כך הכשיר השמאל העולמי מחדש את השנאה הגזענית ליהודים

השימוע שנערך בקונגרס האמריקני לשלוש נשיאות משלוש אוניברסיטאות מכובדות, הדגים כיצד התפתחה האנטישמיות המודרנית בקפיצה דיאלקטית עוצרת נשימה: היא כעת מתפשטת ומופצת בחוגי האליטה המשכילה באמצעות שיח זכויות האדם.

שלוש הנשיאות ישבו מול נבחרי הציבור וחמקו שוב ושוב מקביעה חד משמעית לפיה קריאה לרצח עם של יהודים נוגדת את תקנון ההטרדה של מוסדותיהן. תקנונים הרגישים כל כך, יש לזכור, לרמיזות על מיניותו של אדם, למיקרו-אגרסיות ולשימוש בכינויי גוף. תשובותיהן המתחמקות, בנוסח חוזר ומוקפד שהסגיר את הייעוץ המשפטי שעיצב אותן, לא יכלו להסתיר את המשמעות האמיתית במחזה האבסורד המחריד שנפרש מול עיני הציבור: אנטישמיות גלויה, פרועה וגולמית הפכה לגיטימית במוסדות המתיימרים לשמש מגדלור מוסרי לחברה המערבית.

איך קרה, אם כן, שהתרת דמו של העם היהודי חוסה במוסדות אלו תחת חופש הביטוי, בשעה שדעותיו של חצי מהציבור הפכו אסורות להשמעה באותם קמפוסים עצמם? מדוע בזמן שמרצים רבים מסווגים את השתיקה כאלימות – White silence is violence – מקהלות קולניות של גזענות כלפי יהודים אינן נחשבות כאלימות, או אפילו כהטרדה? איך קרה שמותר לדרוש את השמדת ישראל ואת רצח אזרחיה, אבל אסור לפנות לאדם בכינוי גוף שלא מוצא חן בעיניו? ואיך קרה שהחור המוסרי השחור הזה שורטט – שוב – דווקא סביב היהודים?

ומה קרה לשיח זכויות האדם? איך התעוות קנה המידה המוסרי, כך שזכויות האדם האמורות להיות בעלות תוקף אוניברסלי, להאציל כבוד והגנה על אדם באשר הוא אדם, סולפו והפכו למכשיר באמצעותו מחריגים עם שלם, היהודים, מקהל הראויים להגנתן? בשם איזה היגיון שולל המוסר הליברלי והפרוגרסיבי הרואה עצמו כנאור את זכות ההגדרה העצמית הלאומית מעם אחד בלבד, ומטיל ספק בזכות קיומה של מדינה אחת בלבד?

הרעיון של זכויות אדם אוניברסליות היה אמור למנוע בדיוק את זה, את ההחרגה של קבוצה שלמה מקהל בעלי הזכויות. וההחרגה של היהודים דווקא, וסימונם לצורך יחס מפלה, הרי היא היא הגדרת האנטישמיות. כיצד ניתן להגן על אנטישמיות, ואף להעניק לה הכשר מוסרי, באמצעות מה שלכאורה הוא היפוכה?

חלק אחד של התשובה נוגע לכך שהאקדמיה והתקשורת הקימו את "תעשיית השקרים" הגדולה, כפי שכינה זאת בצדק העיתונאי איש השמאל בן-דרור ימיני בכותרת הקולעת לספרו. על ידי שימוש מכוון בסטנדרטים כפולים, אותה תעשיה מציגה את ישראל כמפרה סיטונאית ומרושעת במיוחד של זכויות אדם. המפרים הגדולים באמת של זכויות אלה ברחבי העולם – בין היתר סין, צפון קוריאה, קובה, איראן, סוריה ומרבית שכניה האחרים של ישראל – לא זוכים לשבריר מתשומת הלב המוסרנית שהיא מנת חלקה של המדינה היהודית.

