אדוני הנשיא, ככה לא מתנהג ידיד

חשבתם שאי אפשר להרוס שתי מדינות בבת אחת? כנראה שמעולם לא ראיתם את הנשיא ביידן בפעולה.

ב-27 במרץ, בנימין נתניהו הודיע כי ממשלתו משהה את חקיקת הרפורמה המשפטית בכנסת עד למועד מאוחר יותר באביב. ההחלטה הגיעה בעקבות שבועות של מחאה סביב הרפורמה, אשר בין מטרותיה היא השבת האיזון בין הרשויות. חיילי מילואים איימו בסרבנות, ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית וגורמים אמריקנים בכירים הביעו ביקורת.

לכן, כאשר נתניהו עצר את החקיקה, שגריר ארה"ב בישראל טום ניידס בירך על הצעד. כאשר הוא נשאל מתי ראש הממשלה צפוי לבקר בבית הלבן, השגריר השיב: "אני בטוח שהוא יגיע בקרוב". אלא שניידס כנראה לא בדק את העניין עם הבוס שלו. השגריר הושיט יד לנתניהו והנשיא משך אותה במהרה. כבר למחרת, במהלך שיחה עם עיתונאים בביקור בצפון קרוליינה, ביידן אמנם הגדיר את עצמו כ"תומך גדול של ישראל", אך מיד הביע את חששו מן "הדרך" בה המדינה הולכת, כלומר – רוב דמוקרטי המוביל הליך חקיקה בבית הנבחרים. אחד הכתבים שאל את הנשיא האם יזמין את נתניהו לוושינגטון ותשובתו הייתה: "לא בזמן הקרוב". הרי לכם ידיד.

ללא קשר לדעתכם לגבי הרפורמה המשפטית, אין ספק כי הערתו של ביידן לגבי נתניהו סימלה קרע ביחסים בין ישראל וארה"ב, ורבים בשתי המדינות מיהרו לנסות ולתקן את הנזק. נתניהו פרסם ציוץ בו הדגיש את מחויבותו לברית, אך גם הזכיר לביידן כי ישראל היא מדינה ריבונית שתקבע את גורלה בעצמה. או כפי שהשר בן גביר תיאר זאת: "אנחנו לא עוד כוכב בדגל האמריקני". יום אחד חלף, ודובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן כבר ניסה להמעיט במחלוקות ככל הניתן.

הנה הדברים של הנשיא ביידן על ראש הממשלה נתניהו הערב. ביידן נמצא בביקור בנאשוויל. ״אני מוטרד מאוד. הם לא יכולים להמשיך כך, הבהרתי זאת להם. נתניהו לא יוזמן לבית הלבן בזמן הקרוב״ pic.twitter.com/TEqa419Pqd

— ‏Tal Schneider טל שניידר تال شنايدر (@talschneider) March 28, 2023

זו הסיבה בגינה הבית הלבן משתדל להרחיק את ביידן מהתקשורת. בכל פעם שהוא מדבר באופן חופשי וללא תסריט, משהו משתבש. במקרה הנוכחי הצביעות שהפגין כלפי ישראל היא מהממת ופוגענית. בזמן שבישראל נערכות הפגנות דמוקרטיות נגד הממשלה ללא הפרעה במשך שבועות, המשטר באיראן טובח במפגינים נגדו. מדוע לא שמענו את הנשיא זועם על הקצבים מטהרן?

בכל דמוקרטיה תמיד יהיו ויכוחים פנימיים. בשבועות האחרונים פריז עולה בלהבות בעקבות החלטת הנשיא מקרון להעלות את גיל הפרישה; חוואים בהולנד מנהלים מאבק קשה נגד חוקים הפוגעים בהם; במקסיקו, שם הנשיא אוברדור עיקר למעשה את ועדת הבחירות, סכנה לדמוקרטיה אינה עניין תיאורטי. וישנן כמובן המועמדות הרגילות: קובה, ונצואלה או ניקרגואה, אם לתת כמה דוגמאות עכשוויות רק מחצי הכדור המערבי.

את כל אלה ביידן לא מצא זמן לגנות. רק ישראל זכתה לעונג הזה. מדוע? ישנן שלוש סיבות.

המישור האישי

הסיקור התקשורתי התמקד בהיסטוריה הארוכה בין שני המנהיגים. "אין שם סיפור אהבה, למרות העמדת הפנים הפוליטית בנוגע למערכת היחסים בת עשורים והמחויבות המשותפת לישראל", כתבה קייטי רוג'רס בניו-יורק טיימס.

