בעוד שנאת היהודים בעולם רק ממשיכה להתגבר, יש מי שעדיין משקיע מאמצים להתחנף בעיני שונאינו
במאמר שפורסם לאחרונה באתר "שיחה מקומית", שיבח פרופ' עמוס גולדברג, חוקר שואה באוניברסיטה העברית, את החלטתו של ראש עיריית ניו-יורק החדש זוהראן ממדאני לבטל את אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA ('כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה'), שאותה אימץ קודמו בתפקיד אריק אדמס. התמיכה של פרופ' גולדברג בביטול ההגדרה הזו בעיר עם הריכוז היהודי הגבוה בעולם לא באה בחלל ריק. במשך שנים הוא ופרופוסרים פוסט-ציונים ישראלים אחרים מתנגדים להגדרה הזו בטענה שהיא משמשת ככלי לפרופגנדה ישראלית ששוללת כל ביקורת נגד מדינת ישראל, והיותם ישראלים נותנת להם בעולם "חותמת כשרות".
גולדברג טען כי ההגדרה של IHRA "גרמה נזק בל ישוער למאבק באנטישמיות הממשית". הוא טוען ש"אותה הגדרה לא עוסקת כלל באנטישמיות, אלא היא מכשיר רב עוצמה לקבוע את גבולות השיח על ישראל, להשתיק קולות ביקורתיים כלפיה וביחס לציונות ולצמצם את חופש הביטוי". האמירה הזו שגויה לחלוטין מכמה סיבות:
- הגדרת IHRA אומרת במפורש כי ביקורת על ישראל במידה זהה לביקורת כלפי כל מדינה אחרת לגיטימית ואינה נחשבת לאנטישמיות.
- ההגדרה אינה עוסקת בפלסטינים ואינה שוללת כלל זכויות של פלסטינים או לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני.
- הניסיון המלאכותי להבדיל בין "ציונים" ל"יהודים" באמתלה של חופש הביטוי אינו אלא צורה משוכללת יותר של אנטישמיות, כזו שהפכה ממסורתית־דתית למודרנית־לאומית. אנטי-ציונות נתפסת כאנטישמיות מכיוון שהיא שוללת את זכותו של העם היהודי להתקיים כאומה ושוללת את מדינת ישראל לא רק כישות פוליטית אלא כביטוי לאומי.
הגדרת IHRA אינה מחייבת מבחינת החוק גם לאחר שגוף כמו מדינה, קמפוס או חברה בחרו לאמץ אותה. לראייה, אוניברסיטת בן גוריון המשיכה את העסקתו של ד"ר סבסיטאן בן דניאל לאחר שלל התבטאויות אנטישמיות והאמירה כי חיילי צה"ל חונכו להיות רוצחי ילדים. הוא אמנם הושעה לכמה חודשים, אבל מדובר בהחלטה עצמאית של האוניברסיטה.
עוד אומר גולדברג שה"הגדרה גם גרמה נזק בל ישוער למאבק נחוש באנטישמיות הממשית, כשהפכה אותה לסוגייה פוליטית כה שנויה במחלוקת". IHRA מעולם לא היוותה סוגיה פוליטית: יותר מ-1,260 גופים ובתוכם מדינות, קמפוסים, מועדוני ספורט וחברות מסחריות החליטו לאמץ את ההגדרה הזאת, וחלק מן המדינות האלה אף התנגדו בפומבי להמשך הלחימה בעזה.
ההגדרה "העניקה מחילה לאנטישמיים גלויים, כל עוד הם תומכים במדיניות ישראל נגד הפלסטינים", סתם גולדברג ולא פירש. חובת ההוכחה במקרה הזה מוטלת על גולדברג, ובכל זאת ברצוני להתייחס לחלק השני של המשפט. כדרכם של יתר חברי האסכולה שלו, גולדברג משתמש בממשלת ישראל הנוכחית כדי לנגח את הגדרת IHRA לאנטישמיות. והנה הפלא ופלא גם מתנגדים חריפים למדיניות המשלה כמו ח"כ מפלגת העבודה גלעד קריב או הח"כית לשעבר ב"כחול לבן", מיכל קוטלר וונש. ברחבי ישראל קמפוסים מחו נגד מדיניות הממשלה גם לאחר שאימצו את הגדרת IHRA לאנטישמיות.
