מבט רחב על המלחמה באיראן

ניתוח המלחמה באיראן נגוע כל כך בפוליטיקה ומעוות כל כך בידי השמאל האמריקני, עד שהציבור בארה"ב התעייף ורוצה שהכול פשוט ייעלם. בפועל המצב דינמי כל כך עד שכל תחזית מדויקת אינה אפשרית. ובכל זאת, יש סיבה טובה להאמין בתוצאה סופית שתהיה נוחה למדי לארצות הברית, והרבה יותר טובה מן הסטטוס קוו שלפני המלחמה.

מצר הורמוז

לפני ההכרזה האחרונה של הנשיא טראמפ שלפיה ארצות הברית תחילה תטיל מצור ולאחר מכן תפתח מחדש ותשלוט בתנועת השיט דרך המצר, רק מעט ספינות עברו בו, רובן כאלה המזוהות עם איראן, מתנגדות לארצות הברית, או ניטרליות. אם כן תנועת המצר שובשה הרבה יותר מניסיונותיה הקודמים של איראן לסגור אותו בשלב "מלחמת המכליות" של מלחמת איראן-עיראק או בהטרדותיה המתמשכות של השיט בשנים 2018–2019. ומה כעת?

אם טראמפ ינקה במהירות את המצר ויבטיח שליטה בו, ואם התנועה המותרת תגיע, נניח, ל־60-70 אחוזים מן הרמות שלפני המלחמה, ואם ארצות הברית תימנע ממלחמה כוללת, ותגיב במקום זאת באופן לא־מידתי לכל ניסיון איראני מחודש לסגור אותו, בתוך חודש עד חודשיים מחירי הנפט יתחילו לרדת בהדרגה.

האתגר האמריקני במלחמה איננו צבאי אלא פוליטי. הפעם, ארצות הברית אינה שולחת נחתים להילחם מבית לבית בפלוג'ה (עיראק) או לסרוק כפרים בשטח במחוז הלמנד (אפגניסטן) בתנאים הנוחים לג’יהאדיסטים ולמחבלים וליצור לעצמה מאות אבדות.

במקום זאת, הממשל הגביל את השימוש בכוח רק בשל חששות מהשפעות המלחמה על הכלכלה האמריקנית, מחירי הנפט העולמיים, מחירי הדלק המקומיים, בחירות האמצע, והסיכויים הפוליטיים של חברי קונגרס רפובליקנים פגיעים.

מבחינה צבאית, לארצות הברית יש כמה ברירות. הצי יכול להמשיך בפינוי מוקשים מהמצר, לפטרל דרכו עם ספינות מלחמה אמריקניות ובעלות ברית, לאפשר מעבר לספינות של בעלות ברית וצדחנןץ ניטרליות תוך חסימת ספינות המיועדות לאיראן, ולתקוף מעת לעת את איראן בכל פעם שתנסה לשבש את השיט, כולל ניקוי חופיה מטילים ומל״טים. במילים אחרות, טראמפ יכול להפוך על ראשה  את האסטרטגיה האיראנית של כניסה סלקטיבית למצר בזכות ההבדל הגדול ביניהם: בידו האמצעים לבצע מצור מדוד כזה, ואילו לאיראן אין. דעת הקהל העולמית תהיה לצדו מסיבות כלכליות – ואם איראן תנסה לעצור אותו – גם בשל הפרת הפסקת האש, וכך תצדיק מטר של הפצצות תגמול.

לחלופין, אם איראן תחדש את התקפות הטילים והמל״טים על כוחות אמריקניים ובעלות ברית באזור, הממשל יכול להזהיר אותה כי תאבד את מתקני הנפט שלה באי ח׳ארג וכן תחנות ייצור דו־שימושיות עד שתיכנע.

אך בטווח הארוך, איש לא ישכח את ניסיונה השלישי והחמור ביותר של איראן לחטוף את השליטה במצר, למרות כישלונה לעשות זאת באופן מלא ולמשך זמן ממושך.

יצואניות המפרץ יכפילו את ההשקעה בצינורות לים האדום ולמפרץ עומאן, העוקפים את מצר הורמוז. ערב הסעודית ואחרות יחפשו נתיבים נוספים, אולי אף דרך ירדן לישראל ולחיפה שעל הים התיכון.