שהרי כל מי שעולם התקינות הפוליטית והלימודים הפוסט-קולוניאליים מסווגו כ"אחר" וכקורבן רשמי פטור מכל אחריות מוסרית, שהרי "אין ילדים רעים, רק ילדים שרע להם". לא במקרה היהודים היו האחר האולטימטיבי כשדמו של האחר הותר, והפכו ל"אנחנו" האולטימטיבי – הלבן, המערבי, הקולוניאליסטי, ההגמוני והמדכא – מיד כאשר האחר הפך למקודש. זה ברור ומובן לכל מי שבילה סמסטר אחד באקדמיה או עלעל בגליון אקראי של עיתוני השמאל הפרוגרסיבי בעברית או בלעז. האנטישמיות קדמה לתקינות הפוליטית ולשיח הזכויות החדש, ושיח הזכויות עצם עין ובגד בעצמו כדי להוציא אותה מן השוליים אליהם דחקה אותה השואה לזמן מה, וחזר להפיץ אותה עטופה בלגיטימציה מחודשת.

https://twitter.com/RepStefanik/status/1732089534345601317?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1732089534345601317%7Ctwgr%5E6345c6bbb6d736c86fc898e7473c6450a05933be%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fmida.org.il%2F2023%2F12%2F08%2FD7A6D791D799D7A2D795D7AA-D7A2D799D79CD799D7AA-D790D7A0D798D799D7A9D79ED799D795D7AA-D7AAD797D7AAD799D7AA%2F

אך זה אינו כל הסיפור. חלק אחר של התשובה טמון באופן בו שיח זכויות האדם תועל ברחבי העולם לחתירה תחת הדמוקרטיות הלאומיות בכלל (קבוצת מדינות שרובה מערבית וישראל הפכה לאחת הדוגמאות הפרדיגמטיות שלה). המגמה הזו אוהבת להציג את עצמה במחלצות גלובליסטיות ואוניברסליות. היא מתארת את עצמה בדרך כלל כביקורת על הלאומיות, הנתפסת בידי השמאל הפוסט-לאומי כפשיזם בפוטנציה. בהבליטה את סלידתה מהלאומיות היא מצניעה את הצד השני של המטבע – סלידתה מן הדמוקרטיה.

הטיעון, יש להודות, קליט מאד: אם לאומיות היא פרטיקולריסטית ולכן גם מדירה, הרי שזכויות האדם, בהיותן אוניברסליות, הן התרופה הנאותה. קליט – אבל מטעה. שכן המהלך הלוגי הזה תופס רק כאשר מניחים שלאומיות היא בהכרח "שלילת האחר", ולא הגשמה ספציפית של הזכות להגדרה עצמית, שהיא בעצמה אוניברסלית. האוניברסליות של הזכות הזו הייתה, כזכור, הבסיס עבור השמאל הציוני לתמיכה ברעיון שתי המדינות, בהנחה שגם הפלסטינים שואפים להגדרה עצמית לאומית (ולא להחרבת ישראל מעל הכל).

אבל מטריד עוד יותר מן ההצגה המוטה של לאומיות הוא האופן בו הביקורת המוחצנת והמוצהרת עליה מסתירה את ההתקפה המוצנעת, הבלתי-מוצהרת, על הדמוקרטיה. שאיפתן של עמדות אלו "להתעלות" מעל הלאומיות משמעותה בעצם "להתעלות" מעל מדינות הלאום. וכאשר מדובר במדינות לאום דמוקרטיות פירוש הדבר הוא "להתעלות" גם מעל הדמוקרטיה. מאחר שמדינת הלאום הדמוקרטית היא המסגרת היעילה ביותר באמצעותה אזרחים מחזיקים בשליטה פוליטית על גורלם המשותף, "להתעלות" מעליה פירושו לנטוש את האידיאל של ממשל עצמי.

כפייה מלמעלה של משטר זכויות אדם אוניברסלי, באמצעות מוסדות בינלאומיים וארגונים רב-מדינתיים, היא התקפה ישירה על זכות האזרח לבחור את הממשלה תחתיה יחיה, זכות שהיא הבלם האפקטיבי ביותר נגד רודנות, כלומר מהווה את הבסיס לחירות ולכל זכויות האדם והאזרח האחרות הנשענות עליה.

שני חלקי התשובה – הדמוניזציה לישראל וההתקפה על הדמוקרטיה – התגלו בבירור בוועידת דרבן בשנת 2001, החל מן הכותרת האורווליאנית שנתנו לה: "הוועידה העולמית נגד גזענות, אפליה גזעית, זנופוביה וחוסר סובלנות נלווה"; הוועידה הפכה לפסטיבל של עלילות דם נגד המדינה היהודית – בשם הסובלנות כמובן. אך היא גם הציגה לראווה את המגמה המתחזקת של שימוש ברעיון זכויות האדם כדי לחתור תחת הדמוקרטיה.

