תחקירו של עקיבא ביגמן חיוני להבנה כיצד נוצר העיוות החוקתי בישראל, מהן השלכותיו ומדוע יש לתקן
מה באמת קרה בליל ה-17 במרץ 1992, בשלהי הכנסת ה-12, כאשר 32 חברי כנסת הצביעו בעד קבלת 'חוק יסוד כבוד האדם', מול 21 מתנגדים? לכאורה התשובה אמורה להיות פשוטה. התיעוד קיים, גיבורי הסיפור עדיין בינינו וכל דבריהם והחלטותיהם פתוחים ושקופים לבחינה, אך נראה כי התשובה לשאלה שלעיל עדיין שנויה במחלוקת. כל צד למחלוקת, ובמיוחד הצד של תומכי המהפכה החוקתית יחד עם אלה המשתמשים בה עד יום כדי לבצר את שלטון בית המשפט, מנסה להציג את ההתרחשויות באופן שונה, כזה שיתאים כמובן לפוזיציה הפוליטית הנוכחית שלו.
כפי שכבר הראה למשל ד"ר רן ברץ, ובניגוד לטענות בשמאל ובתקשורת כיום, לא רק שהליך החקיקה עצמו היה רצוף הונאות והטעיות מצד מקדמי החוק מתוך כוונה להסתיר את השלכותיו האמיתיות, אלא שאותם אנשים ממש מנהלים מאז קמפיין מתמשך כדי לעוות את מעשיהם. רק לאחרונה, פרשן חדשות 13 ברוך קרא (שמרבה לטעות לאחרונה) פרסם גרסה משופצת משלו לאירועים, לכאורה כדי להוכיח כיצד הכנסת עצמה הסמיכה את המשפט העליון לפסול חוקים, גרסה אותה הפריך בקלילות ניסים סופר תוך שהוא מתבסס על ציטוטים ועובדות. סופר עשה דבר דומה בעבר בשיתוף עם ד"ר גדי טאוב.
מכיוון שהשקר הזה, המשמש כקרדום פוליטי ותו לא, מסרב בעקשנות למות, כיום יותר מאי-פעם חשוב להבין את ההקשרים והתהליכים שהובילו ללידת המהפכה החוקתית של אהרן ברק, את האופן בו שיבשה לחלוטין את מבנה השלטון בישראל ואת החשיבות בתיקון המעוות. מעבר לספינים אז והיום, גם לתקשורת הנאמנה לתפקידה אמור להיות חלק בחשיפת האמת, וזה בדיוק מה שעשה עקיבא ביגמן בתחקיר ששודר ביום חמישי בתוכניתו של יעקב ברדוגו בערוץ 14.
לאחר הצגה תמציתית ובהירה של שרשרת האירועים שקדמו לאותו לילה באביב 1992, ביגמן עשה את העבודה העיתונאית הבסיסית: ישב ושוחח עם המחוקקים עצמם אוריאל לין, דן מרידור וחיים רמון, עם בכיר עורכי הדין באותה תקופה דרור חוטר-ישי ועם צמד מומחים אמיתיים שאינם פרשני תעמולה – פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' גידי ספיר.
וככל שהמרואיינים נפתחים ומשחזרים הולכת ומתבררת האמת. אוריאל לין מסביר כיצד כיו"ר ועדת החוקה "עקף" את בעיית ההתנגדות מצד חבריו לקואליציה ולממשלה ומתגאה בחלקו ב"מהפכה"; מרידור שהיה אז שר המשפטים מסביר מול הפרוטוקול הכתוב מדוע רוב חברי הכנסת נעדרו מן ההצבעה ("האהבלים לא הבינו, זה היה בלילה"); רמון מודה בדיעבד בתפקידו כ"אידיוט שימושי" במאמצי השכנוע להעברת החוק והסתרת הכוח העצום שהוא יעניק לבית המשפט; וחוטר-ישי, שהיה ראש לשכת עורכי הדין ובין הבודדים שזיהו את המחטף, מתאר את מסכת הרדיפה שנאלץ לעבור רק משום שהתריע מפניו.
מי שאינו מתראיין בכתבה אך רוחו כמובן מרחפת מתחילתה ועד סופה הוא אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון שניצל את המחטף והמחדל בחקיקת חוק היסוד, וביחד עם חידושים משפטיים שהגה כמו "עילת הסבירות", הרחבת זכות העמידה ו"הכל שפיט" הסיר כל מגבלה מבנית שהייתה קיימת על המוסד בראשו עמד, והרחיב את סמכויותיו על חשבון הכנסת והממשלה.
