מכונת ההיסטריה בתקשורת לא עוצרת

לא ניתן עדין לקבוע בוודאות אם תהליכי חקיקת הרפורמה במערכת המשפט יושלמו עד צאת הכנסת לפגרה, ואם כך יקרה, האם היא תיושם. לבטח אין לדעת כיצד ישליך הדבר על היחסים בין הרשויות השלטוניות. אך דבר אחד ניתן לומר: המחאה המתחוללת לנגד עינינו כיום היא אחת העזות בתולדות ישראל.

ההסבר המקובל לתופעה גורס כי מדובר בחרדה כנה היוצאת מן הלב מול סכנת הגלישה לדיקטטורה, אותה חווה הציבור המתנגד לרפורמה. כל זה יתרחש, לדעת המתנגדים, היה והסטטוס-קוו הנוכחי בין הרשויות, שהופר לפני למעלה מדור והעניק לרשות השופטת עליונות מכרעת ישוב לקדמותו. התפיסה לפיה מרבית המוחים מגיעים לכאורה מחתך סוציואקונומי גבוה מן הממוצע, מעניקה לכך כמובן משנה תוקף. ברור מאליו כי אין לצפות מעמך ישראל שיבינו עד כמה הדמוקרטיה חשובה להם, ומדוע עליהם לחשוש מאובדנה.

זהו סרקזם כמובן אבל כמו כל הגזמה הוא מכילה גרעין של אמת. שמעתי זאת לא אחת לאחרונה מאנשים משכילים המחזיקים מעצמם נוטרי הדמוקרטיה וליברלים מושלמים. מכל מקום, הסברה שאני מבקש להעלות היא שאת עוצמת ההתנגדות לרפורמה המשפטית והחרדה מפני תוצאותיה, אפשר להסביר גם אחרת. ניתן לטען כי בחלקה הגדול היא תוצאת מלחמת חורמה שמנהלת התקשורת בעידוד גורמים אינטרסנטיים, נגד הממשלה הנבחרת ומהלכי החקיקה שהיא מובילה.

מלחמה זו כוללת הפעלת כל האמצעים הפסולים המשמשים בדרך כלל משטרים דיקטטורים, לצורך קידום מטרותיהם הפסולות. דמוקרטיה מושתתת על חופש המידע והביטוי, והתקשורת בישראל שולטת על שני הברזים האלה שליטה כמעט מלאה באמצעות ערוצי טלוויזיה ורדיו, אתרי אינטרנט ועיתונות מודפסת. וכאשר היא שמה לעצמה למטרה לשבש באופן מניפולטיבי את שיקול הדעת של הציבור הנאור, ולשכנע אותו שהיא עושה זאת אך ורק לטובתו – רוב הסיכויים שתצליח בכך. זה בערך מה שקורה בחודשיים האחרונים, מאז שהמעצמה השביעית החליטה להתגייס בכל כוחה על מנת למנוע את העברת הרפורמה.

במטרה להעביר את הרעה מן הארץ, בחרו עיתונאים ופרשנים שונים להציג את מובילי הרפורמה השר לוין וח"כ רוטמן כמי שחותרים לשנות את צביונה התרבותי והרוחני של ישראל. מן העבר השני, הם משחו למלכות את מובילי המחאה ונושאי נס המרד, אשר הפכו לגיבורי תרבות שהגיגיהם, והפרובוקציות שהם מתכננים פותחים כל מהדורת חדשות. בין היתר ניתן למנות מיצגים הזויים כמו השפחות הלבושות אדום, טנק שנגנב מאתר תל-סאקי, המרצדס השחורה ממבצע אנטבה, ודומיהם. כל אלה מהודהדים לעייפה על מנת למקד קשב, לשלהב את הרגשות ולתעל את הזעם הציבורי לכיוון הרצוי. לא אתפלא אם בשלב מסויים יגוייס לנושא גם הגסטרולוג שבדק את ראש הממשלה לפני מספר חודשים.

במקביל נרשמת התעלמות מעניינים רציניים מעט יותר, שניתן היה לצפות מן התקשורת לעסוק בהם. כמו למשל השאלה מה גרם לחלק ממובילי המחאה, אשר בעבר קראו לרפורמה מקיפה במערכת המשפט, להפוך לפתע את עורם ולצאת נגדה? האם הרפורמה המוצעת מהווה אכן מהפכה, שתוביל ליצירת מצב חוקתי חדש, או שמא היא דווקא משיבה לקדמותו את המצב ששרר טרם המהפכה המשפטית? ומי עשה וממשיך לעשות בסמכותו כדי לפגוע בריבונות העם – הכנסת או בית המשפט העליון? שאלות כבדות משקל, המסוקרות בעשרת השבועות האחרונים במעמד צד אחד בלבד אותו האח הגדול מטפח.

