בחזרה ל-1989: שורשי המלחמה הקרה צצים שוב בימינו

רוברט קונקווסט, ההיסטוריון הדגול שתיעד את פשעי הקומוניזם, כתב פעם כי "במהלך המאה האחרונה המין האנושי שרד כמה חוויות שהיו אמורות להיות, בלשון המעטה, מחכימות". אך חלוף הזמן והזיכרונות שנשחקים יחד איתו מפחיתים גם את היכולת שלנו אכן ללמוד מאותן חוויות. אני חלק מדור מבוגר מספיק שחווה את העשור האחרון של המלחמה הקרה. אני זוכר כיצד צפיתי כילד בחומת ברלין נופלת בטלוויזיה קטנה בעיירה בטקסס, וחשבתי לעצמי כמה אמיצים הם אותם גרמנים צעירים.

כאשר אנו חושבים על המורשת של 1989, אנחנו בעיקר חושבים על האנשים. אותם גברים ונשים שנמלטו מהבנאליות ומהאכזריות של הטוטליטריזם ושרדו כדי לראות יום חדש מפציע. אנשים כמו לך ולנסה, ואצלב האבל ומילן קונדרה היו השרידים החיים לתורה הרצחנית האחרונה של המאה ה-20. אלו השמות והפנים שעולים בזיכרוננו באופן טבעי כאשר אנחנו חושבים על 1989, כיוון שהם סימלו יותר מכל את מחיר הקומוניזם ואת הניצחון הגדול של השחרור ממנו.

1989 כהמשך של 1789

מסיבה זו, האירועים של 1989 זכורים בעיקר בשל השפעותיהם הפוליטיות. מערכות קולקטיביסטיות ששלטו בחייהם ומחשבותיהם של 100 מיליון אנשים במשך חצי מאה נעלמו לפתע, והאופוריה שנוצרה בשל כך הייתה כנראה הרגע הגדול ביותר של התפרצות חברתית באירופה מאז המהפכות של 1848. אנחנו מדברים גם על 1989 במובנים של מהפכה, אם כי יש בכך טעות מסוימת.

עד כמה שהשינויים של 1989 היו אדירים מבחינה אנושית, במובנים חוקתיים הם סימלו יותר חזרה לסדר חוקי ואזרחי שהיה קיים בעבר באותן ארצות ונעקר מהן. במקרים רבים, כמו זה של צ'כוסלובקיה, הסדר הזה דמה לרפובליקות שנוצרו בוורסאי, אשר ממשלותיהן שנבחרו באופן דמוקרטי נכנעו בהמשך לסטאלין שהציב במקומן "דמוקרטיה עממית". אך שורשי הסדר והחירות במרכז אירופה עמוקים הרבה יותר. גרמנים, פולנים, צ'כים והונגרים יכולים (כל אחד במידה משתנה) להביט לעברם ולמצוא בו מסורות חוקתיות עתיקות, ותרבות פוליטית מערבית אשר שגשגה בו במשך מאות שנים עד להגעת הטנקים של סטאלין. במובן הזה, 1989 הייתה רסטורציה. היא סימנה את הביטול של מהפכה קודמת שהחלה ברוסיה ב-1917, כזו שמקורותיה החלו מאתיים שנה קודם לכן, עם פרוץ המהפכה הצרפתית. היה סוג אחר של מהפכה מזה שאנו האמריקנים רגילים לדבר עליו ביחס למהפכה שלנו. שרטוט ההבדלים בין 1776 ל-1789 אינו רק פרט דקדוקי שולי, אלא אבחנה חשובה כדי להבין במלואה את המורשת של 1989 בזמננו.

למעשה, המהפכות באמריקה ובצרפת היו מנוגדות מבחינת המטרות אותן ביקשו להשיג ומבחינת האמצעים בהן השתמשו כדי להשיג אותן. המטרה של 1776 הייתה שימור הזכויות של אנשי המושבות, זכויות טבעיות שחוזקו על ידי מנהגים וצווים אך הושעו בידי המלך כמו הזכות להתאגד והזכות לייצוג הוגן בפרלמנט. אלימות הייתה המפלט האחרון עבור המהפכנים של 1776, והם פנו אליה בלית ברירה כאשר פתחו במלחמה מוגבלת עבור יעדים מוגבלים – הזכויות של אנשים מסוימים במקום מסוים.