"מדינת ישראל ותומכיה הצליחו להתיק את הדיון מביקורת על האפרטהייד, הנכבה, הכיבוש והסיפוח (עוד לפני הג'נוסייד), לשאלה אם דיון בכל אלו הוא לגיטימי, או שהוא בעצם ביטוי לאנטישמיות". אולם בפועל, בחודש שבו יותר מ-33 מוסדות אקדמיים במדינת ישראל החליטו לאמץ את הגדרת IHRA לאנטישמיות, סטודנטים ומרצים בקמפוסים בארץ קיימו את הפגנות יום הנכבה שלוו בכל התגיות השקריות של נכבה, אפרטהייד ורצח עם.
פרופ' גולדברג מזלזל בהגדרה של IHRA בכך שהוא טוען ש"שבע (מתוך 11) מדוגמאות אלה (של הגדרת IHRA) עוסקות בישראל, דהיינו ההגדרה מזהה את האנטישמיות בימינו בעיקר עם ישראל, ולא עם עוינות, אפליה ואלימות כלפי יהודים ברחבי העולם". דווקא בתור חוקר וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו, פרופ' גולברג צריך להכיר בעובדה שמדינת ישראל היא רכיב זהות משמעותי אצל רוב יהודי העולם. אפילו לפי סקר של J-Street, ארגון עם הרבה תפיסות בעייתיות ושגויות כלפי ישראל, עולה שב-2024, 87%, מיהודי ארה"ב חשבו שהתנגדות לזכות קיומה של ישראל היא אנטישמיות.
אי אפשר לנתק את הקשר בין התנגדות לקיומה של מדינת ישראל לבין אנטישמיות. אחרי ה-7 באוקטובר העלייה באנטישמיות ברחבי העולם הגיעה לממדים חסרי תקדים של עשרות שנים, עוד לפני תחילת התמרון. יהודי ארה"ב מהווים כ-2% מאוכלוסיית ארה"ב ולפי ה-FBI בשנת 2024, 70% מפשעי השנאה על רקע דתי בוצעו כנגד יהודים. יחס דומה מתקיים גם בקנדה: היהודים הם פחות מ-1% מאוכלוסיית המדינה ובשנת 2024 70% מכלל המקרים של פשעי שנאה על רקע דתי היו נגדם, עם סיכוי גבוה פי 25 להיפגע מכל קבוצה דמוגרפית אחרת במדינה.
"נוסף על כך, ההגדרה (IHRA) מנתקת את תופעת האנטישמיות מכל הקשר אוניברסלי. האנטישמיות, לפי הגדרה זו, היא תופעה העומדת בפני עצמה ואינה קשורה בשום דרך וצורה למופעים אחרים של אפליה, גזענות ושנאה, והמאבק באנטישמיות לא קשור לאמנות בינלאומיות ולארגונים שנועדו להיאבק בתופעות אלו. כאילו שהאנטישמיות היא Sui Generis, דבר יחיד במינו, שנמצא מעבר לכל בעיית גזענות, אפליה ושנאה אחרת. במילים אחרות, ההנחה היא של "עליונות יהודית" במאבק בסוגי הגזענות השונים."
עמוס היקר, ההגדרה של IHRA לא באה לעסוק בהיררכיה של סבל ברחבי העולם אלא לתאר במדויק של תופעה היסטורית וקונקרטית של שנאת יהודים שקיימת אלפי שנים ובאה לידי ביטוי בהשמדה, טיהור אתני ודיכוי של יהודים בכל העולם. כחוקר שואה הייתי מצפה ממך לדעת כי בניגוד לצורות אחרות של גזענות, לאנטישמיות אכן קיימים דפוסים ייחודיים: תפיסת היהודים ככוח קולקטיבי סמוי והאשמתם בכל, דה-הומניזציה לצד דמוניזציה והמרת שנאה כלפי יהודים לשיח פוליטי או מוסרי לכאורה. בדיוק כפי שגזענות נגד שחורים ושנאה כלפי צוענים זוכות למסגרות מושגיות ייחודיות בלי שאיש יטען שהדבר מוציא אותן מהמאבק הכללי בזכויות אדם, כך המאבק באנטישמיות דורש כלי זיהוי מותאמים, במיוחד לאור יכולתו ההיסטורית של הווירוס האנטישמי להשתנות לווריאנטים מתוחכמים וסמויים יותר. הגדרת IHRA אינה שוללת ולא מרמזת על ניתוק מאמנות בינלאומיות או מארגונים אוניברסליים, אלא להפך, היא אומצה בפועל על ידי מדינות, ואוניברסיטאות כחלק אינטגרלי מארגז הכלים האנטי-גזעני שלהם.
