דו״ח מיוחד של הכנסת חושף את מחדל הכשרת הקצונה

טבח ה-7.10 חשף ליקויים עמוקים במערכת הביטחון: הערכה מודיעינית לקויה, בניין כוח רעוע, קווי הגנה רופפים, תכניות בלימה שכשלו, ולא פחות חמור מאלו: תכנית מבצעית שלא הצליחה להכריע את חמאס. שורש הכישלון נבע מתפיסות עולם, מושגים וערכים שהתפתחו במשך שנים בגופי הביטחון והוטמעו דרך מערך ההכשרות בלימודים ובמסלולי הפיקוד, מבה"ד 1 ועד קורס תא"לים, והפכו לתשתית המחשבתית והמבצעית של המפקדים בצה״ל.

זה נושא שחומק מתחת לרדאר, ובדיוק את הדבר הזה בחנה בחודשים האחרונים וועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות חבר הכנסת עמית הלוי, תחת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. בדו״ח מיוחד שנשחף היום לציבור, מתגלית תמונת מצב מדאיגה ביותר של מצב הכשרת הקצונה והפיקוד הבכיר בצה״ל, שכוללת שילוב של כאוס ארגוני, פיצולי סמכויות וכשלים מקצועיים-אקדמיים עמוקים ויסודיים. 

<< לקריאת הדו״ח המלא: הכשרות מפקדים בצבא היבשה הלוחם >>

כל מה שאתם צריכים לדעת כדי להבין עד כמה הצבא לא מתייחס להכשרה והשכלת הקצינים ברצינות, זה את העובדה הבאה: אין אף אחד בצבא שאחראי על התחום הזה. אין מפקדה שמתכללת אותו, אין גורם עם ראייה רחבה ואסטרטגית שמחבר את כל הקצוות ומייצר רצף לימודי ומקצועי שמלווה את הכשרתם של הקצינים. תחום ההכשרה בצה״ל מנוהל על ידי מספר רב של גורמים מקבילים ומפוזרים ביחידות השונות, שכפופות ללא פחות מ-3 אלופים שונים שאחראים כל אחד על חלק אחר מההכשרה.

שימו לב למבנה המשונה הזה, שאין לו הסבר ענייני או ארגוני הגיוני. 

מפקד זרוע היבשה, קצין בדרגת אלוף, תחתיו מתקיימות ההכשרות הבאות: 

• קורס מ״כים
• בה״ד 1.
• קורס מ״פים.
• קורס מג״דים.
• קורס מח"טים. 
• קורס מאו"גים.

מפקד המכללות: קצין בדרגת אלוף, שתחתיו: 

• בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם).
• המכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק). 
• קורסים לנגדים (רגילים ובכירים).
• קורס תא״לים.

ראש אגף מבצעים (אמ"צ): קצין בדרגת אלוף, שאחראי על 'תורת ההדרכה תו"ל ומפקדות', ותחתיו: 

• מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית.
• המכון לחקר לוחמת היבשה.
• קורס אל"מים. 

אין דרך להצדיק את המבנה המסורבל הזה. יש פה כפילות חסרת פשר: הכשרה לתפקיד מ״פ, למשל, עוברת דרך קורס מ״פ שתחת פיקוד זרוע היבשה, אבל חלקם עוברים גם במלט״ק, שתחת מפקד המכללות. אז מי מכשיר את המ״פים? 

לצד זאת יש ביזור לא הגיוני – מדוע קורס אל״מים וקורס תא״לים נמצאים במקומות שונים? מדוע מי שאחראי על ההכשרות לא אחראי גם על המחקר ופיתוח הידע? איזה הגיון יש בפיצול הזה? תדמיינו מערכת אקדמית שבה יש מוסדות שעסוקים רק בהוראה ואחרים רק במחקר, בלי הוראה וסטודנטים כלל. יש סיבה שחלוקה כזו לא קיימת בשום מקום מלבד צה״ל. 

״איש לא חושב על ההכשרה מטוראי עד רא”ל״. כותב חה״כ הלוי בדו״ח. אבל הנזק חמור יותר: ״הבירוקרטיה הרבה והכפילויות פוגעת גם ביכולת לתכנן לוח זמנים מתאים למסלול ההכשרה הראוי של משרת הקבע, המקדיש את חייו למקצוע הצבאי״. כדוגמה לכך מציין הדו״ח דברים שסיפר לוועדה מפקד תורה והדרכה באגף המבצעים, “מי שמגדיר את תיק היסוד לבה”ד 1, שיושב תחת זרוע היבשה, זה מחלקת תוה”ד, ומפקד בה”ד 1 מאשר את תיק היסוד לא בזרוע היבשה אלא באמ”ץ”. לסרבול כזה ״יש מחירים שמתבטאים בחוסר יעילות, איטיות, חוסר תיאום וחוסר פיקוח, שפוגע באיכות ההכשרות״. מסכם הדו״ח. 

