כישלון פוליטיקת הקונצנזוס

התאריך היה ה-11 בספטמבר 2001. הייתי בת 31. התאקלמתי כבר בהולנד, וקיוויתי להמשיך ולהיטמע בתרבות המקומית. חיי היו חיים של הולנדית ממוצעת בת 31. גרתי בעיר ליידן ונסעתי מדי יום לעבודה באמסטרדם. חלקתי דירה עם בן זוגי, נהגתי ברכב, יצאתי לחופשות. הגעתי למדינה ב-1992 כפליטה מסומליה ובתוך תשע שנים ניהלתי חיים דומים לאלו של חבריי ההולנדים.

כאשר התחלתי לעבוד במכון מחקר סוציאל-דמוקרטי באמסטרדם, עמיתיי שמחו מאוד לקבל אותי. הייתי התגלמות סיפור ההצלחה של אינטגרציה חברתית וגזעית. השלמתי תואר במדעי המדינה מאוניברסיטת ליידן וניהלתי עם חבריי ויכוחים על מורשת ראשי הממשלה ההולנדים.

במכון המחקר פגשתי לראשונה את האדם שבהמשך הפך להיות המייצג המושלם למה שהגדרתי כ"מר קונצנזוס". שמו היה יוב כהן והוא שימש כיו"ר מועצת המנהלים. כאשר התחלתי לעבוד במכון, כהן בדיוק נבחר לראשות עיריית אמסטרדם והיה ללא ספק איש הממסד. הוא ערך את טקס הנישואים האזרחי עבור המלך העתידי והיה חבר קרוב של המלכה העתידית. באותה עת כהן נכח בחדרי הישיבות החשובים ביותר במדינה, לא רק בתחום המחקר. הוא עמד במרכז הצומת שבין עולמות הפוליטיקה, האקדמיה והתרבות. הוא זכה לכבוד רב וחשוב מכך עבורו – נתפס כדמות מכובדת.

מבחינה פוליטית כהן היה איש המרכז, או יותר נכון "שמאל-מרכז" ישן שכיום נראה כמו דבר עתיק ומשונה. הוא גילם וקידם פוליטיקה בה המילה "קונצנזוס" נזרקה לאוויר לפני כל שיחה בכל נושא שהיה עלול לעורר בדל מחלוקת. הוא היה מר קונצנזוס.

היו אז רבים מאוד ברחבי אירופה וארה"ב שנשמעו ופעלו בדיוק כמוהו. מר קונצנזוס ושיבוטיו ייצגו את הנהגת המערב בתקופה שבין קריסת הקומוניזם הסובייטי ב-1989 ועד ל-11 בספטמבר 2001. בשני העשורים שחלפו מאז אנו חוזים בקריסת העולם אותו יצר מר קונצנזוס וההשלכות של החלטותיו, או החוסר בהחלטותיו. כדי להבין מדוע המערב נמצא בדעיכה ברבע המאה האחרונה עלינו להבין את השקפת העולם של מנהיגיו.

לפני ה-11 בספטמבר, הייתי גם אני מעריצה גדולה של פוליטיקת הקונצנזוס. הגעתי מחברה של משחק סכום אפס שחיה בעולם שבטי. בחברה בה נולדתי, בושה וכבוד היו שני הכוחות החברתיים החזקים ביותר. משמעותה של פשרה הייתה הודאה בבושה, והודאה בבושה הייתה דבר שלא בא בחשבון. המעבר לחיים בחברה בה פשרה מושלת בכיפה ובה תוצאת כל סכסוך ניתנת לתיאור כ"ניצחון שני הצדדים" היה מפתה מאוד.

מאפיין נוסף של מר קונצנזוס נוגע לאהבתו ל"שיתוף פעולה". מר קונצנזוס מאמין כי תוצאת מהלך פוליטי היא בעלת ערך רק אם היא מגיעה באמצעות שיתוף פעולה. לאחר נפילת חומת ברלין ועליית סדר עולמי חד-קוטבי בהובלה אמריקנית, מר קונצנזוס שהתרגל לעולם המלחמה הקרה בו ארה"ב וברה"מ עמדו משני צדי המתרס החל להיאבק למען רב-צדדיות.