נתחיל בכמה קביעות. ההתנגדות לרפורמה נישאת על כתפי שני גורמים עקריים שלצורך הענין נכנה בשמות 'חכמים' ו-'רשעים'. חכמים הם מנהיגי האופוזיציה הנוכחיים אשר תפסו טרמפ על מחאה המהווה לדידם אמצעי פוליטי על מנת לחזור ולתפוס את השלטון. רובם ביטאו לא אחת בעבר את מורת רוחם ביחס למערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, שהפכו את הכנסת לחוכא ואטלולא. בין היתר באמצעות דוקטרינת הפרשנות התכליתית שהכתירה את השופטים בכתר של מחוקקי-על, אשר בסמכותם לחוקק חוקים חדשים מחד, ולפרש את החוקים הקיימים בניגוד לכוונתו המקורית של המחוקק מאידך.

לחכמים דלעיל ברור כי האקטיביזם השיפוטי המאפשר לעליונים להכפיף את הממשלה למרותם מערער מאוד את יכולת הממשלה למשול, מה שיקשה גם עליהם בתורם, כאשר ישובו בבוא היום להחזיק בהגה. אבל דיה לצרה בשעתה. כרגע המשימה העליונה מבחינתם היא להחליף את הממשלה הנבחרת, ולצורך זה כשרים בעיניהם כל האמצעים, מעל כולם אמצעי התקשורת המתנדבים לסייע. לפני ארבעה חודשים בלבד, כאשר הייעוץ המשפטי יצא נגד הסכם השכר עם המורים אותו גיבשה ממשלת לפיד ערב הבחירות, הגיב ראש הממשלה דאז במילים: "בעיניי ההסכם הזה חוקי". בתקשורת המגויסת לא נרשם עניין רב.

ההבדל בין החכמים לבין הרשעים, ביניהם ראשי ממשלה לשעבר, שרי בטחון, ורמטכ"לים במיל', מתבטא במספר היבטים. האחרונים פעילים לא רק בתקשורת המקומית אלא גם הבינלאומית, בעיקר האמריקנית, מתוך כוונה ברורה לגרור את בנות-בריתה של ישראל למהומה הנוכחית. שנית, וחשוב יותר, כולם מלוכדים בשנאתם היוקדת לראש הממשלה וזאת משלל סיבות. הכבוד שנפגע, הקנאה וגורמים נפשיים אחרים מטריפים את דעתם פשוטו כמשמעו. בדומה לחכמים, גם לרשעים המגדירים את עצמם כמייצגים אינטרסים ציבוריים נטולי הקשר פוליטי, ברור היטב כי האיזון בין הרשויות הופר זה מכבר ולכן נדרש תיקון. עם זאת מנוי וגמור עימם לעשות הכל על מנת על מנת לגרור את המדינה לאנרכיה, בשיתוף התקשורת. עידוד סרבנות, קריאה להוצאת כספים, השחרת פני הממשלה והענקת לגיטימציה למרי אזרחי – הכל כמובן בשם הדמוקרטיה.

יתכן שהחכמים מעוניינים בסופו של דבר להגיע להסכמה בנוגע לרפורמה, שתועיל בחשבון אחרון גם להם, ויהיו נכונים אולי לקדם פשרה כלשהי, ובלבד שהתקשורת והרחוב המוסת על ידה, יניחו להם לצאת בשלום מן הענין. מנגד, מבחינת הרשעים חובה להעביר את הרפורמה מן העולם, בהתעלם מכללי המשחק הדמוקרטיים וגם אם בדרך תישרף המדינה.

נראה כי רוב המוחים נגד הרפורמה ונגררים אחר התעמולה התקשורתית נמנים על אלו שמעדיפים לא לשאול, לא לחקור ולא להתלבט, שמא יתבלבלו חלילה ויאבדו כיוון. מדובר בתופעה כמעט בלתי סבירה עבור המתבונן מן הצד, ועם זאת כזו שאי אפשר להתייחס אליה בשוויון נפש. אנשים הגיוניים מפיקים עונג ילדותי ממש מהתמסרות לסיסמאות וקלישאות חסרות בסיס עובדתי, המעוררות בהם חרדות ודיכאון. התוצאה היא סוג של אושר מזוכיסטי, מבולבל ובלתי מובן, הנובע מרעיון תלוש בדבר "קץ הדמוקרטיה". ממשלת הימין תבטל את הבחירות, תרדוף להט"בים ותכריח נשים לטבול במקווה – כל זה עלול להתרחש כאשר שני עורכי דין צדיקים ונטולי אינטרסים בוועדה לבחירת שופטים יוחלפו על ידי שני פוליטיקאים צדיקים לא פחות.