מנגד, המטרה של 1789 הייתה פירוק הסדר הציבורי בשמן של תפיסות מופשטות כמו חירות בצורתה המתירנית ביותר, כרישיון לדחות כל מגבלה חברתית או חוק; ושוויון בצורתו הרדיקלית ביותר – לא כפי שציין אדמונד בֶּרְק כ"שוויון מוסרי אמיתי עבר כל בני האדם", אלא כ"בדיה מפלצתית" של אושר ומעמד מובטח, ללא התחשבות בזכויות, כישורים או ערכים. הנשק המועדף היה טרור, שהופעל באכזריות וללא הבחנה כדי לפנות את הדרך לניסוי "האדם הטבעי" כפי שחזה אותו רוסו. במילים אחרות, אוטופיה.

באותו חיפוש מתמיד אחר אוטופיה ניתן לזהות את שורשי הבולשביזם, כמו גם את אלו של קרובו הרעיוני בנציונל-סוציאליזם, ועוד איזמים דומים במאה ה-20. כל האמונות האלו חלקו קבעון לגבי השגת שלמותו של האדם, בין אם באמצעות מאבק מעמדות ובין אם באמצעות אדמה ודם. במובן הזה, 1989 הייתה המשך של 1789 כאשר הביאה לקיצן, לפחות באירופה, שתי מאות של חלומות אלימים על אוטופיה שהחלו בצרפת, התפשטו לרוסיה וממנה לאסיה ולאמריקה הלטינית. אם שליחתו של לנין ברכבת אל תוך רוסיה הייתה דומה לשליחת נגיפי מגפה בתוך משאית אטומה, כפי שכתב צ'רצ'יל, הרי ש-1989 הייתה הרגע בו המגפה נעצרה סוף סוף והוחזקה בבידוד, כאשר סיכום של כל קורבנותיה הגיע לסביבות מאה מיליון איש.

אם כן, המורשת הפוליטית של 1989 צריכה להיות מובנת לא רק מבחינה מוסדית עם השינוי שהביאה למערכות הממשל, אלא גם בחייהם של האנשים שניצלו מן ההשפעות המתמשכות של אותה מגפה: כמה אנשים חיים כיום בינינו אך בתסריט אחר היו עלולים לסבול מעינויי המשטרה החשאית, למות בירי בעודם חוצים את נהר המוראבה בלילה או לספוג מכות בהפגנת רחוב בוורשה או בפראג? כמה בחירות חופשיות שנערכו לא היו מתקיימות לעולם, כמה עסקים שנוסדו לא היו משגשגים או קיימים בכלל, כמה אנשים מעולם לא חשו את טעם הצנזורה או נאלצו לעמוד בתור ללחם?

1989 כהגשמה של 1979

מסיבות אלו, עלינו לחשוב על המורשת של 1989 לא רק במושגים פוליטיים אלא גם במושגים מוסריים. הבולשביזם הלך בעקבות שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית כאשר הכריז מלחמה על הרוח האנושית, ותקף את האמונה המסורתית בקנאות שעלתה על שנאתו לכל וסד או כוח חברתי אחר. לנין ציין פעם בפני הסופר מקסים גורקי כי "כל רעיון דתי, כל רעיון של אלוהים או אפילו פלרטוט עם רעיון כזה, הוא שפלות שלא ניתן להביע במילים". והוא אכן השתמש בכל המנגנונים של טרור מדינתי כדי לחסל את ה"שפלות" הזו: עינויים, הוצאות להורג, גירושים ועבודות פרך. מדוע? מכיוון שהקומוניזם עצמו היה אמונה חילונית שנבנתה סביב מקדש ההיגיון, ולא יכלה לסבול שום תחרות על נאמנות נתיניה. כל אמונה קודמת כזו הייתה חייבת להיות מוסרת מן השולחן, ובכוח רב אם יש צורך.

אך אני סבור שישנה סיבה נוספת. הקומוניזם הסובייטי היה מרושע. לא משנה כמה רעיונות נאצלים ינסו כיום לשוות למקורות המרקסיזם, הוא עוות במהרה והפך למסע אחר כוח ששעבד את החיים האנושים עבור מטרותיו הסוטות, וראה בכנסיות, בתי כנסת ומצפון אנושי בכלל, את 'מלח הארץ' השנוא אותו יש לרדוף מבחינה רעיונית ורוחנית.