ג'ון פונטה היה הראשון לזהות מגמה זו. במאמר שפרסם כשנה לאחר דרבן הראה כיצד ארגוני זכויות שהתכנסו סביב אג'נדה גלובליסטית וטרנס-לאומית ניצלו מוסדות בינלאומיים כדי לחתור תחת עקרון הממשל בהסכמת הנמשלים: 47 פעילי זכויות אדם אמריקנים שלחו אז לנציב זכויות האדם של האו"ם עצומה, תחת הכותרת "קריאה לפעולה בידי האו"ם", ודרשו כי האו"ם יכפה על ארה"ב מדיניות אותה דחו הבוחרים האמריקנים.

בהמשך חיבר פונטה ספר פורץ דרך בשם "ריבונות או כניעה: האם האמריקאים ימשלו בעצמם או שאחרים ימשלו בהם? (Sovereignty or Submission: Will Americans Rule Themselves or Be Ruled by Others?). בחיבור זה ביאר דרכים רבות ושונות בהן האליטות הגלובליסטיות החדשות עוקפות את הריבונות הדמוקרטית ומקדמות מדיניות משל עצמן, גם כשזו סותרת במפורש את רצון האזרחים במדינות הלאום שבני האליטות האלו אזרחים בתוכן.

המקרה של ישראל מאיר עיניים במיוחד להדגמת הניתוח של פונטה, משום שהמגמה הכללית של ליברליזם אנטי-דמוקרטי מתחדדת במיוחד במקרה האחד בו עצם זכותה של מדינת לאום להתקיים מוטלת בספק. לפיכך במקרה המסוים הזה המאמץ לחתור תחת מדינת הלאום הדמוקרטית אינו זקוק לאמצעי הסוואה. הוא יכול להיות מפורש גם לגבי המטרה וגם לגבי האמצעים: חיסול ישראל בשם זכויות האדם.

הטיעון נגד זכותה של ישראל להתקיים רב-פנים ונוטה ללבוש ולפשוט צורות. ואף על פי כן, יש לו מוטיב מרכזי אחד. מוטיב זה אינו הכיבוש, למרות שנוח לבלבל אותו עם הכיבוש למטרות תעמולה ומניפולציה של דעת הקהל. גם סוגיית יחסי הדת והמדינה אינה לב העניין, משום שלמרות כמה תכונות ייחודיות, לישראל אין דת רשמית או כנסיית מדינה כפי שיש, למשל, בבריטניה.

מבחינה סטטוטורית ישראל היא יהודית במובן הלאומי ולא במובן הדתי: היא יהודית כמו שאיטליה איטלקית, לא כמו שאיטליה היא קתולית. הנושא כמובן מורכב מכפי שניתן יהיה לסכמו בכמה שורות, משום שההבחנה הפורמלית אינה נותנת תמונה מלאה של יחסי דת ולאום, שיש להם, במקרה היהודי, תחום חפיפה משמעותי. אבל לצורך הטיעון נגד זכותה של ישראל להתקיים, די להזכיר כי מרכז הכובד הוא לאומי ולא נוגע לדת (להרחבה בעניין זה יוכל הקורא לעיין בספרם של אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון 'ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות אדם').

ליבת הטיעון הרווח נגד ישראל היא פחות או יותר זו: ישראל אינה יכולה להיות דמוקרטיה מלאה כל עוד היא נותרת מדינה יהודית, משום שמדינה יהודית, מעצם הגדרתה, מדירה את אזרחיה הלא-יהודים משותפות מדינית מלאה. מכיוון שהבעיה נעוצה באופייה הלאומי של ישראל, שום התחייבות לחופש דת ושם ניסיון להקים "חומת הפרדה" בין הדת לבין המדינה לא יפתרו אותה.

בגרסתו הקיצונית, הטיעון מזהה לאומיות עם אתניות, מה שמוסיף גוון לוואי גזעי, ואז מפליג משם אל הקביעה שמדינה יהודית היא בהכרח מדינה גזענית (כמה אירוני. היהודים בישראל הם ככל הנראה הקבוצה הלאומית המגוונת ביותר בעולם מבחינה גזעית, למעט אולי ארה"ב). האשמת המדינה היהודית בגזענות מובנית היא כמובן העלילה הידועה לשמצה שזכתה לפרסום בהחלטה שהאו"ם חזר בו ממנה בינתיים, החלטת "ציונות היא גזענות".