בסופו של דבר, איראן תישאר עם נכס רדום, אם לא נטל, שכן ארצות הברית יכולה להבטיח ששום נפט לא יזרום מאי ח׳ארג דרך המצר המפוקח, שאותו המערב עשוי בסופו של דבר להפוך לבלתי רלוונטי. יבואניות יתחילו בשקט לעבור לתפוקה מוגברת מוונצואלה, מארצות הברית, ואולי גם מרוסיה בהנחה שיוסרו ממנה הסנקציות. מתקפותיה של איראן על 11 מדינות מוסלמיות במזרח התיכון לא יישכחו על ידי עמי האזור. רבות מן האמיריות ימשיכו ללחוץ על ישראל ועל ארצות הברית להבטיח שאיראן לא תתחמש מחדש. לאור הפטרון המטורף, העוין והשנוא שלו, מפרץ שפוי לא ייתן עוד כסף לחמאס.

שינוי המשטר

איראן איבדה את רוב השקעתה בת 47 השנים בכלי נשק, בשווי מיליארדי דולרים, ואת רוב התעשייה הצבאית שלה.

התחמושת מחודשת תעלה למשטר ביוקר, והוצאה עצומה זו תהיה בלתי פופולרית בקרב אוכלוסייה לא רגועה, הסובלת ממחסור במזון ובדלק.

למי שמנהל את המדינה יהיה קשה לשקם את מאגרי הנשק ואת הסובסידיות במיליארדים למחבלים. כלומר שלוחותיה המסובסדות של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳ים, עלולות להישאר יתומות, שנואות על העם האיראני, ואולי שנואות אף יותר על חלק מתומכיהם לשעבר במפרץ. המיתוס המוזר של חסינות צבאית איראנית התנפץ. ולאובדן של הפאסון הזה יהיו השלכות פנימה והחוצה. העם האיראני יכעס עוד יותר כי הטיעון הלאומני היחיד שהשמיעו המולות, כלומר שבניית הכוח הצבאי במשך חצי מאה ובהשקעה של חצי טריליון דולר לפחות הטילה אימה המזרח התיכון, הפחידה את המערב והעניקה לאיראן יוקרה עולמית, קרס גם הוא.

דבר אחד הוא להיות נשלט בידי אוטוקרטים מעוררי אימה בכל העולם, חמושים עד צוואר, ודבר אחר לגמרי הוא להיות מנוהל בידי ליצנים חסרי כבוד, חסרי אונים וכעת גם חסרי יכולת.

לאחר נפילת חומת ברלין, נדרשו שבועות ולעיתים חודשים עד שבני מזרח אירופה הפילו את מדכאיהם הקומוניסטים. ונדרשו יותר משנתיים לאחר נפילת החומה עד שהשלכותיה המלאות התפשטו והמסו את ברית המועצות. על בסיס זה, אין לצפות לשינוי משטר ימים ספורים לאחר סיום המלחמה.

למערב אין כמעט מושג מי מנהל כיום את איראן או מי או מה הם מייצגים.

כל הידוע הוא שתיאוקרטים מדרג שני או שלישי, קציני צבא, פוליטיקאים ואנשי משמרות המהפכה מתחרים על השלטון. כל קבוצה כזו ודאי חוששת שמא תיתפס כפשרנית מדי ותותקף בידי הקיצוניים או שמא יריביה יערקו ויגיעו להסדר עם העם האיראני כדי לשמש דמויות מעבר וכך להימנע מהגרדום. הגרועים שבגרועים יודעים שאם לא ייהרגו בידי מל״טים או טילים בעימותים מחודשים, הם עשויים להיהרג בידי העם האיראני אם וכאשר המשטר יקרוס.

המנצחים והמפסידים

הנהנים והנפגעים הסופיים של המלחמה יתבררו במהלך שלושת או ארבעת השבועות הקרובים, תלוי אם ארצות הברית תסיק כי מי שנמצא בשלטון הם מנהלי מו״מ חסרי ערך, ואם איראן תמשיך בתקיפות, אז יהיה צורך לשכנעה באמצעות כוח נוסף.

במבט רחב יותר, הגוש האנטי מערבי של משטר אסד בסוריה בחסות רוסיה, הלוויין האיראני של סין, ושלוחותיה של איראן, חזבאללה, חמאס והחות׳י, נעלם, התערער, הושפל או הולך ומבודד.

היתרון הקצר של רוסיה ממחירי הנפט הגבוהים יסתיים בקרוב. היא תישאר שקועה בבוץ דמוי הסום באוקראינה, ויהיה לה קשה מאוד לשקם את נתיב הנשק שלה מאיראן ואליה. אילו פוטין היה חכם, היה מגיע להסדר עם אוקראינה, מבקש הקלה בסנקציות על הנפט הרוסי ואז מגביר את ההפקה בצורה אגרסיבית.