כאשר הגעתי לאותו מכון מחקר שובצתי לעבוד על תיק ההגירה. אני עצמי רציתי בכלל לעבוד בדסק אירופה שהיה אז תחום המדיניות הפופולרי. שאפתי לעשות משהו גדול יותר מאשר הגירה, ובוודאי לא רציתי להיות המועמדת הסמלית לצורכי "גיוון". אך כהן שכנע אותי לקחת את התפקיד כשאמר לי שאהיה דוגמה טובה כל כך לאינטגרציה.

הדברים השתנו לאחר ה-11 בספטמבר. ויכוחים עם עמיתים לעבודה הפכו תכופים יותר. כולם התחילו לטעון שאולי אמריקה קיבלה את מה שהגיע לה, ומה בכלל חשבו מנהיגיה שיקרה? כל חטאי המערב צפו מחדש – ניקסון, ישראל, תעשיית הנפט. רשימה אינסופית של תירוצים מדוע בן לאדן ואל-קאעידה החליטו לתקוף. אך ככל שחלף הזמן והתברר המידע לגבי 19 האנשים שחטפו את ארבעת המטוסים, התברר גם לי כי המתקפה לא הייתה תגובה למדיניות החוץ האמריקנית. לא, האנשים שביצעו אותה הונעו בידי השקפת עולם פוליטית-תיאוקרטית זרה לחלוטין לחברה המערבית – אסלאמופשיזם.

זה היה העימות הראשון עם חבריי לעבודה במכון המחקר. השקפתי בעניין נדחתה על הסף משום שעצם קיומה היה עלול לחתור תחת פוליטיקת הקונצנזוס. הם מצאו עצמם עמוק בתוך דיסוננס קוגניטיבי, בעודם מתקשים להתמודד עם הרעיון לפיו ישנם אנשים מחוץ להולנד או מחוץ למערב בכלל שאינם מאמינים בזיהוי אינטרסים מתחרים והגעה לעמק השווה רק כדי לרצות את כל הצדדים.

חלק מהאנשים אינם מעוניינים בוויתורים. לפעמים הם פשוט האויב שלך. הם שונאים אותך ואת החברה בה אתה חי ויעשו ככל יכולתם להשפיל אותה ובסופו של דבר להרוס אותה, גם אם לשם כך יהיה צורך באלימות מזעזעת, גם אם המשמעות היא הרס החברה שלהם עצמם. פעולות כמו פיגועי התאבדות היו חלק מסוג של מקסימליזם שמר קונצנזוס פשוט לא יכול היה להבין.

לאחר ה-9.11, ומכיוון שהייתי צעירה, נאיבית ומהגרת שחורה, כל כלי התקשורת בהולנד פנו אלי לשמוע את דעתי בעניין. וכמובן שסיפקתי אותה. השתמשתי בשיטות אותן למדתי בליידן, האוניברסיטה היוקרתית במדינה, וניסחתי מסקנות באמצעות אוצר המילים אותו לימדו אותי.

הם ביקשו ממני לחקור את כישלון השילוב של מהגרים מוסלמים בתרבות ההולנדית. כאשר סיכמתי את הממצאים, ציטטתי כמה מהמחקרים המובילים בתחום. הסברתי כי עובדים-מהגרים ממדינות מוסלמיות שולחים את ילדיהם לבתי ספר מוסלמים בלבד, צורכים ערוצי טלוויזיה ורדיו המוקדשים להוראת האסלאם ומתחתנים רק בתוך הקהילה. לא הייתה שום דרך מעשית לשלב אותם בחברה ההולנדית משום שהם ניהלו חיים מקבילים בחברה מקבילה. אני עצמי הייתי פליטה, לא מהגרת עבודה, ונמלטתי ממשפחתי שלי, כך שלא הייתי נתונה לאותה שליטה חברתית תחתיה חיו מרבית המוסלמים בהולנד. אך יכולתי לראות כיצד החיים בחברה מסוגרת דנים אדם לכישלון.