בבית הלבן רמזו כי היכרותו של ביידן עם נתניהו דווקא מעניקה את החירות להיות ביקורתי ומתערב. "שני האדונים מכירים אחד את השני במשך כארבעים שנים", הסביר הדובר ג'ון קירבי. "והדבר היפה במערכת יחסים כזו היא שאפשר להיות אמיתיים וכנים".

ביידן מעריך כי הידידות הארוכה עם נתניהו תסייע לו כעת. הוא טועה. ראשית, המחשבה לפיה הוא ונתניהו הם חברים הנהנים מכוס קפה או טיול רגלי משותף היא מגוחכת. שנית, דיפלומטיה בסגנון האישי פשוט לא עובדת. שום מנהיג מעולם לא ביצע ויתורים מדיניים רק כי הבחור השני היה נחמד. פוליטיקאים מצליחים מאמינים שקסם אישי הוא התכונה החשובה ביותר. הם טועים. הקסם נעלם כאשר עולים לזירה העולמית.

המישור הפוליטי

השוו את עמדתו התקיפה של ביידן עם הנדיבות שגילה לממשלה הקודמת בירושלים, בתחילה בראשות נפתלי בנט ולאחריו יאיר לפיד.

הקואליציה הקודמת הייתה מוזרה. היא כללה מפלגות מימין, שמאל מרכז והמגזר הערבי, כולן מאוחדות בהתנגדות לנתניהו. ביידן הניח לה לנפשה ונראה עליז בביקורו בישראל בקיץ שעבר. הוא פעל יחד עם לפיד כדי להגיע להסכם אנרגיה עם לבנון בתקווה להעניק לראש ממשלת המעבר זריקת מרץ לפני הבחירות. זה לא עבד. נתניהו וגוש הימין זכו בניצחון משמעותי.

ביידן נראה היום כמי שנמצא בעמדה של אילוץ. הדמוקרטים אוהדי ישראל עייפים מנתניהו, והקואליציה הנוכחית שלו נראית לאומנית ודתית מדי עבורם; כותבי הטורים החביבים על הנשיא פתחו במסע צלב של ממש נגד ביבי.

על פי נתוני סקרי דעת קהל הדמוקרטים ככלל מזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם ישראל; והשמאל הפרוגרסיבי עוין את ישראל ואת עצם הרעיון של מדינה יהודית. עבור ביידן, עימות מול נתניהו היא דרך מובטחת לעורר את בסיס המצביעים, גם כאשר התוצאה היא ערעור היציבות בישראל.

המישור הגלובלי

דבריו של ביידן מרחיקים עוד יותר את הסיכוי לפשרה במסגרת המגעים בין נתניהו לאופוזיציה. יאיר לפיד יודע שהנשיא האמריקני נמצא בצד שלו, ולכן ימשיך במדיניות הדרישות המוגזמות. המטרה אינה לסכל את הרפורמה המשפטית אלא למוטט את קואליציית נתניהו ולהדיח אותו מכסאו.

אלא שביידן כבר חשף את הקלפים שלו. השנה הנוכחית החלה עם ממשלה יציבה ראשונה בישראל מזה זמן, איראן בשלבי מהפכה ראשוניים ועיראק יציבה יחסית. הסכם הגרעין עם איראן היה אות מתה, הסעודים התעניינו בכינון יחסים רשמיים עם ישראל והסכמי אברהם היו מודל לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני במזרח התיכון.

שלושה חודשים חלפו וראו מה התרחש. ישראל עסוקה בקרבות פנימיים, סין תיווכה הסכם פיוס בין סעודיה ואיראן ומיליציות שיעיות תוקפות כוחות אמריקניים בסוריה. המשטר בטהרן התמודד עד כה בהצלחה עם תנועת המחאה, ובמקביל השיג יכולת להשגת נשק גרעיני מבצעי "בתוך ימים".

והתגובה האמריקנית? מזכיר המדינה בלינקן בירך על ההסכם הסעודי-איראני. ביידן פעל נגד המיליציות השיעיות אך באופן מוגבל ולא מרתיע. הממשל ממשיך לשדר שהוא מוכן לחתום על הסכם גרעין עם איראן, ומשקיע זמן רב יותר בקריאת האותיות הקטנות של חוקי הכנסת מאשר בניית הרתעה אמיתית מול המציאות האכזרית במזרח התיכון.

ארה"ב צריכה לחזק את בעלי הברית המסורתיים שלה באזור, לא לדחות אותם או להתנכל להם, ולהתכונן ביחד לעימות מול איראן. חבר אמיתי היה עושה את זה. הוא היה יודע את ההבדל בין שותפים לבין יריבים, ובעיקר היה יודע מתי עדיף לסתום את הפה.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.