סין איבדה את הזיכיונות הבלעדיים שלה לנפט מוונצואלה וייתכן שאיבדה גם הסדר דומה עם איראן, כעת או בעתיד הקרוב. אם המשטר ייפול, בייג׳ינג עשויה להיות שנואה על כל ממשלת מעבר שתקום. ייתכן שתעדיף להגיע להסדר כלשהו עם ארצות הברית כדי לשלוח את מכליותיה דרך המצר, בהנחה שאיראן לא תתגרה בארצות הברית ותאבד את האי ח׳ארג.

ייתכן שהפגנת העוצמה האווירית האמריקנית וההתפתחות בטקטיקות ובחימושים של המאה ה־21 גרמו לסין להסס בנוגע לטייוואן. הסיוט של ים מלא מוקשים חכמים, מל״טים ימיים ותת־ימיים, ומטרי מל״טים וטילים מן האוויר מטייוואן, בשילוב צי של בעלות ברית המצויד באופן דומה, אינו אמור להרגיע את הסינים.

סין צפויה להתמודד עם מרחץ דמים אם תנסה להעביר מאות אלפי חיילים על פני 170 ק"מ של ים פתוח ולא בטוח. בשיא כוחה של צרפת בשנים 1804–1805, נפוליאון היה חכם דיו שלא למתוח את מזלו בהעברת חיילים על פני תעלת למאנש שאורכה 40 ק"מ. בסוף קיץ 1940 היטלר כבר שלט כמעט בכל שטחי האיחוד האירופי של ימינו, אך גם הוא היה נבון דיו שלא להתעמת עם הצי המלכותי בתעלה.

לסיכום, בייג׳ינג צופה בצבא הרוסי שפעם נחשב לאימתני שקוע במוות ובחוסר אונים באוקראינה. מנגד, ארצות הברית וישראל, בתוך ימים ספורים, השמידו את הצי האיראני, חיל האוויר שלו, ואת רוב הטילים והמל״טים שלו. המסקנה הברורה היא שסין תשתוקק פחות לנסות את מזלה בפלישה לטייוואן.

מערב אירופה היא מפסידה גדולה. כמעט כל בעלות הברית המערב־אירופיות הוותיקות הביכו את עצמן. במשך שבועות, לבריטניה לא הייתה אפילו ספינה אחת כשירה להגיע לבסיסה באקרוטירי שבקפריסין, שהיה יעד לתקיפות האיראניות.

אילו ארצות הברית הייתה מתייחסת למבצע החד־צדדי של מרגרט תאצ׳ר לפוקלנד ב־1982 כפי שקיר סטארמר התייחס למאמץ האמריקני לפרק את איראן מנשק ולמנוע ממנה השגת טילים ארוכי טווח נושאי ראשי קרב גרעיניים, איי פוקלנד היו עדיין ארגנטיניים. (כיום ניתן לתהות האם ארגנטינה או בריטניה היא החברה הפתוחה יותר, הפרו־אמריקנית יותר והיציבה יותר. ומי יודע אם משחתת בריטית אחת בכלל יכולה להגיע כיום לאיים הללו?)

צרפת דיברה בתקיפות, אך אין לה כוונה ממשית לשלוח ספינות למצר או לסייע ללבנון הפוסט־קולוניאלית להשתחרר אפילו מחזבאללה מוחלש. במקום זאת, צרפת נראתה נמרצת מספיק רק כדי למנוע מארצות הברית גישה למרחב האווירי שלה.

ספרד הייתה גרועה אף יותר. לעיתים נדמה שהיא פרו־איראנית. ספרד הורידה את דרג שגרירותה בישראל ופתחה מחדש את שגרירותה באיראן, והעבירה מסר לארצות הברית כי בסיסי נאט״ו המשותפים בספרד ומרחבה האווירי מחוץ לתחום של הפעולות האמריקניות. אם אכן כך, ספרד אינה משמעותית כבעלת ברית ובחרה לעצמה מעמד של ניטרלית עוינת.

ייתכן שנאט״ו תמשיך להתקיים בשמה, אך לפחות בעתיד הקרוב, ארצות הברית עשויה להחרים את הספרדים, להיות קרירה יותר כלפי איטליה של מלוני שסירבה לזכויות נחיתה בסיציליה, להיות קצרה רוח עם גרמניה שדיברה בשני קולות, ואולי להתייחס לנאט״ו כברית דו־צדדית בין ארצות הברית למדינות מזרח אירופה.