חוסר מקצועיות

״הצבאיות היא מקצוע בעל מאפיינים ייחודיים, המחייב תוכן וצורת למידה ספציפיים.״ כותב הדו״ח, דבר שבא לידי ביטוי בתחום אקדמי המכונה בעולם ״לימודים צבאיים״. מסלול ההכשרה בצה״ל מתעלם מהעובדה הזו כמעט לחלוטין. קציני צה״ל בשלבים שונים של הקריירה יוצאים לתקופות לימודים, אך רק חלק קטן מהן מוקדש ללימוד המקצוע הצבאי עצמו. זו פארסה שאין כדוגמתה. 

הקצינים לומדים, על חשבון הצבא כמובן, כמעט מכל הבא ליד: כלכלה, מדע המדינה, משפטים, מחשבים וחינוך – אבל מוקדש מעט מאוד זמן ללימודי המקצוע הצבאי עצמו. ההכשרה במכללה לפיקוד טקטי (מלט״ק), למשל, נמשכת שנתיים, והיא כוללת לימודי תואר ראשון באוניברסיטאות ברחבי הארץ, כאשר ההכשרה הצבאית נמשכת רק יומיים בשבוע . זהו פרק ההכשרה המקצועית הארוך והיסודי ביותר שעוברים קצינים בדרגי הביניים, ורק מחצית מהזמן בו מוקדש למקצוע הצבאי. 

במכללה לפיקוד ומטה, שמכינה את הקצינים לתפקידי מג״ד ומעלה, התכנית קצרה הרבה יותר. מדובר ב-8 חודשים בלבד, כאשר כחודש וחצי מתוכם מוקדשים ללימודי תואר שני חיצוני באקדמיה – עניין לא רציני בעליל מצד עצמו – ומעט מאוד זמן נותר להכשרה צבאית מקצועית, וגם חלקים ממנו מוקדשים לנושאים שאינם צבאיים מסוגים שונים.

התופעה נמשכת גם בהכשרות האחרות. קורס מח״טים, למשל, מתקיים במשך 23 ימים, וקורס מאו״גים במשך 15 ימים בלבד. ימי ההכשרה הללו נעשים באופן ספוראדי תוך כדי ביצוע התפקיד. זו אינה הכשרה בשום מובן רציני. והתוכן בהתאם: בקורס מאו״גים למשל, מתעסקים בעיקר בענייני סגולות ומיומנויות המצביא, והחניכים נפגשים עם מפקדים בכירים מהעבר וההווה, לצד עבודת חקר קצרה. וגם שם – חלק מהימים המועטים מוקדשים למפגשי משפחות, סיורים וימי כיף שונים. אין כאן לימודי אסטרטגיה רציניים. כך מוציא צה״ל את המפקדים בדרג המערכתי שלו לשטח. 

בקורסים המתקדמים יותר במכללה לביטחון לאומי ובקורס תא״לים, התחנות המקצועיות שמפיקות את הקצונה הבכירה ביותר, המצב גרוע מזה. מדובר בקורסים שבהגדרה אינם צבאיים, והם מכשירים בכירים בשלל מוסדות – שב״ס, משטרה, משרד החוץ וכדומה. רק 15 מתוך 40 החניכים בכל מחזור במכללה לביטחון לאומי הם קציני צה״ל, ושם, כותב הדו״ח ״התוכן אינו עוסק בהכשרה צבאית לניהול חזית או מערכה, אלא בהיבטים מדיניים, ניהוליים, כלכליים ומשטריים״. 

ובקורס תאל״ים המצב דומה. מדובר בהכשרה קצרה מאוד – מפגש אחת לחודש במשך כ-10 חודשים, כאשר חלק מהמפגשים בני כמה ימים. זה הכל. וגם שם רק כמחצית מהמשתתפים בכל שנה הם קצינים בצה״ל. הלימודים שם עוסקים במודל לפתרון בעיות באופן כללי, המכונה ׳מודל z׳: שעניינו “חקירה מערכתית אסטרטגית”. לצד זאת מתקיימים מפגשים כלליים עם ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר, רמטכ״ל, ראש השב״כ, ראש המוסד, וכמובן – והיועצת המשפטית לממשלה. עם זה יוצאים האוגדונרים שלנו לשטח. 