קטע פשוט מדהים מראיון בהארץ עם שקמה ברסלר. ״הפרצוף של המחאה״ מעולם – אף לא פעם אחת – קראה את הצעת החוק לגבי הוועדה למינוי שופטים, שעומדת כזכור בלב המחאה. הכל משמועות ואנשים שסיפרו לה. אבל העיקר ״הימין לא ידע על מה הצביע בבחירות״ pic.twitter.com/E38lK1ddXd

— Ariel Schnabel אריאל שנבל (@ArielSchnabel) March 18, 2023

בכתבה מניפולטיבית במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' לפני מספר שבועות, שישה פסיכולוגים דיווחו כי מטופליהם חוו החמרה במצב, לטענתם בעקבות הדיווחים התקשורתיים על הרפורמה. אלא שעל פי הכתבה, כל אותם פסיכולוגים, במקום להרגיע את המטופלים, רק הצדיקו את החרדות שלהם. חלק מהמרואיינים הוסיפו כי חשו הזדהות עמוקה עם המטופלים, מה שמעיד כי גם הם עצמם לוקים כנראה בנוירוזה שמקשה עליהם לנהל את היבטיה השליליים בכוחות עצמם.

מה שמדהים בכל הסיפורים הללו הוא שרוב המדקלמים את מסרי מכונת התעמולה התקשורתית הם בעלי מקצועות חופשיים, המהווים חלק משמנא וסלתא של החברה הישראלית. ספרדים כאשכנזים, יוצאי עדות מזרח ומערב, תושבי מדינת תל-אביב או הפריפריה. אנשים המסוגלים לעיין במאמר אקדמי או לקרא ספר רלוונטי לו רק רצו בכך. הפילוסוף הספרדי אורטגה אי- גאסֶט כינה טיפוסים אלו בשם 'בורים מלומדים'.

כוונתו הייתה לאקדמאים, אנשים מוכשרים, המרוצים בדרך כלל מעצמם ומההשגים אליהם הגיעו. יודעים הרבה על תחום התמחותם, אך דוחים בתוקף את הציפייה להתעמק בנושאים שאינם בתחומי מומחיותם. כמו למשל, מה מקור חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית? מהו עיקרון החוקיות? וכיצד אמור להתחלק לאורו הכוח בין שלוש הרשויות? ולהרהר בכך ברצינות עוד קודם שהם מחליטים לבדל את עצמם מן ההמון ולהתייצב באופן אוטומטי לצד הנאורות, שפירושה כיום למחות נגד הרפורמה כפי שתובעת מהם התקשורת.

אם מה שמאפיין אדם בעל דעה עצמאית היא האמונה ביכולתו לשפוט ולקבל הכרעה בכוחות עצמו, גם בתחומים החורגים מאוד מתחום התמחותו, הרי שמה שמאפיין את הבור המלומד בישראל, בלי קשר למוצאו או זהותו, היא החרדה ממצב בו שכלו יגיע לדרגה של ייאוש כאשר הוא יאלץ להכריע בין מה שמכתיב מנגנון התעמולה התקשורתי, לאלטרנטיבות אותן הוא יצטרך להתאמץ לברר בעצמו.

מצב המזכיר את זה של דוכס אורליאן ועוֹצֵר הממלכה בראשית שלטונו של לואי ה-15, פיליפ השני עליו נטען שהיו לו את כל הכישרונות בעולם, חוץ מהכישרון להשתמש בהם. על מנת למנוע אותם תסכולים מאיימים ללא תקנה, אוטם הבור המלומד את עצמו לכל מה שעלול לעמת אותו עם האמת, וזונח אפשרות לנסות ולגבש דעה עצמית בנוגע למהות הרפורמה, הרקע עליו צמחה ונחיצותה לעת הזו. עיון באחד הספרים או המאמרים הרבים, שחיברו למשל חתני פרס ישראל כמו אמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן, רות גביזון ז"ל או נילי כהן, היה מקל עליו את המלאכה.

דעה עצמאית היא נשק רב ערך במשטר דמוקרטי, והאמצעי החשוב ביותר למנוע השתעבדות לדעת הרוב. כדי לקבוע מה אמיתי ומה שקרי, מה טוב לו ומה רע לו, נדרש אדם להשתמש בדעתו שלו. על כך הרי מבוססת השיטה כולה. אך כדי לעשות זאת, הכרח שאנשים אכן יחזיקו בדעות משל עצמם, מה שיחייב אותם להתאמץ, לחפש דיעות אחרות ולנהל עמן דו-שיח, להתווכח במידת הצורך ובסופו של דבר להעדיף את האמת המתאימה להם על פני זו שמכתיבים אחרים, בעיקר אלו המחזיקים במונופול התקשורתי.