אם שורש בעיית ההדרה הוא בלאומיות, כפי שטוענים אלו השוללים את זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית, אז הפתרון הוא בביטול אופיה הלאומי של ישראל והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" שאינה לאומית. אלא שאם בשל היותה מדינת לאום עם מיעוט לאומי ישראל היא גזענית, או אפילו רק לא דמוקרטית, הרי שרוב מדינות הלאום הן גזעניות ולא דמוקרטיות. שהרי ברובן קיימים מיעוטים לאומיים, אשר מעצם היותם מיעוטים לאומיים אינם שותפים לזהות הלאומית של המדינה, למרות שכיחידים הם אזרחים בעלי זכויות אינדיבידואליות מלאות, היכולים לבחור ולהיבחר, ממש כמו המיעוטים הלא-יהודיים בישראל.

ואף על פי כן, איש אינו דורש מאיטליה למשל להתכחש לזהותה הלאומית האיטלקית כדי להיטיב עם המיעוט דובר הגרמנית בצפון המדינה, או מרומניה להתכחש לזהותה הרומנית לטובת מיעוט דוברי ההונגרית החיים בה. למעשה, מועצת אירופה הפועלת לשיתוף פעולה בין מדינות היבשת בתחומי זכויות האדם והדמוקרטיה מכירה בפירוש בסמכות הלגיטימית של מדינות לאום לקבוע לעצמן זהות לאומית באופן דמוקרטי על פי זהותו של הרוב, כפי שהובהר באמנת המסגרת להגנתם של מיעוטים לאומיים.

האמנה אינה דורשת את דחיית זכותו של הרוב להגדרה עצמית במטרה להכיל את המיעוט, וגם אינה מבקשת מן הרוב להמציא זהות משותפת שתטמיע באופן מלא את המיעוט (דבר שמיעוטים לאומיים בדרך כלל מבקשים להימנע ממנו). במקום זאת, היא קובעת כי על מדינות כאלו לספק לקבוצות מיעוט לאומיות בתוכן את האמצעים להגן על זהותם הנפרדת (כמו בתי ספר בשפתם, חלק יחסי בתקציבי תרבות, גישה שווה לכל תמיכה שהמדינה מעניקה למוסדות דת וכו').

זו פחות או יותר הגישה בה נקטה ישראל מאז הקמתה, הרבה לפני שמועצת אירופה ניסחה את האמנה שלה. מגילת העצמאות של ישראל קבעה כבר ב-1948 כי מלבד שוויון זכויות אישי מלא לכל אזרחיה, יהודים וערבים כאחד, המדינה תבטיח גם זכויות קולקטיביות למיעוטים: "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ישראל לא תמיד עמדה בהבטחה זו במלואה, אם כי אין בכך כל הפתעה, בהתחשב בסכסוך הלאומי המדמם שיש לקבוצת הרוב מול העם שרבים מחברי המיעוט הערבי בישראל רואים עצמם כשייכים אליו.

אך ישנן גם דרכים בהן ישראל מתחשבת במיעוטיה יותר מרוב הדמוקרטיות, וגם הן אינן מנותקות מנסיבות הסכסוך. כך למשל, ישראל מאפשרת למפלגות ערביות הקוראות במפורש לחיסול המדינה היהודית לרוץ לכנסת, למרות שהחוק בישראל (כמו בדמוקרטיות אחרות) אוסר על כך.

***

לאמיתו של דבר, הסוגיה הלאומית בשיטת המשטר הדמוקרטי סבוכה באופן שבדרך כלל לא מאפשר להפריד ביניהן. אלו שני פנים של זכות ההגדרה העצמית. לכן הדרך היחידה לגרום לישראל לוותר על זהותה היהודית היא לבטל את משטרה הדמוקרטי. שכן כל עוד יתקיימו בישראל זכות הצבעה כללית ורוב יהודי גדול המוקיר את תרבותו, יום המנוחה יישאר שבת, החגים היהודיים יישארו לוח החופשות שלנו, עברית תהיה השפה הרשמית הראשונה של המדינה, והסמלים הציבוריים ישאבו מן המסורת היהודית.