לסיום, נראה פשוט שגולדברג שכח את העובדה הפשוטה שניסח יפה הרב יונתן זקס: "אנטישמיות משמעה שלילת הזכות של יהודים לחיות באופן קולקטיבי בתור יהודים, עם אותן זכויות שיש לכל קבוצה אחרת. היא לובשת צורות שונות בזמנים שונים. בימי הביניים, שנאו יהודים בגלל הדת שלהם. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שנאו יהודים בגלל הגזע שלהם. כיום, שונאים אותם בגלל מדינת הלאום שלהם. היא לובשת צורות שונות אבל נשארת אותו דבר במהותה – הדעה שליהודים אין זכות קיום בתור בני אדם חופשיים ושווי-זכויות".
הפתגם "הפוסל במומו פוסל",
ממחיש באמצעות משל (על הפוסל, קרי מבקר קולני ועל מעשיו), את הכלל לפיו, בדבריו של אדם ובאופן שהוא מנמק אותם – ניתן לראות הרבה יותר על המדבר/מבקר עצמו – דהיינו את עקרונותיו, סדר העדיפויות שלו ובעצם, כמעט כל דבר המנחה אותו – מאשר התוכן היבש של דבריו בלבד (אשר כמובן מכוון רק לנושא אותו הוא מבקר).
מר גולדברג נראה כי לקח על עצמו להוכיח פתגם זה. כיצד?
במאמר המצוטט, טוען מר גולדברג, כי:
" … אך נראה שהבעיה החמורה ביותר בהגדרה זו היא הזהות שהיא יוצרת בין יהודיות לציונות. באחת הדוגמאות המצורפות לה נכתב כי "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית" היא אנטישמיות."
וגם מוסיף- "… משמעות הדבר היא שהתנגדות לציונות היא בהכרח גם אנטישמיות, משום שמהיותו של אדם יהודי מתחייבת גם היותו ציוני."
ועכשיו, בואו נראה כיצד הפרופסור הדגול, **מנמק** את דבריו:
" … ההיגיון שעומד בבסיס הטענה הזו מעוות לחלוטין: שלילת הזכות המוקנית לכל עם – זכות ההגדרה העצמית – מהיהודים היא אפלייתם לרעה, ומשום כך היא אנטישמית. והרי איך ישראל יכולה לטעון דבר כזה, כשהיא עצמה שוללת את זכות ההגדרה העצמית מעם אחר – העם הפלסטיני, שלו כמובן אין מסמך המגן על האופן הראוי שבו יש לדבר אודותיו בעולם כולו."
אתם רואים כאן נימוק לוגי?
אני לא רואה כאן שום דבר מעבר להתקפה על מדינת ישראל *במסווה* של נימוק. כלומר, תחבירית – זהו המקום במבנה המשפט בעברית, בו אמורה להופיע סיבה אך *תוכן* דבריו של מר גולדברג – זה סתם קללות, ברמה של מצראללה מהבונקר.
בנוסף:
א) הפרופסור המלומד "שכח", שמדינת ישראל כבשה את השטחים שהוא מכוון אליהן, שנים רבות לאחר **הקמתה**. דהיינו, הקמת מדינת ישראל, אינה שייכת כלל, לאירועים באמצעותם הוא מנסה להכפיש את ישראל. דהיינו, ההיגיון המעוות של הפרופסור, גם לא נכון עובדתית.