בכל מקרה, בפעם הבאה שצרפת תבקש תמיכה לוגיסטית ומודיעינית להרפתקאותיה האבודות באפריקה הפוסט־קולוניאלית, או שקואליציה כלשהי של נאט״ו תתחנן מארצות הברית להוביל "מסע צלב מוסרי" להפצת נמלים ותחנות תקשורת בלוב או לפוצץ את הגשרים ורשת החשמל של בלגרד יהיה בלתי אפשרי פוליטית בארצות הברית להסכים לכך. באשר לבריטניה, נקווה שלא תזדקק לעוד הרפתקה בסגנון פוקלנד, משום שבפעם הבאה ארצות הברית כנראה תחייך ותחזור על דברי את ראש הממשלה סטארמר: "זו לא המלחמה שלנו… לא ניגרר אליה!"

כלי התקשורת של הדמוקרטים השתגעו לגמרי, הרבה יותר ממלחמת עיראק. ביום שני שלאחר חג הפסחא הם גינו את טראמפ כפושע נאצי צמא מלחמה, וכבר למחרת בלילה היה בעיניהם מפייס נאיבי, נוויל צ׳מברליין של שנת 2026.

בסיס המפלגה קיווה בגלוי לכישלונו של טראמפ – ובחיבור מוסווה בקושי – גם לכישלונה של ארצות הברית. באשר לבחירות האמצע, הן תלויות מסורתית בכלכלה. אמנם סביר שהמלחמה פגעה בה לכמה חודשים, אך איש אינו יודע מה יהיה מצבה בנובמבר. אם תהיה הכרעה בתוך שבועיים־שלושה, שתסתיים במצר פתוח, מחירי נפט נמוכים ואיראן מנוטרלת לשנים, ייתכן שהציבור יחוש כי זמנים טובים יותר מתקרבים, בבית ובעולם.

רוב הדמוקרטיות באירופה ובאסיה קיימו במשך חצי מאה הבנה בלתי־מוצהרת שלפיה לא יגלו עוינות כלפי איראן ולא יגנו אותה על הטרור שלה במזרח התיכון, בתמורה למעבר חופשי במצר ולפטור מפעילות של שלוחות טרור איראניות. המדיניות הנושנה הזו נותרה בעינה. לכן, למרות תלותן הגדולה יותר בנפט מהמזרח התיכון בהשוואה לארצות הברית, עד לאחרונה הן חשבו שיוכלו להמשיך בהבנה השקטה הזו ולהבטיח מעבר חופשי, במקום להרכיב ארמדה של ספינות מלחמה, לפרוץ את המצר בכוח, ולנקות את החוף הצפוני מטילים ומל״טים.

ארצות הברית יכולה לפתוח את המצר בקלות יחסית, בין אם באמצעים ישירים, שליחת מטוסים טקטיים ומל״טים לפטרול לאורך החוף, מתן חיפוי אווירי לצי, פינוי מוקשים וליווי ספינות, בידיעה שאם איראן תתקוף, תפגע ארצות הברית במתקני האי ח׳ארג ואז תחזור למערכה האווירית.

טראמפ עדיין לא הגיע לנקודה זו. נוכח ההיסטריה של יריביו הפוליטיים, שמריחים השתלטות על הקונגרס בנובמבר, הדחת טראמפ, משפטים לבני משפחתו וסיום "מהפכת הנגד" של טראמפ – זהו הימור גבוה. כדי להימנע מכל זאת, הוא זקוק לכלכלה משגשגת המבוססת על שוק מניות יציב, ריביות נמוכות וחזרה למחירי נפט נמוכים היסטורית, זאת בתוך שבעת החודשים הקרובים.

העם האמריקני מצפה גם ל"ניצחון" באיראן, המוגדר כעת בחוסר יכולתה של איראן לסגור את המצר, לשגר טילים לעבר מטרות אמריקניות ובעלות ברית, ולוותר על חומר גרעיני בקיע. איראן סבורה שתוכל למשוך זמן, להטריד, להתמקח ולעכב באופן פסיבי־אגרסיבי עד לבחירות האמצע. לכן חלון ההזדמנות לפתרון צבאי הולך ונסגר במהירות.

טראמפ עשוי להצביע על כך שהתחזית לטווח הארוך אינה טובה עבור איראן. ערב הסעודית תרחיב את קיבולת הצינורות לים האדום, כך תעשה איחוד האמירויות ותרחיב את הצינור הקיים שלה למפרץ עומאן. יש אפילו דיבורים שסעודיה תבנה קו חדש ומסיבי דרך ירדן לנמל חיפה. מהלכים אלה של מדינות המפרץ יהפכו בסופו של דבר את המצר לבלתי רלוונטי ליצואניות נפט כמו איראן ויהפכו את יתרונה לחיסרון בשל תלותה הפגיעה במצר.

לסיכום, עלינו להתעלם מן הסכיזופרניה התקופתית השמאל והתקשורת, ולבחון במקום זאת את המציאות של המלחמה עד כה ואת השפעותיה הצפויות לטווח הארוך.