כל זה מסביר מדוע האליטה היהודית הגלובליסטית והפוסט-לאומית (בתוך ישראל ולא פחות חשוב – מחוצה לה) חייבת לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית, אם היא מעוניינת להפוך את ישראל למדינה לא יהודית. קשה לחשוב על דוגמא בהירה מזו לקשר ההכרחי בין ביקורת הלאומיות לבין המתקפה על הדמוקרטיה, באמצעות התווך של זכויות אדם.

הדבר ברור גם ללא צורך בתיאוריה. אפשר לראות כיצד המנגנון הזה פועל גם מתוך התבוננות במוסדות. קחו למשל את נסיקת בית המשפט העליון בישראל למעמד של ממשלת-על. בית המשפט לקח לעצמו סמכויות שלטוניות על ידי כך שפירש מחדש שניים מחוקי היסוד שנועדו להבטיח את "כבוד האדם וחירותו" ואת "חופש העיסוק". חוקים אלו, כך טען בית המשפט ללא שום הסמכה מפורשת בחוק הכתוב, העניקו לו את הכוח לפסול חקיקה ראשית של הכנסת.

מאז השתמש בהם בית המשפט בעיקר כדי לבטל, לעקר או למנוע פעולות של שתי רשויות השלטון האחרות (לרבות חקיקה והחלטות מנהליות), אך דווקא כשהדברים הגיעו לזכויות אדם, שהן עניינם העיקרי של החוקים, התברר כי בית המשפט אמביוולנטי.

הוא רגיש לזכויות חשודים רק כאשר מדובר במיעוטים וכאשר לסוגיה יש משמעות פוליטית (כמו למשל במקרים של מהגרים בלתי-חוקיים, אזרחים ערבים או מחבלים, זרים או מבית). בתיקים פליליים רגילים, בהם אזרחים מוצאים עצמם במצב הפגיע ביותר מול שרירותה של הרשות, בית המשפט אדיש למדי לזכויות החשודים, מאפשר מדיניות מעצרים מופקרת ושיעורי הרשעה עצומים, ובאופן כללי נוטה לשמש כחותמת גומי עבור התביעה.

תהליך עליית הבג"צוקרטיה הישראלית, כפי שכינה בצדק את שיטת המשטר בישראל פרופ' שלמה אבינרי המנוח, הבשיל במשך כמה עשורים, והגיע לבסוף למצב בו לא קיים גבול פורמלי לכוחו של בית המשפט או לתחומים בהם הוא יכול להתערב; מנגד לא קיימים מולו בלמים או מערכות מאזנות.

התעצמות זו הייתה ונשארה מחוסנת מפני מגמות מרסנות בין היתר משום שלבית המשפט זכות וטו בפועל על מינויים חדשים בשורותיו, והוא בוחר שופטים אקטיביסטיים כדי לקבע את סמכותו. כך הוא מצליח גם לשמר את הרוב הפרוגרסיבי בתוכו, רוב הכופה את סדר היום האנטי-דמוקרטי שלו מעל ראשן של הרשויות הנבחרות. הנה כך, זכויות אדם שינו את תפקידן מבלמים לשעת חירום נגד סכנת עריצות הרוב, לצידוק שעליו נשענת העתקת מוקדי קבלת ההחלטות מן הפוליטיקה הייצוגית למוסדות בלתי-נבחרים, הרואים עצמם משוחררים כמעט לחלוטין מן הצורך להתחשב ברצון הרוב.

המקרה של ישראל אכן קיצוני, אך גם בכך הוא אינו ייחודי. כפי שציין פונטה, בתי משפט הם אמצעי נפוץ המשמש לכפיית אג'נדה גלובליסטית על מדינות לאום דמוקרטיות, לעתים קרובות נגד רצון אזרחיהן, על-ידי שימוש ב"חוק בינלאומי", אמנות והסכמים בינלאומיים וזכויות אוניברסליות. אותה עצומה מאת פעילי זכויות אדם אמריקנים שהוגשה לאו"ם ערב ועידת דרבן דרשה כי ארה"ב "תסיר את ההגבלות" על אימוץ מלא של "אמנת האו"ם בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (CERD)". הראשונה מבין אותן הגבלות היא ההסתייגות המסורתית של ארה"ב לפיה יישום של כל אמנה בינלאומית כפוף למרותה של החוקה.