אך למרות זאת, קהילות אמוניות שרדו לאורך כל העידן הקומוניסטי. היו אלה השרידים הנרדפים אליהם פנה יוחנן פאולוס השני בנאומו המפורסם בוורשה ב-1979 בו אמר כי "לא ניתן להדיר את האמונה מחוץ להיסטוריה האנושית בכל חלק של העולם", ושהניסיון לעשות זאת הוא "מלחמה נגד האדם עצמו". מה שהאפיפיור תיאר היה כוח גדול יותר מהקומוניזם, ואולי גם מההיסטוריה עצמה. כאשר הוא קרא לפולנים לשמר את זרעי האמונה ב"כנסיות, אוניברסיטאות, ספריות, בתפילה ובסיוע לחולים", הוא כיוון במודע לשורשי העוצמה הסובייטית. הייתה זו גם תשובה לקולות הרבים במערב עצמו שעסקו באפולוגטיקה על הקומוניזם, האדירו את רעיונותיו והמעיטו בפשעיו. זו הבהירות המוסרית שהניחה את היסודות לדבריו המאוחרים יותר של רונלד רייגן על ברה"מ כ"אימפריית הרשע". המרכיב המוסרי במאבק הזה, שהיה בעבר חסר, הציב בפני הסובייטים אתגר מאיים לא פחות מההתעצמות הצבאית שהוביל רייגן בהמשך כדי להביא לקיצה של ברה"מ.

המורשת המוסרית של 1989 היא בכך שהייתה הגשמה של 1979. "זרעי האמונה" שתיאר יוחנן פאולוס מעולם לא נעקרו לחלוטין, והאמונה ניצחה לא רק במובן של יצירת בריתות שהיו מנוגדות באופן טבעי למדינה, אלא במובן העמוק ביותר של ניצחון האור על האפלה. כמה אנשים החיים כיום בארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר יכולים להתפלל ולחשוב בחופשיות, לחוות את החגים ולפתח מצפון חופשי מדיכוי? איך העולם היה נראה ללא אותן מחשבות ותפילות? וגם כאן אנו רואים רסטורציה: חזרה של תרבות מוסרית לליבה של אירופה, אותה תרבות שחיה במשך אלף שנים והקומוניסטים ראו בנוכחותה דבר ארעי וזר.

1989 כתרופה ל-1871

לבסוף, ישנה המורשת הגיאופוליטית של 1989. אנחנו רגילים לחשוב על אותה שנה כקיצה של המלחמה הקרה שנמשכה כחצי מאה, וכמובן היא אכן הייתה כך. היא הביאה הכרעה שניה וטובה יותר לשאלה איך צריך למשול בחצי מיבשת אירופה אליה לא הגיעו הצבאות האמריקניים והבריטיים במלחמת העולם השנייה. 1989 אפשרה פתרון בר-קיימא לבעיה שהצריכה מלכתחילה את הגעתם של אותם צבאות לאדמת אירופה – השאלה הגרמנית.

במשך מאות שנים, הסדר באירופה נשמר דרך מאזני כוחות מקומיים. כאשר כוח אחד הפך חזק מדי, כוחות אחרים התאגדו כדי למנוע ממנו להשיג הגמוניה, ושני דברים אפשרו זאת. הראשון הייתה העובדה שהכוח הפוליטי באירופה היה מפוצל. האימפריה הרומית הקדושה הישנה והאימפריה האוסטרו-הונגרית היו מסגרות פדרליות שנבנו על שילוב של חוקות. הן היו מתגוננות מטבען ומנעו מהמשאבים הצבאיים של מרכז אירופה העשיר להיות מאורגנים למטרות התקפיות. המרכיב השני היה העוצמה הימית הבריטית. בכל פעם שמדינה ביבשת איימה להשיג דומיננטיות, בריטניה יכלה להשתמש בכוחה להשיג איזון. זה היה השילוב שהביס בין השאר את פליפה השני, לואי הארבעה-עשר ונפוליאון.

עם איחודה של גרמניה ב-1871 האיזון הישן הופר לחלוטין, וההיסטוריה של המאה ה-20 הפכה לתולדות הניסיון לשחר אותו ולענות לשאלה הגרמנית. שלוש תשובות עיקריות ניתנו בהסכמים שאחרי המלחמות ב-1919, 1945 ו-1989. הראשון מביניהם, חוזה וורסאי של 1919, ניסה לפתור את הבעיה על ידי יצירת שכבה של מדינות דמוקרטיות במרחב שבין גרמניה ורוסיה. כותבים גרמנים באותה התקופה קראו להן Saisonstaaten' ', מדינות זמניות שנהנו מרגע של חיים אך היו למעשה חסרות יכולות הגנה צבאיות. לאחר שסייעה ליצור את אותן מדינות, אמריקה נסוגה מענייני אירופה, והתוצאה של הריק הביטחוני שנוצר הניחה את היסודות למלחמת העולם השנייה.