ב) לאן הובילה Judenfrei רצועת עזה, כולם יודעים – כנראה, חוץ מהפרופסור.
אך מדוע, לא מציין מר גולדברג את 2 הנימוקים לעיל, אשר ברורים כשמש (לדוגמא א – רוצה לדבר על הקמת מדינת ישראל? דבר על הנסיבות שהיו *בעת* הקמת מדינת ישראל)? או למעשה, מדוע אינו מציג אף נימוק לוגי לדבריו?
(הכפשת מדינת ישראל, גם אם הפרופסור בטוח מאוד-מאוד-מאוד-מאוד שהיא נכונה – אינה נימוק לוגי)
אז התשובה ברורה כשמש. מ"נימוקיו" של מר גולדברג, אנחנו אכן פשוט לומדים, באמצעות הסקה לוגית אלמנטרית: כוונתו של מר גולדברג, מעולם לא היית לנמק את דבריו או להביא דעה שונה, מזו שהוא התיימר "לבקר". כיצד אני מסיק זאת ועוד (כדבריי), בצורה אלמנטרית?
אלמנטרי: מי שיש לו נימוקים ו/או דעה מנומקת חלופית – מביא אותם.
גידופיו של ה"פרופסור" (דיון אקדמי הנו לוגי, הכפשות מר גולדברג יכול לחלוק עם דוברי דאעש החמאס למיניהם), נועדו לאותה המטרה – לה נועדו כל הכפשות חבריו לסמול, מאז שמדינת ישראל קיימת והיא:
לספק הסברה ותירוצים לרוצחי ישראלים. זו חלוקת אחריות סטנדרטית ביותר של פשע מאורגן – יש מי שרוצח ישראלים, יש מי שמספק לרוצחים תירוצים (אמנם דקר אבל לא התכוון לרצוח כי להב הסכין לא היית ארוכה מספיק) ויש מי שמספק הסברה מדוע מדינת ישראל רעה (שימו לב להצטלבות ה"מקרית" עם "נימוקיו" הל ה"פרופסור" לעיל: לא מעשה X של אדם/גורם/מדינה Y איננו ראוי/מוסרי/סביר, אלא מדינת ישראל רעה).
כל קודקס פלילי (הן הישראלי והן לשמל, האמריקאי – חקיקת RICO) מגדירים ארגון פשע, בדיוק כך – חלוקת אחריות. יש מי שרוצח ויש מי שמספק לרוצח הסברים. תחליטו לבד, האם מתקיים כאן הכלל הבסיסי בכל חקיקה לעיל: האם כל הגורמים פועלים יחד למען מטרה אחידה.
גם כאשר מי זרק את הרימון, מעולם לא פגש ו/או לא קיבל בקשה מפורשת, ממי שרק אמר לך "חבל, יש לך פרצוף יפה".
אני נתקלתי באנשים, גם אם לא רבים, שהם אנטי ציוניים ולא אנטישמיים, אבל אף פעם לא נתקלתי במישהו שמסביר שהוא רק אנטי ציוני ואינו אנטישמי. אני עדיין מחכה למישהו שמצליח להציג מקרה בו ההגדרה של IHRA פוסלת ביקורת נגד ישראל שאינה אנטישמית, הם אפילו לא טורחים לנסות ולתת דוגמאות וזה לא מקרי
א. הוא לא שכח. הוא אף פעם לא ידע.
ב. תחושה לא מבוססת שלי, היא שאדון חוקר לא חוקר את השואה כדי ללמוד עליה, להנציח את זכרון השואה דורות קדימה ולהזכיר לנו את האמירות האלמותיות ״לזכור ולעולם לא לשכוח״, ״לא נשכח, לא נסלח״ ו-״לעולם לא עוד״ – אלא כדרכם של שמאלנים רדיקליים, נראה שהוא משתמש בחקר השואה כדי לעוות את הלקחים ממנה: ממלחמה של מדינת ישראל והעם היהודי נגד אויבינו שרוצים להשמיד אותנו כעם וכמדינה, לאמירה שעלינו להימנע ״להיות כמו הנאצים״. אמירה אנטישמית כשלעצמה.