הדבר המטריד ביותר שעולה מקריאת הדוח הוא שגורמים בצה״ל שהופיעו בפני הוועדה לא מבינים את הבעיה. הם מתארים את תקופות הלימודים הללו כסוג של צ׳ופרים שצריך לתת למשרתי הקבע כדי להשאיר אותם בשירות, ״הכנה לאזרחות״ ואפילו כמציאת זמן לשידוכים ונישואין. כל אלו חשובים אולי, אבל אין להם שום תרומה להתפתחות המקצועית של הקצינים והמפקדים בצה״ל. 

הדו״ח ממליץ למקד את הלימודים האקדמיים של הקצינים בתחומים רלוונטיים למקצוע: לקצינים קרביים – לימודים צבאיים מובהקים; לקצינים שאינם קרביים לימודים מקצועיים אחרים – לוגיסטיקה, תקשוב, ערבית ואסלאם (לקציני מודיעין) וכדומה. לטובת העניין מומלץ להקים בישראל מכללה ללימודי ביטחון שתהיה כפופה למל״ג ותספק לבוגריה תואר אקדמי מלא בלימודים צבאיים. 

רמה נמוכה

לאור הכשלים שתיארנו עד כה, לא מפתיע שגם הרמה המקצועית בקורסים נמוכה.

אחד המדדים לחוסר מקצועיות בתחום ההכשרה הוא היעדר מוחלט של סינון ומיון בקבלה לתכניות הלימודים. קצינים המופנים למלט״ק ולפו״מ לא נדרשים כמעט לעמוד במבחני סף, תנאים מקדימים או סטנדרטים מסויימים. ברוב המקרים די היה בהמלצה של מח״ט כדי להתקבל. אבל זה לא נגמר בזה – גם בסיום הלימודים אין שום חסם או מדד:  למרות שמתקיימות בחינות שונות במהלך הלימודים, לא ניתנים ציונים סופיים לקצינים – אלא בעיקר עובר/לא עובר. וממילא אין התייחסות לתוצאות בקורסים בהחלטות השיבוץ. במקום לעודד מצויינות ולדרבן הצלחה באמצעות שיבוץ המצטיינים לתפקידים נחשקים, המערכת מעודדת בינוניות וחובבנות. 

אין פלא שכמעט ואין גם נשירה או ״נכשלים״ בקורסים הצבאיים. על פי הדו״ח, מהנתונים שהוצגו בפני הוועדה אף אחד לא נופל מהקורס מסיבות מקצועיות. במקרים הבודדים שקרו דברים מהסוג הזה, הרקע היה נסיבות אישיות או התנהגות לא הולמת וכדומה. חוץ מאלו, כל מי שהתקבל עובר. כשהקבלה היא על סמך המלצות, ואין הערכה ראויה של ההישגים, זו תוצאה טבעית. 

התופעה הזו מגיעה גם לסגל ההדרכה וההוראה. חוץ ממספר בעלי תפקידים בקבע ואזרחים עובדי צה״ל, רוב הסגל של הקורסים השונים הם קצינים ש״עושים תפקיד״ באופן מזדמן במוסדות ההכשרה, ואין להם ידע מקצועי מעבר למה שהם למדו בעצמם בתור חניכים. השירות בעמדות הללו הוא סוג של ״מס״ שצריך לשלם בקריירה ב״תפקיד רוחב״, והוא לא נתפס כדבר בעל חשיבות משל עצמו. במקום שמפקדי המכללות והקורסים יהיו אנשים משכילים, מקצועיים ובעלי ניסיון וידע רב במקצוע הצבאי ובהוראה – אנשים שזו הקריירה הצבאית שלהם – המצב הוא בדיוק הפוך. ההוראה נתפסת תפקיד צדדי, חסר חשיבות, תחנה בדרך ל״דבר האמיתי״ באחת היחידות הנחשבות. 

הדו״ח ממשיך ומפרט עוד כשלים רבים: ברוב ההכשרות אין מספיק תרגילי שטח, למשל, ורוב המפקדים בתפקידי מג״ד ומח״ט יפעילו את המסגרת שלהם באופן מלא לראשונה רק בתוך התפקיד. ויותר מזה – אין גם עיסוק רציני בדרג שמעבר לדרג הטקטי. ואם זה לא מספיק, מסתבר שלא מתרגלים שום דבר מעבר לתרחיש הייחוס המיידי של השנים האחרונות: לוחמה בטרור. שמעתם נכון: מפקדי האוגדות והאלופים של העתיד לא לומדים אפילו באופן תיאורטי כיצד יש להילחם נגד צבא מדינתי. 

