הברית המסוכנת בין טהרן לבייג'ינג

בעוד חיילי צה"ל ומחבלי חמאס ממשיכים להתכתש בעזה, ממשל ביידן ניסה להציב במזרח התיכון כוחות ימיים במטרה להרתיע את איראן ובני-בריתה. אך עד כה נראה כי הוא מהסס להשתמש בכוח הזה. מיליציות פרו-איראניות הפציצו כוחות אמריקנים בעיראק וסוריה כמעט ללא הפסקה, בזמן שהבית הלבן הגיב בכמה מתקפות אוויריות מוגבלות ואותת כי הסלמה מול שליחי טהרן, ובוודאי מול משטר האייתוללות עצמו, היא מבחינתו דבר לא רצוי ולא יעיל.

יתכן כי החשש מפני עימות אזורי רחב, כזה שיכול בקלות לגרור את ארה"ב למלחמה ישירה מול איראן, מרתיע יותר את ארה"ב מאשר הוא מרתיע את איראן. ממשל ביידן והממשלות האירופאיות החשובות (צרפת, בריטניה וגרמניה) נמנעו עד כה מלהדגיש את התפקיד המרכזי אותו ממלאת איראן בהתלקחות העימות הזה. ללא כסף איראני וללא נשק איראני, מתקפת ה-7.10 נגד ישראל הייתה ככל הנראה קטנה בהרבה או שלא הייתה מתרחשת כלל.

יתכן מאוד כי איראן הפכה לנועזת יותר משום שהצליחה להשיג נותני חסות עוצמתיים. בעוד המלחמה בעזה מתמשכת, אמריקנים עשויים שלא לשים לב כיצד טהרן מעצבת מחדש את יחסי הכוחות במזרח התיכון באמצעות הברית שיצרה עם מוסקבה, ואולי חשוב מכך – הברית שיצרה עם בייג'ינג.

זו התפתחות חדשה יחסית אשר תפסה בהפתעה רבים בקהילת מדיניות החוץ האמריקנית. שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן הוא כעת גלוי, ומתרכז סביב סחר בנשק ותיעוב משותף כלפי ארה"ב. יחסי איראן וסין מורכבים יותר אך גם בעלי משמעות כלכלית גדולה הרבה יותר. סין הצליחה לחתור בהתמדה תחת הסנקציות האמריקניות נגד משטר האייתוללות, ושיתוף הפעולה הזה סיוע להפוך את איראן לכוח אזורי דומיננטי.

כדי לנסות ולחזות כיצד שתי המדינות האלו עשויות לשתף פעולה בעתיד, יש להבין קודם את ההיסטוריה של החיבור ביניהן.

***

אם נניח לרגע בצד את האידיאולוגיה הקומוניסטית, ניתן לטעון כי המהפכנים האיראנים מצאו מעין נפשות תאומות בסין. שתי אומות עתיקות הנוטרות טינה למערב, והצליחו להשיג עצמאות לאחר מהפכה סוערת.

אך הסינים יצרו קשרים בטהרן עוד בטרם המהפכה האסלאמית ששמה לקץ לשלטון המונרכי באיראן. באוגוסט 1978, המנהיג הסיני חואה גוופנג אף ערך ביקור סולידריות אצל השאה פהלווי הנצור בטהרן. מנהיג המהפכנים ח'ומייני גינה אז את בייג'ינג במונחים שהיו שמורים כמעט בלעדית למערב: "הצעירים שלנו צריכים לדעת שסין ורוסיה, כמו ארה"ב ובריטניה, ניזונות מן הדם של בני העם האיראני". עבור האייתוללה הייתה זו הוכחה לכך ש"לא מזרח ולא מערב" היא הדרך הנכונה עבור איראן האסלאמית, מדינה מהפכנית השואפת לפרוץ דרך עצמאית ולא כבת-חסות של מעצמה כזו או אחרת.

למרות תמיכתה הקודמת בשאה, סין הייתה אולי המדינה המתוחכמת ביותר בכל הקשור ליחסיה הדיפלומטיים עם הרפובליקה האסלאמית החדשה. במסרים פרטיים שהועברו לח'ומייני, גוופנג הביע צער על ביקורו הקודם בטהרן ותמיכה במשטר החדש. בהמשך, ההצהרות הפומביות מבייג'ינג הדגישו מסרים אנטי-אימפריאליסטים, סולידריות עם העולם השלישי וכבוד להישגי התרבות הפרסית. סין נזקקה לבני-ברית באזורים חשובים כמו המזרח התיכון, ומאגרי הנפט הגדולים באיראן משכו גם הם את תשומת ליבה. אך כאשר הסינים החלו לפתח את המסחר מול ארה"ב ונפתחו להשקעות מערביות, סיפור האהבה עם האיראנים הלך ונמוג. איראן המהפכנית הייתה מדינה מצורעת מבחינה גלובלית, בזמן שהסינים ניסו להתקרב למערב ולהציג מולו תדמית מרוככת.