את התוצאות כולנו רואים כיום, או כמו שאומר בתחקיר חוטר-ישי על ברק: "אמרתי לו בזמנו, גם אני מבין את המטרה שלך, אתה מוביל לאובדן שליטה מלא. הוא חשב אחרת וההיסטוריה הוכיחה שהוא טעה בגדול" – אמון הציבור בבית המשפט קרס ככל שהוא נכנס למגרש הפוליטי, והפוליטיקה נכנסה לסחרור שרק מחריף בשל התערבות משפטית. הרפורמה לתיקון מערכת המשפט אותה מוביל השר לוין, ונגדה ברק יצא בדרמטיות, נולדה בין היתר מתוך מה שהתרחש בלילה שגרתי לכאורה בכנסת לפני 31 שנים. זהו אחד ההקשרים החשובים להבנת המתרחש כיום בזירה הציבורית, ואין פלא שיש מי שעובד קשה כדי לטשטש את העובדה שאכן התבצעה מהפכה, מי ביצע אותה ואיך, וכאמור: מדוע חשוב כל כך לתקן.
בשבועות הקרובים נביא כאן את תמלילי הראיונות המלאים והמרתקים שערך ביגמן עם המרואיינים בכתבתו החשובה. שווה לחכות.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הדיונים בנושא זה נוטים לפספס נקודה חשובה:
לא משנה כמה לגיטימי היה הליך החקיקה באותו לילה-מה שחשוב הוא כמה לגיטימית פרשנות בג״ץ לאותו החוק.
והמציאות היא שרבים מתומכי החוק הודו שתמכו רק בפרשנות המצומצמת ולא בפרשנות המרחיבה של ברק.
למעשה, הם גם הכניסו לחוק את המילה ׳וחירותו׳ שהוא ערך שבג״ץ לא רק שמעולם לא הגן עליו אלא אף העלים אותו והכריז: ׳הכול שפיט׳.
כל דיון בנעשה באותו לילה נלוז למעשה מאמץ את ההנחה שהכנסת ויתרה על סמכויותיה(גם אם במעשה רמאות) אך להד״מ! אסור לשחק לצד השני ולהודות באף אחד משקריו.
אהוד ברק אמור לאבד את דרגתו אחרי שקרא לסירוב פקודה
אהוד ברק בשיתוף קרן וקסלר, עושב כבר שני עשורים להכשיר את הקרקע להדחת הממשלה הנבחרת ולתפוס את השלטון בכוח בתירוץ שהממשלה הנוכחית מעשיה לא חוקיים ומובילה לדיקטטורה, בוגרי קרן וקסלר תופסים עמדות כוח בכל שדרות התקשורת, הממשל, המשפט, האקדמיה, וכוחות הבטחון, וביום פקודה יסרבו להוראות הממשלה והשרים הממונים, צריך להביט איך בתי המשפט, האקדמיה, וכוחות הבטחון מוטים פוליטית, איך כוחות המשטרה והיס״מ נוהגים איפה ואיפה במפגינים מימיו ומשמאל, האקדמיה בסטודנטים, והפקידות בעובדי מדינה שלא מתיישרים עם הנטייה הפוליטית של השמאל, אמירות כדוגמת ״בבוא היום נשלח אליכם את השב״כ והמשטרה״ מפי שלמה אלשיך, או ״אני קורא למרי אזרחי״ מפי אהוד ברק, לא נאמרות סתם כך, אלו אמירות שבאות מפי אנשים שהבינו כבר בעבר שמדינה צועדת בכיוון שיקח מהם את השליטה על מה שהם רואים כרכושם הפרטי, אנשים שיושבים במחשכים וזוממים לתפוס את השלטון בכוח בכל מחיר.
אין היום מנהיג חזק כדוגמת בן גוריון ששלח את השב״כ לטפל בעשבים השוטים בזמנו, וביבי הוא אדם שמבין בכלכלה ויחסים בינלאומיים , אבל לא מנהיג שיש לו היכולת המנטלית לטפל באויבים מבית.