באותה עת היה פוליטיקאי עולה אחר בהולנד. שמו היה פּים פורטאון והוא היווה יריב מובהק למר קונצנזוס, גם בשל העובדה שעבור אנשים כמו יוב כהן פורטאון נתפס כאדם מפלג, אבל בעיקר בשל עמדותיו שנגדו את הדוֹגמה הפוליטית השולטת בסוגיות אסלאם והגירה. פורטאון היה אנטי-אסלאם. הוא הגדיר את האסלאם כדת נחשלת וטען כי פני החברה ההולנדית ישתנו ללא היכר בידי הגירה המונית ממדינות מוסלמיות. כאשר עיתונאים פנו אלי בשאלות לגבי דבריו של פורטאון, לא יכולתי שלא להסכים איתו.

בשפתו הפתלתלה של מר קונצנזוס, זו הייתה סוג השיחה אותה מצאתי עצמי מנהלת בטלוויזיה:

עיתונאי: האם את מסכימה עם אמירתו של פורטאון לפיה האסלאם היא תרבות נחשלת?

אני: אם משתמשים בקריטריונים המתועדים בדו"ח ההתפתחות האנושית שפורסם בידי האו"ם ב-2002, אני סבורה כי פורטאון צודק כאשר הוא מציין כי האסלאם נחשל. בנתוני הדו"ח שנאסף ופורסם בידי חוקרים ערבים, רובם מוסלמים, נמצאו פערים בקריטריונים של חירות, ידע וזכויות נשים.

בגלל שאמרתי דברים כאלו, ספגתי איומים על חיי מצד מוסלמים בהולנד ובאירופה, כולל חברים במשפחתי המורחבת.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שהייתי חלק ממנה, המפלגה השולטת בהולנד, מצאה את עצמה במצב לא נוח. מצד אחד, גרמתי מבוכה לסוציאל-דמוקרטים כאשר הענקתי נקודות ליריב שלהם. מצד שני, הם היו מחויבים לספק לי הגנה משטרתית מפני איומים מצד מוסלמים, אותם מוסלמים שפורטאון זיהה כנחשלים.

גורמים בהנהגת מפלגת הימין-מרכז פנו אליי כדי שאצטרף אליהם, וקיבלתי את ההצעה. זה מה שסייע לי לפתור את הדיסוננס האישי שלי; זו הייתה הקלה. בכך שעברתי מפלגה, יכולתי כעת להגן ביתר קלות על רעיונות חופש הביטוי, שחרור האישה, חופש מצפון, שוק חופשי ותקשורת חופשית – כל הדברים שהפכו את הולנד למדינה מצליחה, אך רבים מהמהגרים המוסלמים אליה לא חיבבו במיוחד.

ידעתי שגם במקומות אחרים באירופה קיימים אנשים רבים שאומרים בגלוי כי מטרתם היא כינון משטר שריעה בתוך מדינות המערב. באותה עת ידענו מה מטיפים אימאמים קיצוניים במסגדים רק בזכות כמה כתבים אמיצים שהסתננו לדרשות וחשפו את הדברים. זה היה לפני עידן הרשתות החברתיות, שכיום מאפשרות לכל אחד להפיץ סרטונים ולראות בעצמו מה מתרחש באותן קהילות. תגובת התקשורת המרכזית אז הייתה מיידית. עיתונאים רבים טענו כי הדוגמאות האלו של שנאה – שנאה למערב, שנאה להולנד, שנאה ליהודים – היו מקרים נדירים; שהכתבים שחשפו אותן פעלו שלא בתום לב; ולבסוף, כמובן, הטענה המוכרת על כך שהאסלאם היא "דת של שלום".

אם נריץ קדימה לימינו אנו, כל שאני יכולה לומר הוא שהלוואי שהם היו צודקים, ופים פורטאון והכתבים החושפים היו מתבררים כטועים. במקום זאת התקשורת רדפה את פורטאון, השמיצה אותו והפכה אותו לנבל רק משום שהעלה לדיון ציבורי סוגיות ראויות לדיון. בסופו של דבר, מי שעשוי היה להפוך לראש ממשלת הולנד נרצח ברחוב בידי פעיל פוליטי שהיה משוכנע שמדובר בהיטלר הבא.