ההתנצלות הסינית אולי לא פייסה במיוחד את ח'ומייני, אך חסידיו הצעירים כמו עלי ח'אמנאי ואכבר האשמי רפסנג'אני הלכו ונמשכו לענקית במזרח. סין של מאו הצליחה להתקדם תוך התרסה מול ארה"ב וברה"מ, ורפסנג'אני במיוחד היה מרותק מן המודל הסיני בו כלכלה מתוכננת יכולה להוביל לשגשוג שעליו המהפכנים האיראנים יכלו רק לחלום. בין אם נתפסה כמי שקוראת תגר על ההגמוניה המערבית או פשוט דיקטטורה שגילתה את הסוד לצמיחה כלכלית, סין הצליחה להצית את הדמיון של אנשי הדת הצעירים בסביבת ח'ומייני.

במהלך שנות ה-80 בייג'ינג המשיכה לחפש איזון בין שאיפותיה המתנגשות. כאשר המהפכנים בטהרן פרצו לשגרירות האמריקנית והשתלטו עליה, סין ניסתה לתווך פשרה מולם אך יחד עם זאת הכירה בטענותיהם כלפי אמריקה. הנציגים הסיניים באו"ם בחרו להיעדר מדיונים חשובים שנגעו לאינטרסים האיראנים, ובכך הרגיזו גורמים גם בוושינגטון וגם בטהרן.

הפלישה העיראקית לאיראן הציבה בפני סין דילמה נוספת. כחלק מתוכניתה למודרניזציה כלכלית, בייג'ינג פיתחה נתיבי מסחר חשובים עם הגוש הערבי-סוני, שהתייצב במלחמה לצד סדאם חוסיין. קשרים אלו התקיימו במקביל לקשר הסיני-איראני, אך בבייג'ינג חששו כי איראן מבודדת תפנה לתמיכה סובייטית ובכך תגדיל את השפעתה של ברה"מ. אז הסינים בחרו בדרך האמצע: הם קראו לסיום המלחמה בזמן שמכרו נשק לשני הצדדים. דרך הסכמי סחר שכללו אספקת נפט תמורת אספקת נשק, איראן הנואשת הצליחה להשיג מטוסי קרב, טילים וטנקים. לשם הנראות, בייג'ינג השתמשה לעתים בצפון קוריאה כצינור להעברת הרכישות. ההערכות מדברות על כ-70% ממשלוחי הנשק לאיראן שהגיעו באופן הזה, במהלך המלחמה ועמוק לתוך שנות ה-90.

בתפיסתו של ח'ומייני המזדקן, הישרדות המשטר אמורה הייתה להתבסס על משאבים פנימיים וייצא המהפכה. האייתוללה ומרבית מקורביו היו אסלאמיסטים-טרוציקיסטים שראו את הרחבת המהפכה כחלק עיקרי בהצלחתה. לאחר מותו של ח'ומייני ב-1989, יורשיו היו מחויבים להמשיך את משנתו האידיאולוגית, אך הם גם ראו את הנזק העצום שגרמה המלחמה מול עיראק ואת הצורך בתחייה כלכלית ושיקום הצבא. מכיוון שפיוס עם המערב או נטישת השאיפה להשמדת ישראל לא באו בחשבון, הם נאלצו לשקול מחדש את מערכת היחסים עם סין.

***

קץ המלחמה הקרה היה אמור לקרב את סין ואיראן עוד יותר. הקריסה המהירה של ברה"מ וגרורותיה במזרח אירופה ערערה את שתי המדינות. שתיהן חששו כי תהליך הדמוקרטיזציה יתברר כמדבק. אך אז הגיעה הפלישה הפזיזה של סדאם חוסיין לכוויית, והתגובה האמריקנית הזריזה שהובילה לסילוקו משם. גם בטהרן וגם בבייג'ינג לא האמינו שארה"ב תצליח מהר כל כך. שתיהן הופתעו מן היתרון הטכנולוגי שהפגין הצבא האמריקני. לפתע, הרגע החד-קוטבי של ארה"ב הגיע, והיה נדמה כי בעקבותיו ודאי יגיע גל גלובלי של ניצחון הליברליזם.