ועדיין, כפי שפונטה מראה, בתי המשפט בארה"ב שחקו בהדרגה את העקרון הזה והחלו לדון בתיקים לאורן של נורמות זרות. כך התגבש בהדרגה, עקב בצד אגודל, שינוי קשה לאבחון אך משמעותי בתורת המשפט האמריקנית. בעבר זכויות יסוד ינקו את סמכותן במשפט האמריקני מתוקף הכללתן בחוקה, ונשענו לפיכך על הסכמת הנמשלים שאשררו את החוקה. עתה, יותר ויותר, נשענים בתי המשפט על "נורמות בינלאומיות" המתקיימות מחוץ להישג ידו של הבוחר האמריקני, ואף על פי כן תובעות ממנו, לדעת בתי המשפט, לציית להן. כך מופר יותר ויותר עקרון היסוד הדמוקרטי של ממשל בהסכמת הנמשלים.

ישראל הלכה רחוק אף יותר, כפי שהודגם בבירור עם ההתערבות החוזרת ונשנית של בתי המשפט בכל ניסיון מצד המדינה להתמודד עם הגירה בלתי חוקית. חוקי הגירה הם יסוד מרכזי ביכולת כל חברה לשמר את זהותה הלאומית. עובדה זו מודגשת עוד יותר בישראל בשל חוק השבות, שהוא מאבני היסוד של הפרויקט הציוני.

גם אומות העולם הכירו בכך. זהו ההיגיון שהניע במקור את הצהרת בלפור ב-1917, כמו גם את תוכנית החלוקה שאימצה העצרת הכללית של האו"ם ב-1947, כפי שהראה ההיסטוריון אלכסנדר יעקובסון. ועדת האו"ם המיוחדת לפלסטינה (אונסקו"פ) שדנה אז בעניין הבינה כי סוגיית העלייה היהודית היא לב המחלוקת, משום שהערבים חששו להפוך למיעוט במדינה יהודית עתידית.

החלוקה הייתה אמורה לאפשר ליהודים חסרי המולדת הגירה חופשית פחות או יותר למדינה היהודית שתקום בחלק מן השטח, מבלי שהגירה זו תהפוך את הערבים למיעוט בחלק האחר, שבו היתה אמורה לקום מדינה ערבית. במובן מסוים ניתן לומר כי ההחלטה על תוכנית החלוקה התבססה על הרעיון לפיו במדינה היהודית יתקיים מעין חוק שבות.

למרות שבית המשפט העליון של ישראל מעולם לא ניסה לבטל את חוק השבות עצמו, הוא בהחלט שאב מתוך תפיסת זכויות האדם האוניברסליות רעיון כללי יותר של שוויון זכויות, כזה שאינו מתיישב בקלות עם הצורך לשמור על הבחנה בין זכויות של אזרחים לזכויות של אחרים, לרבות מהגרים בלתי-חוקיים. הטבות סוציאליות חולקו בנדיבות לאנשים שעברו על החוק בכניסתם למדינה, הגדרת הפליטות הורחבה, ואפילו צעדים מתונים שנועדו לתמרץ מסתננים לעזוב (למשל בהפקדת חלק ממשכורתם אותו יוכלו למשוך רק ביציאתם מהארץ) בוטלו בידי בית המשפט כלאחר יד.

מי שדחפו את בית המשפט להמשיך במגמה הזו היו עמותות שונות, שחלק גדול מהן קמו במיוחד על מנת לסייע למסתננים. הן מציעות סיוע בירוקרטי ומשפטי לבודדים וקבוצות, מגישות עתירות בשם מסתננים, מספקות חוות "מקצועיות" בעיתונים ובאולפנים ויוזמות קמפיינים ציבוריים (למשל נגד ההרחקה למדינה שלישית בטוחה, או נגד הרחקת עובדות זרות שילדו ילדים בישראל).

