המחאה העממית הצליחה לעורר אנרגיות עמן משטר האייתוללות המקובע לא מצליח להתמודד
כמעט ארבעה חודשים לאחר פרוץ גל המחאה הנוכחי נגד המשטר האיראני, שלושה דברים ברורים. הראשון הוא שאפילו אם ההתקוממות העממית לקחה הפסקת התארגנות קלה, כפי שקורה לעתים קרובות בתנועות כאלה, רוב הסיכויים שהיא אינה עומדת פשוט להיעלם. המחאה הצליחה לעורר אנרגיות שלא ניתן לאלף לאורך זמן, והעירה תקוות וציפיות שאפילו בכירי השלטון הציניים ביותר לא יוכלו להתעלם מהן.
שנית, רבים מאלה שעוררו את האנרגיות האלו, כלומר אלפי גברים ונשים שסיכנו את חייהם כדי להתעמת בגלוי מול אחד המשטרים האכזריים בהיסטוריה העכשווית, טרם הצליחו לתרגם את משאת נפשם למציאות פוליטית ממשית. שלישית, ברור כי הממסד הח'ומייניסטי משותק כרגע בכל הקשור לקבלת החלטות, מה שמונע ממנו אפילו להתחיל ולחשוב על דרך החוצה מן המבוי הסתום אליו הוביל את איראן. למעשה, המשטר אינו מסוגל כרגע לפתח שום שיח קוהרנטי לגבי המתרחש.
פלג אחד בשלטון, נכנה אותם "היענים חובשות הטורבן", מתעקש כי מה שקורה כרגע כמעט בכל עיר במדינה הוא לא יותר מ"הפרעה שולית" המתודלקת בידי ישראל, ארה"ב וקומץ של בדלנים הפועלים בשירות מדינות זרות.
על פי היענים הבכירות ביותר, כולל המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, מה שאנו רואים ברחובות כעת הן 'אע'תשאשאת' ("הפרות סדר"), מונח השאול מהשפה הערבית ומשמעותו המילולית היא "הזרקה של זיהום", כמו למשל הוספת נחושת לזהב טהור. במילים אחרות, הח'ומייניזם הוא הזהב הטהור ואלו המבקשים לערער עליו הם הטומאה. לא קשה להבין מדוע שיח מטאפיזי יומרני כזה נכשל מלספק בסיס למדיניות רצינית. מכיוון שהח'ומייניזם, בדיוק כמו תנועות רודניות אחרות, מבוסס על פולחן אישיות למנהיג, כמעט בלתי אפשרי לקדם נרטיב חיצוני אחר.
בשבועות הראשונים להתקוממות העממית, מספר אנשי דת הנושאים בתפקיד רשמי או חצי-רשמי, ביניהם הנשיא איברהים ראיסי, ניסו לקדם נרטיב בסגנון "כן, אבל". נקרא להם "הפְּרָדוֹת המתחמקות" – אלה שבתור צעד טקטי מעניקים לגיטימציה לחלק מטענות המפגינים, אך עדיין מסרבים לסגת מעמדתם או להציע פתרון כלשהו.
את הפלג השלישי ניתן להגדיר כ"תוכים שהשתתקו": אייתוללות בדרגות שונות, גנרלים ופוליטיקאים, טייקונים וידוענים, הוגי חצר וטרמפיסטים למיניהם שמעולם לא היו מסוגלים לסתום את הפה, אך לפתע עברו למצב דממה.
כישלונה של הקליקה הח'ומייניסטית לפתח כל סוג של שיח הגיוני, שלא לדבר על אסטרטגיה להתמודדות עם מה שנראה כמשבר קיומי עבור המשטר, הובילה לתגובה כאוטית מול המחאה העממית. על פי מקורות שונים, בין 300 ל-500 מפגינים נרצחו בידי כוחות הביטחון ויותר מ-15 אלף נעצרו. בזמן כתיבת שורות אלה, ארבע הוצאות להורג דווחו באופן רשמי. אך כאשר בוחנים את המספרים, מתגלה דפוס מעניין.