דור לאחר מכן, בוועידת יאלטה של 1945, ניסינו לפתור את השאלה הגרמנית לא על ידי חוצצים אלא באמצעות הפרדה, וחילקנו את גרמניה ואת אירופה כולה לשני מחנות חמושים. הנוסחה הזו הייתה מוצלחת יותר מזו של וורסאי מסיבה אחת: אמריקה נשארה על אדמת אירופה ובנתה בה בסיסי צבא קבועים. הקמנו את נאט"ו ועודדנו את השיקום והאיחוד של אירופה כדי להתנגד לקומוניזם, ונמנענו מחזרה לוואקום הביטחוני של 1919. אך היציבות שהביאה 1945 הייתה שבירה, והגיעה עם עלויות כבדות של משברים והסלמות, מלחמות שליחים והחירות של מחצית מגרמניה ושל כל מדינות מרכז אירופה שנוצרו אחרי וורסאי. במילים אחרות, 1919 הביאה חירות ללא יציבות, ו-1945 הביאה סוג של יציבות ללא חירות. ההשיג המשמעותי של 1989 היה שהיא הביאה גם יציבות וגם חירות ליבשת אירופה כולה. היה זה הסדר האירופאי הראשון מאז אירועי 1871 שאפשר לגרמניה מאוחדת וחופשיה להתקיים לצד שכנותיה העצמאיות ובתוך מאזן יבשתי כוחות יציב ומפוקח.

גם כאן אנו רואים מרכיבים של רסטורציה. האירועים של 1989 השיבו לאירופה את המאפיינים הטריטוריאליים והחוקיים של מערכת מדינתית מערבית שהיו לה במאות הקודמות. בניגוד לבדיות שעדיין מופצות בתעמולת הקרמלין כיום, שמרבית השטחים האירופאים מהם נסוגו הסובייטים ב-1989 לא היו מבחינה היסטורית נתונים להשפעה רוסית. הן מבחינה תרבותית והן מבחינה גיאופוליטית, אותן ארצות חזרו הביתה לאירופה שאותה מעולם לא עזבו מרצונן. המדינות השבויות לשעבר של מרכז אירופה עקפו את אורך החיים של גרסתן הקודמת שבין המלחמות בעשור. העולם כולו עבר 75 שנים ללא מלחמה בין מעצמות, מאזן מדהים שמתעלה על תקופת השלום הארוכה שהגיעה בעקבות קונגרס וינה של 1815.

היכן הדברים עומדים כעת?

כל האמור לעיל לא היה תוצאה של כוחות מבניים עיוורים בסגנון התיאוריה המרקסיסטית. המורשת של 1989 אותה תיארתי נוצרה מתוך פעולות ספציפיות של אנשים ספציפיים: אסטרטגים, דיפלומטים, חיילים, מתנגדי משטר, משוררים ואנשי דת. המורשת הפוליטית היא תוצאה של שקדנות והתמדה, לאורך דורות רבים, של הסדר האזרחי המערבי הדוגל בממשלה מבוזרת, חירות ויוזמה חופשית; המורשת המוסרית הגיעה מן האמונה שהמערב הוא כוח תרבותי (ולא רק חומרי) משמעותי בעולם, ומתוך חוסר הרצון לראות את הרוח האנושית משועבדת לקולקטיביזם; המורשת הגיאופוליטית היא תוצר לוואי של אסטרטגיה ארוכת טווח שהכינה את החברה והכלכלה המערבית למאבק מתמשך.

הדור של היום הוא המרוויח הגדול מן המורשת הזו. שלושים השנים האחרונות היו עידן של שגשוג וביטחון שכלל התפשטות של שיטות ממשל חופשיות, תקופות ארוכות של צמיחה כלכלית, ללא מלחמות גדולות עם חירות ועושר רב יותר ליותר אנשים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית. זוהי כמובן ברכה, אך תקופות ארוכות של שלום נוטות ליצור אפתיה, ובמיוחד נכון הדבר לגבי דמוקרטיות, או כפי שצ'רצ'יל תיאר את בריטניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה שהייתה "כה שבעה מהניצחון עד שהשליכה אותו בטיפשותה". גם המערב המודרני היה שבע רצון עם ניצחונו ב-1989. אמנם לא חזרנו על הטעויות של וורסאי, איך בשלושים השנים האחרונות גם לא היה מחסור בטיפשות.