עמותות רבות נוספות המציינות "זכויות אדם" בהגדרת השליחות שלהן פועלות בישראל באופנים רבים, במטרה לשנות את פני החברה מבלי להידרש לטורח של שכנוע המצביעים. ישראל, כפי שאמרה העיתונאית השבדית פאולינה נוידינג, היא דיסנילנד לעמותות. רבות מהן מתמחות בליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי, בעלילות דם נגד חיילי צה"ל, ובתיעוד הפרות זכויות אדם של צד אחד בלבד. הפרות שבחלקן, כפי שמתברר שוב ושוב, הן המצאות מופרכות. כל זאת במטרה לעודד לחץ חיצוני שיכפה על ישראל מדיניות ויתורים מדיניים שעמותות אלו חפצות בה, בניגוד מפורש לרצון רוב הציבור.

דו"ח של 'בצלם' שהתפרסם ב-2021 תחת הכותרת "עליונות יהודית מנהר הירדן ועד הים התיכון" הוא דוגמה מובהקת למגמה זו. הוא יועד מלכתחילה להשפיע על דעת הקהל העולמית, אותה מנסים לנצל בארגון כדי לאלץ את ישראל לשנות את מדיניותה. חגי אלעד שעמד בראש 'בצלם' נסע להציג את העמדה המניפולטיבית והקיצונית הזו בפני מועצת הביטחון של האו"ם ב-2016. זו בדיוק סוג האסטרטגיה האנטי-דמוקרטית, המפעילה זכויות אדם כדי לעקוף את הדמוקרטיה, אותה אותה זיהה לראשונה ג'ון פונטה בוועידת דרבן.

אנטי-ציוניים הסבורים כי ישראל היא מדינת "אפרטהייד" מהווים מיעוט בישראל, אך הם מחזיקים בהשפעה הרבה מעבר למספרם. יש להם את 'הארץ", העיתון היומי שעדיין נחשב מכובד בישראל, המקדם במרץ את עמדתם; הם זוכים לייצוג לא פרופורציונלי באקדמיה; ויש להם אחיזה עמוקה בשורות הפקידות ובבתי המשפט.

בנוסף הם נהנים ממה שנראה כזרם בלתי מוגבל של כספים מחו"ל, מתורמים פרטיים ומארגונים שונים כולל קרנות 'החברה הפתוחה' של ג'ורג' סורוס, ממוסדות בינלאומיים, ובאופן בולט גם מצד ממשלות זרות.

מטרתו של שטפון הכספים הזה הוא יצירת שינוי בישראל, ברוח האליטה הגלובליסטית-פרוגרסיבית, ובכיוונים אותם דחו אזרחי ישראל בקלפי. בין אלו נכללות האג'נדות האנטי-לאומיות, האנטי-משפחתיות, והאנטי-דתיות הרגילות של חוגים מסוג זה, לצד מטרות מקומיות נוספות כמו טיפוח הלאומיות הפלסטינית והאסלאם הפוליטי, ועידוד התפתחות התודעה של ערביי ישראל בכיוונים הללו. חלק מהכסף מגיע מיהודים בתפוצות. 'בצלם', למשל, ממומן בנדיבות על ידי הקרן החדשה לישראל, שתורמיה הם בעיקר יהודים אמריקנים.

אבל לא מדובר רק בארגונים וולונטריים ובמגזר הפרטי. ספרו של מתן פלג 'מדינה למכירה' מתעד כספים רבים שהועברו ממדינות וארגונים רב-מדינתיים במטרה לשנות את המארג החברתי, התרבותי והפוליטי של ישראל. ביניהם אפשר למצוא את קמפיין "אלימות המתנחלים" שנועד לצייר את ציבור המתנחלים כולו באור שלילי ובכך להסית את תשומת הלב מן הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון, הקמפיין להוצאת תכנים יהודים-דתיים ממערכת החינוך וקמפיינים המיועדים לאזרוח מסתננים.

בראש רשימת המדינות התורמות כסף כדי לשנות את אופייה של ישראל בעשור האחרון אפשר למצוא את גרמניה, עם יותר מ-154 מיליון ש"ח, את האיחוד האירופי עם מעל 152 מיליון, את ארה"ב עם מעל 61 מיליון, את האו"ם עם 59.4 מיליון ואת הולנד, שווייץ ונורבגיה המפגרות רק מעט מאחור. וישנו גם כסף טורקי המשמש לקידום הרעיונות של האחים המוסלמים בקרב ערביי ישראל.