***

בשנת 2006 עברתי לארה"ב ושם מצאתי משהו שונה. באמריקה הגדולה, בעיית האסלאם הפוליטי הוגדרה בטעות כאיום זר, כזה המוצב בידי ארגונים קיצוניים או "זאבים בודדים".

מר קונצנזוס האמריקני ביקש להשתמש באמצעי מעקב ואמצעים צבאיים כדי להתמודד עם הפן הזר של הטרור האסלאמי – משטרה ובתי משפט שאמורים היו לאכוף את החוק נגד גי'האדיסטים אלימים על אדמת ארה"ב. אך הפעולות החתרניות הלא-אלימות של פעילים פוליטיים אסלאמיסטים זכו להתעלמות או לפעמים לעידוד מצד מר קונצנזוס האמריקני, תוך שימוש באותם טיעונים בדיוק אודות "בניית גשרים" ו"הכלה" בהם השתמשו מנהיגים בהולנד ובמקומות אחרים באירופה.

העבודה אותה עשיתי ביחד עם אקדמאים, עיתונאים, פעילים ומומחים אחרים בניסיון למשוך תשומת לב לסכנת החתרנות זכתה גם היא להתעלמות, ללעג או פשוט להגדרתנו כאסלאמופובים.

כמעט רבע מאה לאחר מכן, מספר המאמינים בדוֹגמה האסלאמיסטית במערב גדול מאי-פעם. הם נמצאים באוניברסיטאות, ברחובות ובמסדרונות הפוליטיים שם הם מכתיבים מדיניות ומאיימים להשפיע על תוצאות בחירות אם לא יקבלו את מבוקשם.

המציאות, אותה מר קונצנזוס מעדיף להכחיש, כעת מציפה את מערב אירופה. ברחבי היבשת הישנה, הוויתורים אותם העניק מר קונצנזוס בנוגע לגבולות למשל הובילו ליצירת קהילות נפרדות של אסלאמיסטים בערים שונות. הגירה בלתי-חוקית לא הובילה לאוטופיה אלא לעלייה בשיעורי הפשיעה האלימה, הסמים והסחר בבני אדם, ויצרה מגיפה של פשיעה מינית.

המנהיגות שהייתה אמורה להתמודד עם המשבר הזה, אותה ראיתי לראשונה מגולמת באנשים כמו יוב כהן לפני שנים רבות, בחרה להשליך הצידה את ההנחה המסורתית לפיה מנהיג אמור להתנהל לפי המציאות בשטח ולא לפי התוצאה לה הוא מייחל.

בזירת היחסים הבינלאומיים קיים ויכוח ותיק בין ריאליסטים לאידיאליסטים. עם תום המלחמה הקרה מוקדי קבלת ההחלטות נפלו בידי האידיאליסטים, והתופעה לא הוגבלה לתחום מדיניות החוץ. זו הייתה תוצאה בלתי-נמנעת בעולם שעבר תהליך גלובליזציה מואץ. מדיניות חוץ היא מדיניות כלכלית, מדיניות פנים וגם מדיניות חברתית.

אם בדיעבד הגענו להטיל ספק ואף להתחרט בגלוי על החלטות מדיניות כמו הפשטת אוקראינה מנשקה הגרעיני, בחירת גרמניה להיות תלויה בנפט רוסי לצרכיה האנרגטיים, העברת הכוח מידי ממשלות לאומיות לבירוקרטיה על-לאומית, ההחלטה לנהל משא ומתן מול איראן, שחיקת הגבולות הלאומיים וההפרזה בחומרת משבר האקלים – כך עלינו להטיל ספק ולהרהר בתכונות המנהיגות של מר קונצנזוס.

בראייתו של מר קונצנזוס, העולם הוא ואמור להיות מחובר ומקושר דרך גופים כמו האו"ם, ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע העולמית והאיחוד האירופי. תפקידם העיקרי מבוסס על אמונה לפיה מסחר, סיוע הומניטרי והגירה מתוכננת יכולים להגן עלינו מפני כוחות המבקשים לחתור תחת החברה במערב ולהזיק לה. השקיעה באמונה הבלתי-מבוססת הזו, לצד קיצוץ דרסטי בתקציבי הביטחון במערב, הובילה למצב בו מנהיגים כיום מהרהרים בגלוי בכניעה לאיראן, סין, פוטין ואפילו חמאס.

