראשונות . הטענה , שהרפורמה מסירה כביכול כל בלמים מהממשלה , נענתה לא פעם ע"י ג' טאוב .
"משום מה" אף אחד לא נחרד עד עתה מ"הסרת כל הבלמים" של הרשות השופטת – ללא אחריות ,ללא סדר ראיות בבג"צ ונגד החוק !
מחכים !