״הנחות היסוד שהשתרשו בצה”ל הופנמו גם בבתי הספר ובמסלולי ההכשרה השונים״. מסכם הדו״ח. ״הם מאמינים כי תם עידן המלחמות, ולפנינו בעיקר איומי רקטות וטרור… צה”ל נערך למבצעים, לא למלחמות, ומתמקד בחיל אוויר, מודיעין, ומ”מ״.

כשלון ערכי

הכשלים הערכיים בהכשרת הקצינים בצה״ל הם רבים. קודם כל, כפי שעולה מהדו״ח, אין כמעט לימודים רציניים של האסלאם והתרבות הערבית. הקצינים והחיילים לא לומדים על המניעים הדתיים והתרבותיים של האויב, או על המקורות הדתיים והמסמכים המרכזיים שמנחים אותו, אלו שמציבים אותו בשורה אחת עם גדולי שונאי ישראל בהיסטוריה וכסכנה מוחשית לעם היהודי ולמדינת ישראל. 

מה שהם כן לומדים, הוא ערכים אוניברסליים ופרוגרסיביים. תפיסות פרוגרסיביות ביחס להפעלת כוח שמאפיינות את היחס של הגופים העוינים ביותר כלפי ישראל, כמו וועדות האו"ם או בתי המשפט הבינלאומיים בהאג – חלחלו לשורות צה"ל, והפכו לחלק מההכשרה. כתוצאה מכך התברר לוועדה שיש ליקוי חמור בהבנת היסוד המוסרי של המשימה הצבאית, כמשימה שנועדה להביא לניצחון הטוב על הרע והצדק על העוול. מג"ד בגולני (בעבר) טען בוועדה כי המסר ש"מעשה המלחמה הוא מעשה מוסרי" לא קיים בהכשרות, ובוודאי לא מחלחל לשורות המפקדים והחיילים. לטענתו הרוח הנושבת מהאקדמיה בגנות הפעלת כל כוח נוכחת מאוד בצה"ל ופוגעת במורל הלחימה. 

חסרון בולט נוסף הוא לימוד רציני של תולדות הציונות וההגות הציונית. בזמן שמקדישים שעות רבות לערכי צה״ל וטוהר הנשק, התשתית של הציונות נותרת שטחית וספוראדית ברמה של מורשת קרב וסיורים פה ושם. קריאה בטקסטים, היכרות עם הספרות וההיסטוריה הציונית הוא גם חמור נוסף בהכשרה הערכית של קציני צה״ל. 

אבל מסתבר, שיש בעיה חמורה אפילו מזה, שנחשפה במהלך הדיונים. מסתבר שבצה״ל מאמינים שהקצינים חייבים השכלה והכשרה בתחומי מדיניות, כי הם צריכים לשקול שיקולים מדיניים במקום הדרג המדיני. כך נאמר בוועדה על ידי נציג צה״ל המתואר כ״בכיר ביותר״: 

״מפקד בכיר חייב לשקול גם שיקולים מדיניים, מאחר והם חלק בלתי נפרד מהמערכה. כשנאמר לו שיש גורמים אחרים שזה תחום מומחיותם, ושקיבלו לכך מנדט ציבורי, תשובתו הייתה כי אם הקצונה הבכירה לא תעשה שיקולים מדיניים, הדרג הפוליטי יעשה שיקולים פוליטיים(!). לכן לדעתו קריטי שהפיקוד הבכיר ישקול גם שיקולים שאינם צבאיים ולמעשה יוביל את המערכה כולה״.

אלו דברים בלתי נתפסים. בהכשרות מעבר לדרגת סא״ל הצבא מלמד את הקצינים שהם מוכשרים וראויים לקבל החלטות מדיניות במקום הדרג המדיני הנבחר. זו אינה תאונה, או תוצר לוואי של השקפות פוליטיות וכדומה – אלא תפיסה יסודית ובסיסית של הפיקוד הבכיר שלאורה הוא מכשיר את קציניו. בלתי נתפס ממש. 

כך מסכם זאת הדו״ח: ״כשל הכשרתי זה גורם לכך שהצבא חורג מהמנדט הצבאי שניתן לו בחוק יסוד הצבא, ומביא אל תוך המערכת הצבאית והתוכניות המבצעיות שיקולים זרים למקצוע הצבאי, פעמים רבות תוך דילוג בפועל על הדרג המדיני״.

אלו דברים שקשה להמעיט בחומרתם. הצבא לא מכשיר את הקצינים שלו לפיקוד צבאי, ובמעט הזמן שמופנה ללימודים, משכנעים אותם שהם יכולים להיות מדינאים – וכל זה על בסיס תואר שני מקוצרר וכמה מפגשים עם היועמ״ש. זה לא רק כשל ערכי חמור אלא גם יהירות שאין כדוגמתה.