מנהיג אמור לעבוד עם המציאות הקיימת. אך האידיאליסט מתעקש לחתור לקונצנזוס במקום לעשות מה שנדרש לעשות לבד לפעמים. הוא פועל כך משום שהוא פחדן, חושש מדי להתמודד מול העולם האמיתי.

לאחרונה, ראש עיריית אמסטרדם לשעבר העניק ראיון שסקרן אותי. הוא פרש מן החיים הפוליטיים וחי בנוחות בעיירה ציורית מחוץ לעיר. הוא גם משמש כראש המכון להמתת חסד וולונטרית.

בהולנד כיום ישנו מספר גדל של אנשים המאמינים, כפי שיוב כהן האמין, כי כל אדם אשר מבקש לסיים את חייו צריך לזכות לסיוע מהמדינה. שופט בית המשפט העליון לשעבר הויברט דריון דמיין עולם בו המוות מוגש לבחירתך בגלולה קטנה. באופן מסוים, אני מדמיינת את יוב כהן מתהלך כמי שאותה גלולה נמצאת בכיסו האחורי. מר קונצנזוס הצליח, אחרי כל השנים, לבודד את עצמו מן ההשלכות השליליות של החלטותיו בכך שחי חיי פינוק. הוא גר בשכונה שמורה היטב, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה מסורתית. הוא נע ממקום למקום ברכב בלבד. הוא לא ממש יודע, או אולי לא אכפת לו, מה באמת מתרחש כעת בשכונות בהן דיברתי עם נשים שהוטרדו בידי מהגרים כאשר עברו ברחוב, ובעליהן הוכו בזמן שליוו אותן.

מר קונצנזוס ושיבוטיו קיבלו שוב ושוב החלטות שגרמו לפגיעה באזרחי ארצם. הם ביטלו בפועל את האל הנוצרי והחליפו אותו ב"עשיה טובה" מופשטת בשם הקונצנזוס. עבורם, להיות אתאיסט (כפי שהייתי בעבר) זו פסגת השאיפות של אדם. בזמן שקיצוניים ברחובות הכריזו מלחמה על יסודות החברה במערב, מר קונצנזוס המשיך להתנהל באדישות אריסטוקרטית. הוא בחר שלא להאמין בשום דבר. הגלולה הקטנה של דריון תמיד נמצאת בכיסו האחורי.

הסוג הזה של מנהיגות חייב להיעלם מן העולם. אנחנו זקוקים לשינוי פרדיגמה. אנחנו צריכים לשים דגש על שיקום, ועל דרישה לקבלת אחריות מצד מר קונצנזוס. האסלאמיסטים, לצד האידיוטים השימושיים הקוראים לעצמם "woke" ומזמרים סיסמאות מוות, הצליחו לשגשג בתוך הריק המוסרי והפוליטי שיצר מר קונצנזוס. בכיס שלנו אין שום גלולה ואנחנו גם לא מעוניינים בה. אנחנו צריכים משהו חזק יותר.

לגלובליסטים בשנים האחרונות, החל ממקרון ועד ביידן וטרודו, הייתה סיסמה עצלה: "לבנות מחדש טוב יותר". אני סומכת על הקורא שיבין כי אנחנו זקוקים למשהו בעל משמעות עמוקה יותר. אנחנו רוצים לדעת שהחברה שלנו נוסדה על בסיס כלשהו. רק כך נוכל לעמוד באתגר ולשקם את התפוררות המוסדות במערב שנגרמה בשל פוליטיקת הקונצנזוס. הבה נתמקד בטוב שבחברה המערבית ונדגיש את יסודותיה. במקום "לבנות מחדש טוב יותר" אנחנו צריכים לבנות משהו גדול יותר. במקום מר קונצנזוס, אנחנו צריכים את מר אומץ.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת קומנטרי. אנו מודים על הרשות לתרגמו.