עצוב כמה מאוחר מתעוררים בצד השמרני של המפה הפוליטית. האנארכיסטים נמצאים תמיד שלושה צעדים קדימה ואז רק כשמגיעים מים עד נפש – מתחילים בתחקירים ומחפשים איך הגענו עד הלום.. אם אנחנו חפצי חיים במדינה הזו, צריך להיות הרבה יותר עירניים. לעמוד על המשמר ודבר ראשון להתקדם עם הרפורמה! אחים זה יופי, אבל יש לנו אחים עם יצר אובדנות שאינו דועך.
מכתב ששלחתי לליכוד שלא עזר
התיקון המשפטי
פסילת חוקים על ידי בית המשפט.
פסילת חוקים על ידי בית המשפט בהרבה מדינות דמוקרטיות אינה מקובלת כלל וודאי לא במדינות שאין בהן חוקה מוסכמת שאופשרה על ידי רוב רובו של העם.
במדינות בהן פסילה זו מקובלת היא ככל הידוע לי נעשית על ידי כל שופטי בית המשפט העליון (ודאי שלא על ידי שופטים בדרג נמוך יותר)
התיקון המשפטי מכיל את פיסקת ההתגברות יש בכך אכזבה כי יש הכשר חוקי לבית המשפט למחטף הבלתי חוקי שעשה לפסול חוקים.
לפחות מלכתחילה נקבע שפסילת חוק תעשה על ידי כל שופטי בית המשפט העליון.
בחירת שופטים.
במדינות דמוקרטיות שופטים מתמנים או על ידי שר המשפטים או על ידי הנשיא או על ידי בית הנבחרים ולעיתים שילוב של שר המשפטים או נשיא עם בית נבחרים. במדינות דמורקטיות אין שופטים בוחרים את עצמם.
התיקון המשפטי משאיר בידי השופטים כוח רב בקביעת זהות השופטים.
לפחות מלכתחילה בוטלה זהות הוטו של השופטים במינוי השופטים.
בשני עניינים אלו חלה התדרדרות ורצון ויתור. הרף ההתחלתי לתיקון היה נמוך מדי וכבר כלל ויתורים. אם הייתה תקוה שכך יקבלו הסכמה כי גם באופוזיציה טענו לצורך בתיקון ובנושאים אלו, הרי שתקוה זו התבדתה. לא ברור מדוע צריך תמיד להשביע את רצון האופוזיציה שממילא רצונה רק להפריע ובמיוחד בעת הזאת כאשר יש רוב לקואליציה.
בליכוד טענו שבשנה שעברה למדו משהו מהאופוזיציה את המשילות. ההתנהגות האחרונה מוכיחה את ההפך המוחלט, שלא למדו דבר. הקואליציה לא חדלה להתנצל ולקרא לאופוזיציה לבא ולהידבר. כל זאת למרות שזו האחרונה כאשר הייתה בשלטון סגרה את שערי ועדות הכנסת בפני המחנה הלאומי, למרות שזו אף מנעה מחברי כנסת מהמחנה הלאומי לנאום גם במליאה, למרות שהשמאל כאשר היה בשלטון פיטר את מי שרצה בניגוד לכללים המקובלים.
כצפוי השמאל דורש פסילת חוקים על ידי שופטי בית המשפט העליון במספר קטן בהרבה ולעומת זאת התגברות על פסילה ברוב גדול יותר של חברי כנסת.
גם בבחירת שופטים ישנן על ידי השמאל הצעות כאלו שתמיד יהיה לשמאל ביחד עם השופטים רוב בוועדה.
אולי קריאות אלו טובות והוא כדי להראות עד כמה האופוזיציה אינה מוכנה להדברות אלא רק לחבל ואולי גם כדי להפחית את ההשתוללות אם כי לא בטוח.
לדעתי הגיע העת להצהיר על כך שאלו הצעות המכילות פשרה רבה. אם האופוזיציה תמשיך בפעולות ההתנגדות רצוי לשנות את הצעות החוק למקובל בעולם הדמוקרטי בקריאה השנייה או השלישית.
באשר לתחושה שלי שאינה שלי בלבד היא אכזבה רבה מההתנהלות. אם לא יהיה זכר רב מכל אותה "רפורמה" משפטית הליכוד יאבד את בוחריו ולא יהיה טעם יותר לקרא למצביעים "לחזור הביתה".
אותו הדבר נכון גם לגבי הציונות הדתית