ביוני 1989 היה נדמה כי סין עצמה עומדת להיכנע בפני כוח עממי. מאות אלפי סטודנטים התאספו בכיכר טיאננמן ובמקומות אחרים ברחבי המדינה בדרישה לחירות. ההפגנות לא הוגבלו לבייג'ינג וזכו לתמיכת חלקים במעמד הפועלים והאיכרים. בתחילה, ההנהגה הסינית הייתה חלוקה בדעותיה והצבא היסס לפגוע במפגינים. לבסוף, דנג שיאופינג הורה על פיזור אלים של ההפגנות והמערב הגיב בביקורת ובסנקציות. סין נזקקה לפתע לידידים והיא מצאה אותם בדרום הגלובלי.

בינתיים באיראן, עלי ח'אמנאי החל להתקדם לדרגת המנהיג העליון אך המושך בחוטים היה עדיין הנשיא רפסנג'אני. אף אחד מהם לא היה מוכן לנטוש את הטרור ככלי מדינתי או לבטל תוכניות להתנקשות במתנגדי משטר גולים. כל זה הגביל את היכולת האיראנית להשיג השקעות מערביות ולשקם את הכלכלה. טהרן הוכיחה את נאמנותה לבייג'ינג בכך שתמכה בטבח בטיאננמן אך רפסנג'אני שאף ליותר מקשרים מסחריים – הוא חיפש ברית אסטרטגית. "סין היא אחת המדינות היחידות שיכולה להיות ידידה טובה עבור אנשי העולם השלישי המבקשים עצמאות", הוא הודה.

כמובן שלקשרים עם סין היה מחיר והאוכלוסייה המוסלמית הגדולה במדינה הציעה כמה אפשרויות מפתות. מוסדות דתיים באיראן הציעו למממן בניית מסגדים בסין, אך בייג'ינג הבהירה כי כל התערבות כזו עלולה לפגוע ביחסים. בדיוק כמו שעשתה כאשר רוסיה טבחה בצ'צ'נים, איראן עמדה מנגד מול סבל המוסלמים בסין. בביקור שערך במדינה ב-1989, ח'אמנאי אף טען כי "המוסלמים בסין מרוצים ממדיניות הממשלה בנוגע לחופש הדת ממנו הם נהנים".

משלחות איראניות החלו לבקר בסין כדי לרכוש מכל הבא ליד, כולל כלי נשק. סימנים מבשרי רעות נטמנו כבר אז בהסכמים להעברת טכנולוגיות גרעיניות ובהתחייבות הסינית להקים מספר כורים גרעינים על אדמת איראן.

אך וושינגטון ובייג'ינג לא היו מוכנות לוותר אחת על השנייה. יותר מדי כסף ויותר מדי ביקורים רשמיים מפנקים היו על הפרק. ביל קלינטון, שהתרחק כבר מאוד מנאומי הקמפיין על "הקצבים מבייג'ינג", היה נלהב לשלב את סין בכלכלה הגלובלית. הבית הלבן תחתיו העניק לסינים חברות בארגון הסחר העולמי וחשוב מכך – העניק לה מעמד כשותפת סחר מועדפת לשוק האמריקני. לבקשת קלינטון, סין השהתה את שיתוף הפעולה הגרעיני עם איראן והפסיקה למכור לה חלקי טילים מתקדמים. בייג'ינג וטהרן שוב התרחקו והיחסים הצבאיים בין השתיים הפכו לחשאיים ומוגבלים.

בשנת 2002 ארגון אופוזיציה איראני חשף כי תוכנית הגרעין של משטר האייתוללות מתקדמת בהרבה ממה שהיה ידוע אז, ומתקרבת לנקודה שמעבר לה יהיה קשה לעצור או להאט אותה באמצעים רגילים. היו אלה הימים שלאחר מתקפת ה-11 בספטמבר, וממשל בוש הבן היה מוטרד במיוחד מן האפשרות של זליגת טכנולוגיות מסוכנות לידי מדינות סוררות. אך בוש היה עסוק במלחמה בעיראק והעדיף למסור את הטיפול באיראן לאו"ם ולגורמים באירופה, שמצדם חששו מפני הפצצה אמריקנית נגד מדינה נוספת.

