מה ברל היה חושב על בית ברל?

מעטים אשר אינם יודעים כי ברל כצנלסון היה אחד מאבותיה של מפלגת העבודה, מנהיג ציוני שספק אם היה יכול למצוא עצמו בין שורות המפלגה כפי שהן בשנים האחרונות.

כאשר קוראים על פועלו ואת התבטאויותיו הרי שבמושגי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי, כצנלסון נמצא ימינה מבן גביר ומסמוטריץ׳ יחד בעוד שהגברת מיכאלי הצליחה להוביל את המפלגה הזעירה אל מחוזות השמאל שמשמאל למרצ.

אם כן, רבים יודעים שכצנלסון היה אחד מ״האבות המייסדים״ אבל לא כולם יודעים שהוא גם זה אשר היווה את ההשראה לתפילת ה״יזכור״ לזכר חללי מערכות ישראל כאשר נשא את ההספד על הרוגי תל חי. התפילה אשר נפתחת ב״יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים״ ומסתיימת ב״יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר״.

לימים נוסדה מכללת בית ברל, על שמו של כצנלסון, מכללה אקדמית שמכשירה מחנכים והנה בראשה ניצבת פרופ׳ יולי תמיר שהסבירה לרמטכ״ל של צבא ההגנה לישראל ש״בית ברל לא מגדל מנצחים הוא מגדלים אנשים שלומדים וצומחים ביחד. אני לא מחנכת אנשים לנצח אלא לצמוח… המסר של לנצח, זה היה לפני ה-7 באוקטובר, הוא בעיני לא מסר חינוכי – מסרים חינוכים הם שיתופיים״.

אז מסתבר שמבחינת פרופ' יולי תמיר "נצחון" הוא ערך בעייתי. אפילו עוד לפני שהוא פוגע בסטודנטים ערבים. והדבר המדהים הוא שאת האג'נדה הזו היא גם הסבירה לרמטכ"ל הרצי הלוי כשהוא נכנס לתפקידו, לאחר שהוא הזמין אותה ועוד כמה אנשי רוח שבאו לשוחח איתו על "ערכים חינוכיים".

פרסמנו אצל… pic.twitter.com/fMXjJhV90T

— ישי פרידמן (@IshayFridman) March 5, 2024

אמרו מעתה ״יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הצמיחה חתומים בלב ישראל לדור דור״. אני תוהה מה היה עולה בגורלנו אילו לוחמי מלחמת העצמאות היו נלחמים למען צמיחה ולא למען ניצחון, סביר שלא הייתה קמה מדינת ישראל.

הסערה סביב פרופ׳ יולי תמיר שהייתה בעברה שרת החינוך וחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, מתרחשת בימים בהם מדינת ישראל נמצאת במלחמת עצמאות שנייה כפי שרבים מכנים את מלחמת חרבות ברזל ויש האומרים מדינת ישראל מאז טבח שמחת תורה נלחמת על קיומה, כלומר לא לנצח משמע לחדול מלהתקיים.

הסיסמא הרווחת מאז תחילת המלחמה שתלויה על כל תורן, אמיתי או וירטואלי, היא ״ביחד ננצח״. ובכן, פרופ׳ יולי תמיר החליטה כי במכללת בית ברל על שם ברל כצנלסון לא דוגלים ב״ביחד ננצח״ משום שזה פוגע ברגשותיהם של הסטודנטים הערבים שעבורם זהו לא סלוגן מכיל, משום כך בבית ברל אומרים ״נצמח יחד״. לא ברור עד היכן אפשר לצמוח אם לא מנצחים. אם לא מנצחים את הרשע, את הרוצחים, את האנסים, את החוטפים, את עורפי ראשי התינוקות.

אולי כדאי להזכיר לגברת תמיר את מילותיו של כצנלסון שנשא ב-1936:

״היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? … אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט״.

באופן פרדוקסלי פוגעת פרופ׳ תמיר בתלמידיה הערבים שכן מתבקש שגם הם הנתונים תחת אותה סכנה מפני הטרור של חמאס ירצו בניצחון עליו, וכי למי מהם יש התנגדות לנצח יחד את חמאס? רק לאלה התומכים בחמאס. האם זו הנחתה של פרופ׳ יולי תמיר? שהערבים הלומדים במכללת בית ברל הם תומכי חמאס הרצחני?

האפולוגטיקה של פרופ׳ תמיר באשר למונח ״לנצח״ נעה בין הזיה מוחלטת לבין סכנה ממשית. אין מדובר במשחק ילדים לצורך חוויה שחלקה הוא להתמודד עם הפסד. מדובר בקיומו של עם, בקיומה של מדינה, בניצחון של צבא ההגנה לישראל על כוחות רשע לא אנושיים שמבקשים גם עתה לטבוח בנו.

מהי האלטרנטיבה לניצחון בעיני פרופ׳ תמיר? חלק מהסטודנטים הלומדים במכללה בראשותה הם חיילי מילואים, לוחמים, האם זו התודעה בה היא מציידת אותם לפני יציאתם לקרב? תמיר נרעשה מהפגיעה בסטודנטים הערבים, עתה משפגעה באינספור סטודנטים יהודים בצעד שנקטה – האם היא חשה קושי כלפיהם? האם היא מבינה כי עליה להניח גם את דעתם?

ומה היה קורה לו הייתה עורכת סקר בקרב תלמידיה הערבים ומגלה שהקושי שלהם אינו מתמצה רק בסלוגן ״ביחד ננצח״ אלא גם בעצם קיומה של מדינת ישראל? מה אז היא הייתה מסירה? במרחב הגיאופוליטי של מדינת ישראל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לנצח ואסור לנו להתנצל על כך.

אנחנו מקדשים את זכרם של לוחמים שנפלו כאשר כל מה שעשו היה למען ניצחון. כך חינכנו את כל הדורות וכך נמשיך לחנך עד עולם. מקומה של הפרופסור יולי תמיר אינו יכול להיות על פודיום המחנכים במדינת ישראל. אם היא מתקשה להכיל את הסיסמא הקיומית ״ביחד ננצח״ היא מוזמנת להפסיד. לבד.