כמעט 60% ממקרי המוות התרחשו בתשע ערים בלבד הממוקמות כולן בשני מחוזות: סיסתאן-בלוצ'סתאן וכורדיסטן. כמעט מחצית מהעצורים מגיעים משלושים ערים ו-11 מחוזות, כאשר טהרן, מזנדאראן וחוראסן מובילים את הרשימה.
גם בנוגע לעצורים אשר שוחררו מתגלה שונות מעניינת. במקומות מסוימים, כמו למשל בושהר, קזבין, סארי ואהוואז, רבים מן העצורים שוחררו לאחר מספר ימים, יתכן משום שבתי הסוהר היו פשוט מלאים, כפי שהודה ראש העיר של סארי במחוז מזנדאראן. לפחות בכמה עשרות מקרים, משפחות העצורים רכשו את שחרורם בכסף או באמצעות הפקדת רכוש. במקרים אחרים, השחרור הזריז הגיע לאחר שהתברר כי העצורים הם ילדיהם של בכירים במשטר או של ידוענים פופולריים מדי מכדי לשמור על כך בסוד לאורך זמן.
התגובה המפוזרת של המשטר התבטאה גם בבלבול לגבי השאלה כיצד ובידי מי יש לנהל הליך משפטי נגד העצורים. בשיטה האיראנית ישנם מספר בתי משפט המוגדרים כ"אסלאמיים", "אזרחיים" או "מהפכניים", בנוסף לערכאות שיפוט צבאיות וביטחוניות ובתי דין ארעיים המופעלים בידי אנשי דת שאינם חלק מהשלטון. התוצאה של כל זה היא שימים ארוכים לאחר הפרסום על גזרי דין מוות לארבעה מפגינים בבלוצ'יסטאן ועוד 17 משפטים דומים המתנהלים בטהרן וכורדיסטן, עוד לא היה ברור כלל איזה בית משפט פסק אותם.
בזמן שההפגנות מתמשכות ומעמיקות, כולל שביתות נרחבות בעשרות ערים, הממסד הח'ומייניסטי טרם הצליח להבין מה באמת מתרחש. קרוע בין הרפלקס הטבעי למחוץ כל התנגדות למשטר לבין מחסור חמור בביטחון עצמי, השיתוק המשטרי ממשיך להתפשט בכל רבדי החיים הפוליטיים, וראשי השלטון ממשיכים לקוות שמשהו יקרה כדי לעצור אותו.
הכישלון הזה מוביל גם לשיתוק בכל הנוגע למדיניות החוץ. "שיחות הגרעין" שהוגדרו בידי שורת נשיאים בטהרן כתרופה האולטימטיבית לכל חוליי המדינה, נמצאות עדיין עמוק במקפיא בעוד המשתתפים מעדיפים להמתין להתפתחויות במשבר הנוכחי.
מספר ביקורים מתוכננים של מנהיגים זרים, כמו ראש הממשלה הפקיסטני שהבז שריף או נשיא ונצואלה ניקולס מאדורו, נדחו או נקבעו מחדש למועד לא ידוע. לאחר עשור של שיחות מול סין על ייצוא גז טבעי, בבייג'ינג החליטו לבסוף לחתום על הסכם ארוך טווח עם קטאר. גם השיחות על עסקת נשק עם רוסיה לא מתקדמות, למרות שהאו"ם הסיר את האמברגו על איראן כבר בחודש אוקטובר. בתקופה בה כל ראש מדינה מתועשת חורש את הגלובוס בניסיון לקדם הסכמי אנרגיה, אף אחד מהם לא עוצר בטהרן, שהייתה עד לא מכבר יצואנית האנרגיה הגדולה בעולם. כנס גדול בן שבוע שהיה אמור לציין ארבעים שנה להקמת חיזבאללה תחת האייתוללה ח'ומייני בוטל, ומאות המוזמנים מעשרות מדינות התבקשו להישאר בבית.
ח'אמנאי מעולם לא הסתיר הערצתו ל"אומה הנפלאה" של צפון קוריאה, ויתכן שהוא עדיין חולם על אימוץ מודל דומה עבור איראן. אך מהלך כזה ידרוש קודם כל לשים קץ להתקוממות הנוכחית בדרך כזו אחרת. אלא שכפי שהמצב נראה כיום, כל הקסמים בעולם לא יצליחו להחזיר את שד ההפגנות בחזרה לבקבוק.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.