גם האייתוללות חששו. ארה"ב הדיחה את סדאם חוסיין בתוך שלושה שבועות בלבד, תוצאה שהבכירים בצבא איראן הבטיחו שתיקח לפחות חודשים. המשטר בטהרן דאג גם מן הכלכלה המדשדשת שעמדה בפני סנקציות נוספות. הוא נזקק לעזרה ופנה שוב לסין. חסן רוחאני, מי שעמד אז בראש צוות שיחות הגרעין מול אירופה ובהמשך הפך לנשיא, טס לבייג'ינג כדי לבקש הגנה. שר החוץ הסיני לי ז'אוסינג אכזב אותו. "אל תבנה על זה שנעמוד נגד אמריקה", הוא אמר לאיש הדת האיראני. סין הצביעה בעד כל החלטות האו"ם שסייעו להדק את החבל הכלכלי סביב צוואר האייתוללות.

ואז הגיע שי ג'ינפינג.

סין של שי אינה מעוניינת אפילו בהעמדת פנים של שחקנית עולמית אחראית. סין כעת מוכנה לוותר על רווח כלכלי למען שאיפות לאומניות, אשר מזכירות בתקיפותן ונועזותן את עליית הפשיזם בשנות ה-30. בייג'ינג אינה ביישנית עוד לגבי רצונה לאחד את טאיוואן בכוח או להגדיל את השפעתה בים סין הדרומי. יוזמת 'חגורה ודרך' היקרה נועדה לשזור יחדיו אזורי מסחר באסיה תחת שליטה סינית, ובייג'ינג הפכה יעד מועדף לשלל דמויות מפוקפקות. גם איראן מצאה בה נותנת חסות יעילה, אולי אף יותר מרוסיה של פוטין.

עלייתו של שי הגיעה כמעט במקביל לדעיכת ההגמוניה האמריקנית. זקני הפוליטביורו חששו בעבר כי קץ המלחמה הקרה יגרום לוושינגטון להתמקד ביריבה ממזרח אסיה, אך המזרח התיכון התערב בדרך. לאחר ה-11.9, ארה"ב הפגינה בעיקר תשישות, רוחנית יותר מאשר צבאית, במהלכיה בעיראק ובאפגניסטן. בוש הבן וגם אובמה אחריו מעולם לא התעמתו ישירות עם טהרן בנוגע לפעולותיה האנטי-אמריקניות באזור ותמיכתו בכוחות מקומיים שסייעו לחבל במאמצי המלחמה.

האייתוללות שוב חמקו מחבל התליה. ב-2015, עמדתם העיקשת בסוגיית הגרעין אילצה את ברק אובמה לחתום על הסכם המקבל את מעמדה של איראן כמדינת סף, כזו שיכולה לפרוץ לנשק גרעיני בכל רגע. טהרן הפכה סוף סוף לשותפה ראויה עבור סין התוקפנית.

שי נחת בטהרן ב-2016 וערך שם מופע של כבוד לאייתוללות העולצים. ביחד עם ח'אמנאי, השניים הוקיעו את המערב וחגגו את הברית המחודשת. כפי שציין אז המנהיג העליון האיראני, ארצו היא "המדינה המהימנה ביותר באזור בכל הקשור לתחום האנרגיה, מכיוון שהמדיניות שלה מעולם לא מושפעת מידי זרים". שי הדגיש בתגובה: "החלטנו להפוך את מערכת היחסים המשותפת ליחסים אסטרטגיים".

גם לאחר שדונלד טראמפ נפטר מהסכם הגרעין של אובמה והטיל מחדש סנקציות רבות, המסחר בין סין ואיראן לא נפגע במיוחד, משום שהסינים לא הראו שום כוונה לקבל את האיסורים מוושינגטון.

"הפניה מזרחה" הפך לביטוי החדש והמלהיב במסדרונות השלטון בטהרן. ב-2020 האייתוללות הודיעו על הסכם ארוך-טווח עם הסינים, כזה שהפך את איראן לסוג של מדינת חסות. סין לא תוכל לקבל עוד נפט במחירי רצפה אך מנגד חדרה לכל תחום בכלכלה האיראנית, החל מתעשיות כימיות ותשתיות ועד לתקשורת ובנקאות. משטר האייתוללות שנולד במהפכה והבטיח לעמו עצמאות וכבוד, הפך לשותף זוטר של מעצמה עולה ומכר את משאביו בזול.