כל הכספים האלו מנותבים לחתירה תחת זכות היהודים להגדרה עצמית במדינת הלאום שלהם, ויצירת מנופים שיכולים להכניע את הרצון הדמוקרטי של אזרחי ישראל.

***

הלאומיות וההתבוללות תמיד היו שתי שאיפות חלופיות לחיים היהודים, והן התקיימו מתוך מתח מתמיד ביניהן. יהודים אשר ביקשו להתבולל לתוך חברות לאומיות אחרות לרוב חשו שלא בנוח עם ניסוח זהותם היהודית במונחים לאומיים. משום שאם היהודים הם אומה, הרי שבכל מדינה שאינה מדינתם, בהכרח ירחף מעליהם החשד בנאמנות כפולה – חשד שאנטישמים לא היססו מעולם ללבות.

הציונות, כפי שאבחן פרופ' אבינרי, שיחררה את היהודים לא רק בישראל אלא גם מחוצה לה. בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה הגלות הפכה לבחירה ולא לגזירת גורל. אך המתח נמשך בדרכים אחרות. המחלוקת שרדה למרות הצלחת הציונות, אם כי יתכן ששינה את צורתו: יהודים פרוגרסיביים ואנטי-ציוניים, כמו התורמים ל'בצלם', נראים מוטרדים פחות מהאשמות בנאמנות כפולה, משום שהם עצמם נוטים לדחות גם את הלאומיות האמריקנית, בלהיטותם להתקבל בקרב השכבות הפרוגרסיביות שכאמור בזות לפטריוטיות באשר היא.

לפיכך התרחקות מישראל יכולה להיתפס כאות כבוד פרוגרסיבי לא רק בקרב החברה הכללית, אלא גם בקרב יהודים שכבר אינם שואפים להשתלב בחברה האמריקנית, כשם שהם להוטים להתחבב על האליטות הטרנס-לאומיות החדשות. גם זה לא לגמרי חדש. יהודים היו מיוצגים מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה גם בתנועות על-לאומיות אחרות, לרבות הקומוניזם הסובייטי. ובדיוק כמו הפרוגרסיביות הטרנס-לאומית, כך גם הקומוניזם ביקש לקעקע את המדינה היהודית בשם רעיונות כלל אנושיים נאצלים לכאורה.

במבט לעתיד דומה כי הקרע הזה צריך לזכות להתייחסות רצינית מכפי שאנחנו מעניקים לו בדרך כלל. במקום קרב בעיטות מתחת לשולחן, עלינו לגשת למחלוקת כפי שהמסורת היהודית העשירה לימדה אותנו – כלומר להניח אותה על השולחן, בדיון פתוח וכן.

יחד עם זאת יש להיות מוכנים לאפשרות לפיה הפער יהיה בלתי ניתן לגישור לפחות בעתיד הנראה לעין, משום שהאידיאלים של ארגונים פרוגרסיביים פוסט-לאומיים, בין אם נוסדו בידי יהודים ובין אם נוסדו בידי אחרים, עלולים להיות שונים מאוד מאלו הדרושים לדמוקרטיה יהודית משגשגת.

במקרה כזה ישראל תיאלץ להגן על עצמה מפני מתנגדיה הפרוגרסיביים בנחישות רבה יותר מכפי שגילתה עד עתה. כמדינת לאום שנשבעה לשמור על זכויות אזרחיה, ישראל חייבת להתנגד באופן חד ועקבי להשפעות פוסט-לאומיות ואנטי-דמוקרטיות, ולראות במי שמקדמים אותן יריבים ומתחרים שיש לנהל מולם מאבק נחוש ומושכל.

יחד עם זאת ישראלים צריכים להכיר בלגיטימיות של בחירה בזהות יהודית שאינה לאומית בקרב יהודי התפוצות, כל עוד אין בה ניסיון לחתור תחת הבחירה בזהות לאומית של יהודים במדינת ישראל. ולבסוף, על ישראל להשאיר את דלת השבות פתוחה אפילו בפני אותם יהודים שעדיין מנסים לגזול מבני עמם האחרים את הזכות להגדרה עצמית במולדתם הלאומית. בסופו של חשבון, אל לה לציונות לוותר על שליחותה הבסיסית גם בתנאים של עימות.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with
.permission

גרסה קצרה של מאמר זה הופיעה באנגלית בספר Jewish Priorities בעריכת דוד חזוני.