הייתה זו למשל טיפשות גיאופוליטית במחשבה שההיסטוריה הסתיימה יחד עם הקומוניזם. לאחר 1989, לא היו עוד לאמריקה מתחרים והיה נראה שמשאביה בלתי מוגבלים. תחושה זו עודדה את התפיסה שאנו נכנסים לעולם בו ההיסטוריה הסתיימה בכל מובן משמעותי, ולכן גם הגיאופוליטיקה הסתיימה, אולי לנצח. הייתה גם טיפשות פוליטית במחשבה שבמצב כזה, סוג של אטטיזם יהיה המודל הנכון לארגון החברה המערבית. הנוסחה המוכחת של חירות וסדר הנטועה בהפרדת רשויות ואיזונים ובלמים כבר לא הספיקה עבור חלק מהאנשים, שהאמינו כי רק המדינה תוכל לדאוג לממש את הפוטנציאל שבאדם. אנו רואים את המנטליות הזו, בצורתה הלאומנית והפרוגרסיבית  כאחד, מופיעה בכל רחבי העולם המערבי. בהתחשב בהיסטוריה המתועדת היטב של הכשלון והחורבן שהביאו התורות הגדולות של המאה ה-20, זה די מדהים לראות את אותם רעיונות בדיוק חוזרים לאופנה, כאילו הרעיון מאחוריהן תמיד היה נכון ורק הביצוע בפועל פגום.

וישנה גם הטיפשות המוסרית לפיה חברה צודקת יכולה להיבנות ללא טיפוח ערכים אזרחיים בקרב חבריה. המוסדות המתווכים אותם ראה אלכסיס דה טוקוויל כבסיס לדמוקרטיה (משפחה, חברים, כנסייה, עסקים וחברה אזרחית), עברו תהליך עמוק של שחיקה. במקומם, האומה פוצלה לקבוצות עוינות שכל אחת מצידה קוראת להתערבות רבה יותר מצד המדינה. אף אחד מהדברים הללו אינו חדש במיוחד, אך יש לציין כי הם התפתחו וצברו משמעות בתנאי החממה של העידן שלאחר המלחמה הקרה, בו לא היו עוד איומים חיצוניים שמיקדו את הלך המחשבה שלנו ויצרו משמעת.

אך גם זה הולך ומשתנה. כיום ברור כבר שההיסטוריה לא הסתיימה ב-1989. רוסיה לא הלכה בדרך שצפו לה לאחר התמוטטות הקומוניזם, ולא קיבלה על עצמה את המוסדות הליברליים ואת חוקי המערב. תחת ולדימיר פוטין, רוסיה הפכה לכוח צבאי ומדיני מתוחכם המסוגל לפלוש למדינות שכנות ולהשליך את עוצמתו לאזורים מרוחקים יותר. גם סין לא השתלבה במוסדות המערביים בדרך שאחדים ציפו ממנה. במקום זאת, היא ניצלה את הפתיחות המערבית כדי לבנות את צבאה ולחפש את אותם דברים שאימפריות חיפשו לאורך כל ההיסטוריה: משאבים, שטחים ויוקרה. תקציב הביטחון של סין צמח ב-750 אחוזים בעשור האחרון, והיא הולכת והופכת למתחרה משמעותית במגרש העולמי עם פוטנציאל כלכלי שעליו הסובייטים רק היו יכולים לחלום.

האתגר שמציבות שתי המדינות האלו אינו רק גיאופוליטי אלא גם אידאולוגי. אמנם אף אחת לא מקדמת אידאולוגיה אוניברסלית כפי שברה"מ עשתה, איך שתיהן מונהגות בידי משטרים אוטוריטריים הרואים ב"קפיטליזם מדינתי" מודל היברידי שרותם רבים מהמאפיינים של צמיחה כלכלית לטובת שליטה ודיכוי פוליטי. ממשלתו של פוטין קלפטוקרטיה אכזרית אשר תחתיה זכויות האדם נפגעות יותר מאשר התקופה בה ברז'נייב חתם על אמנת הלסניקי. גם הממשלה הסינית לא הפכה פחות דכאנית מאז הטבח בכיכר טיאננמן, והיא עוסקת בדיכוי שיטתי של כל התנגדות פוליטית ורדיפה של מיעוטים דתיים ואתניים.