אך מן הסתם יש לכך גם יתרונות. איראן נמצאת במסלול מהיר יותר לפצצה כל עוד המסחר עם סין מספק הגנה כלכלית מפני הסנקציות, ובזמן שרוסיה מספקת סיוע צבאי וככל הנראה גם טכנולוגיה גרעינית. לרעיון לפיו ח'אמנאי יוותר על שאיפות הגרעין בתמורה להקלה מערבית בסנקציות אין קונים באיראן כיום. תחת האצטלה של לשחרור אסירים, הוא אפילו הצליח להשיג מיליארדים נוספים באדיבות אמריקנית. שחרור בני הערובה היה רק תופעת לוואי להסכם שמטרתו העיקרית הייתה לפתות את האייתוללות שלא לערוך ניסוי גרעיני בשנת בחירות. הבעיה עם שוחד, כמובן, היא שהמשחד חייב להמשיך לשלם.

מן הצד הסיני, ארה"ב פשוט אינה יכולה להתנחם במחשבה שללא קשר למחלוקות מול אמריקה, בייג'ינג לא תהיה מרוצה מפצצה איראנית שתערער עוד יותר את המזרח התיכון. לנשיא שי לא הייתה שום בעיה עם הפלישה הרוסית לאוקראינה שאיימה לערער את הסדר באירופה, שותפת הסחר העיקרית של סין. מבחינתו, פצצה איראנית אף עשויה לזרז את הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון, ולא נראה שהוא מוטרד מהתמשכות מלחמות באזור.

טהרן מצדה חייבת להתחשב באינטרסים סיניים. מתקפה איראנית על מתקני הנפט בסעודיה, כפי שהתרחשה ב-2019, לא יכולה להתרחש כיום משום שמשמעותה קפיצה במחירי הנפט ופגיעה בכלכלה הסינית. הסכם הנורמליזציה הסעודי-איראני הונדס בתיווך סיני ולא סיפק פרס גדול לאייתוללות. בייג'ינג הצליחה להדגים את יכולותיה בפיוס סכסוכים כואבים באזור חשוב, בעוד נסיך הכתר הסעודי בן-סלמאן קיבל דרך מילוט ממלחמה מדממת בתימן, והגנה מול תוקפנות איראנית שעלולה לשבש את שאיפותיו הגדולות.

האייתוללות יצאו מן ההסכם הזה בעיקר בידיים ריקות. ח'אמנאי האשים את הסעודים (בין היתר) בתמיכה במחאה העממית שכמעט הפילה את משטרו בשנה שעברה, והבטיח נקמה. הוא בוודאי שאב סיפוק ממתקפת חמאס נגד ישראל, שהצליחה להסיט ואולי לחסל את ההתקרבות הסעודית-ישראלית לנורמליזציה.

פצצה גרעינית הייתה ועדיין הקלף העיקרי שבידי טהרן. לאחר שתצליח להשיג את הנשק הזה, איראן תוכל לעמוד מול סין כשווה. היא תגלה רגישות מופחתת לאינטרסים הסיניים במזרח התיכון ותהיה תוקפנית עוד יותר בניסיונה להרחיב השפעה ושליטה. היא תוכל להדליק מחדש את הסכסוך מול סעודיה והחות'ים בתימן ישמחו לחדש את שיגורי הטילים לריאד. פצצה עשויה לאפשר לאיראנים להציב דרישות גבוהות בפני שכניהם החלשים כמו האמירויות, ולאיים על ישראל מבלי לשאת בהשלכות. אך נכון להיום נראה כי ח'אמנאי למד לקח חשוב מביקורו ההוא בבייג'ינג, ומהמנהיג הסיני דאז דנג שנהג לומר לכפופים לו כי כוח עולה חייב להסתיר את שאיפותיו האמיתיות בשלב בניית היכולות.

***

בוושינגטון צריכים לראות את ה-7.10 כדוגמה לקלות בה איראן יכולה לשנות את השיח סביב המזרח התיכון ואת הציפיות מהאזור. זו לא הייתה עוד התפרצות בתסבוכת הישראלית-פלסטינית. אם ממשל ביידן יבחר לחשוב בקטן, כפי שעשה עד כה, הוא ככל הנראה ימשיך במדיניות התגוננות חלשה שתחתור עוד יותר תחת הנחישות האמריקנית להשתתף במשחק הגדול של המזרח התיכון. לפני ה-7.10 רבים בממסד מדיניות החוץ בוושינגטון ביקשו להפחית נוכחות באזור, לו הם מייחסים חשיבות משנית ביחס לאירופה או אסיה. רובם ככל הנראה עדיין חושבים כך. אך בטהרן ובייג'ינג, וגם במוסקבה, יש אנשים עם תוכניות אחרות לגמרי.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת 'נשיונל רוויו'