שטיפת מוחו של הבור המלומד הפכה קלה יותר הודות למהפכה במפת התקשורת בעשור האחרון, שהעבירה את שידורי הטלוויזיה של מהכורסה אל מכשיר הטלפון החכם. עליה נוספו חידושים כמו בכללם הרחבת קישוריות ואפשרות לצילומי וידאו ברשתות החברתיות וביישומי המסרים המידיים, יחד עם פלטפורמות חדשות שהעצימו יכולת נטוורקינג והקלו לגייס המונים.

כל אלה יצרו את מה שפייר בורדיה הגדיר בשם הביטוס – נטייה, לעיתים לא מודעת, להתחבר לדומים לנו מבחינת רקע תרבותי, כלכלי וחברתי, לשמוע ולקבל עמדות המתכתבות עם אלו הנוחות לנו, ולהתעלם מעמדות השייכים לחוגים אחרים. על פניו אין מקום טוב יותר להחלפת רעיונות מאשר הרשתות החברתיות וממדורי התגובות של מהדורות החדשות הדיגיטליות. אלא שמה שקרה בפועל, כפי שמציין הסוציולוג יובל דרור, היה הפוך לחלוטין.

אופן פעולתה המניפולטיבי של התקשורת ושל תיבת התהודה הנבנית סביבה, גרמה לכך שהציבור מוצף בקישורים טקסטים וסרטונים המחזקים עמדות מסוימות הנוחות לו, וגורמות לו לחוש כמה הוא נאור וצודק תוך הסתרת עובדות הסותרות אותן ומגלות פנים אחרות. התוצאה היא עיוות המציאות ופוסט-אמת בחסות מנגנון התעמולה התקשורתי. שמעתי לא אחת את הטיעון שדווקא ניתן לשמוע דיעות אחרות, למשל ב'ישראל היום' ובערוץ 14. אלא שאני לא מציע לקחת זאת ברצינות. 'ישראל היום' הוא אולי העיתון הנפוץ במדינה, אלא שהבור המלומד המכנה אותו בלעג 'ביביתון' אינו מעז לעיין בו. ומכל מקום לא הוא ולא ערוץ 14 משנים משהו בתמונה הכללית שתוארה לעיל.

ואגב כך, התגייסות התקשורת למלחמה ברפורמה לא החלה בחודשיים האחרונים. מחקר שביצע ב-2015 שחר גור מחברת 'יפעת תקשורת' ובדק את יחס התקשורת לאפשרות העברת רפורמה במערכת המשפט והגבלת כוחו בית המשפט העליון, מצא כבר אז כי בעוד שממצאי הסקרים מעידים על דעת קהל חצויה בנושא, יחס התקשורת לנושא העיד על "תמיכה מובהקת של התקשורת בבית המשפט העליון אל מול ניסיונות החקיקה מימין". המחקר לא בחן את הסיבות לכך; אפשר שהניח כי הדאגה לדמוקרטיה עמדה בראש מעייניהם של נשואי הבדיקה. אלא שמותר לחשוב אחרת ולהעריך כי ההסבר נעוץ ביחסי התן-וקח בין שתי הממלכות הללו. מערכת יחסים זו מתבססת על הדלפות מגמתיות המפרנסות את הכתבים המשפטיים לאורך שנים, והובילו לכך שהתקשורת תמיד נזהרה לנשוך את היד המאכילה אותה.

בגידת התקשורת בייעודה כמשרתת ציבור היא תהליך מתמשך. לאורך שנים כלי התקשורת חסכו שבטם מרעות חולות כמו עודף המשפטנות במדינה, אבדן יכולת המשילות, שיבוש פעילות המערכת השילטונית, פלישת בית המשפט לנושאים שאינם בתחומו או הפיכת בג"ץ לשחקן מרכזי בפוליטיקה. לא יהיה מוגזם לקבוע שאילו הייתה התקשורת אכן משמשת בתור כלב השמירה של הדמוקרטיה במקום כלב השמירה של מערכת המשפט, לא היינו מגיעים היום לצורך ברפורמה כה עמוקה המעוררת בציבור חרדה.

מי שבאמת רוצה להבין האם נכון לתמוך או להתנגד לתיקון מערכת המשפט, צריך לקבל על עצמו לחשוב באמת במקום להתמסר לחזיונות דיסטופיים מי שמקבל על עצמו לחשוב באמת, צריך גם לדרוש מברוני התקשורת להירגע, ולהפסיק לפזר תסריטי אימה מופרכים. בסופו של דבר, הרפורמה, בנוסח כזה או אחר, תעבור משום שמדינת ישראל זקוקה לה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.