המודל של סין ורוסיה הוא אטרקטיבי עבור מדינות רבות ברחבי העולם. בעקבות אירועי 'האביב הערבי', פוטין סיפק סיוע מדיני וחומרי לרודנים ברחבי המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, על בסיס ההנחה שהמודל הדמוקרטי המערבי נחל כישלון. במרכז ומזרח אירופה, גם סין וגם רוסיה ניצלו ממשלות מושחתות כדי לסלול דרכים לתוך הפוליטיקה והכלכלה המקומית, אותן מדינות בדיוק שהמערב עמל במשך שנים כדי לשחרר מהלפיתה של מוסקבה. דפוסים דומים נראים באזור הבלקן, הקווקז ומזרח הים התיכון.

הראיות מצביעות על כך שאנו נמצאים בתחילתו של מה שעשוי להיות המאבק הממושך של המאה ה-21. זהו רגע דומה לשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה-20, בהן היה ברור לראשונה לאנשים כמו ג'ורג' מארשל וקונראד אדנאואר כי העולם נכנס לתחרות ארוכה שלא תיפתר במהירות. הדור ההוא הגיב על ידי ניסוח אסטרטגיות ארוכות טווח לבלימת הכוח הסובייטי וארגון של האנרגיות הכלכליות, המדיניות והמוסריות המשולבות של המערב סביב מטרה משותפת.

ישנן גם סיבות לאופטימיות לגבי יכולתו של המערב לעמוד באתגרים העכשוויים, וישנה הכרה גוברת בכך שהמאבק בין המעצמות חוזר. ישנו רצון גדול עוד יותר לקחת את התחרות הזו ברצינות ולהתאים את המשאבים לעדיפויות החדשות, כפי שאנו רואים במדיניות הביטחון הלאומי הנוכחית של ארה"ב. אמריקה החלה סוף סוף להתמודד חזיתית עם האיום שמציבה סין לביטחון המערב. זה מתחיל בתחום הכלכלי על ידי מניעה מבייג'ינג להשיג יתרונות טכנולוגיים ושימוש בהם נגדנו, ובמקביל שינוי בתכנון ובהשקעה הצבאית כדי להתמודד עם התחרות ולהביט לעתיד דרך העדשה של תחרות אסטרטגית.

אך בדיוק כמו בזמנם של אדנאואר ומרשל, ההצלחה תהיה תלויה בסופו של דבר בשאלה עד כמה נהיה יעילים באיחוד הכלכלות והחברות המערביות סביב מטרה משותפת. המשימה הדיפלומטית העיקרית שלנו חייבת להיות חיזוק של בריתות, אשר מאז העת העתיקה היוו את היתרון הגדול של המערב על פני יריביו האוטוריטריים. יחד עם זאת, עלינו להבין שהאחדות הפוליטית השטחית של השנים האחרונות שאינה מחוזקת בעוצמה חומרית לא תוביל לברית חזקה יותר. ללא חלוקה בנטל שווה יותר בין אירופה לאמריקה כפי שהייתה לפני 1989, וללא הרצון להתחרות ולהשפיע באופן חיובי על החלקים הפגיעים בעולם, לא נוכל להתמודד בהצלחה עם רוסיה וסין.

המערב לא היה מצליח במאבקים של המאה ה-20 אלמלא אנשיו לא היו רואים בעצמם חלק ממשהו ששווה להגן עליו, תפיסה שזקוקה נואשות לחידוש בימינו. כפי שהפילוסוף הצרפתי ז'אן-פרנסואה רבל ציין בעבר, "התרבות הדמוקרטית היא הראשונה בהיסטוריה להאשים את עצמה בכך שכוח אחר מנסה להרוס אותה". צעירים בימינו שומעים כל העת כי המערב הוא המקור לכל צרות העולם, ואין פלא שהם רואים בלנין ומאו דמויות לחיקוי, והמנהיגים, היזמים והאמנים שלנו מתקשים למצוא בסיס מוסרי להוקעת הפשעים המזוויעים ביותר שנעשים על ידי יריבנו.

באמריקה ואירופה גם יחד, עלינו למצוא רגש מחודש של אחדות אזרחית סביב ההכרה שהמערב כתרבות פוליטית נמצא תחת איום ויש להגן עליו. ובארה"ב, המקור לעוצמה ולאידיאלים המערביים, אנו חייבים להמשיך ולפעול על פי המוטו של "מתוך רבים אחד", ולא להתדרדר למצב ההפוך של "מתוך אחד – רבים".

ד"ר ארון ווס מיטשל שירת בעבר כעוזר מזכיר המדינה לענייני אירופה ואסיה, וכיום משמש כסגן יו"ר המרכז לניתוח מדיניות אירופאית (CEPA). המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.