במקום הכרעה, ישראל מיישרת קו עם מדיניות "ניהול הסיכונים" של וושינגטון
אחת מאבני היסוד של החשיבה המדינית היא ההבחנה בין עוצמה לבין ריבונות. מדינה יכולה להיות חזקה מאוד במונחים צבאיים, טכנולוגיים וכלכליים, ובו בזמן לאבד, בהדרגה, את עצמאות הכרעתה. עוצמה איננה חירות; היא תנאי לה, אך לא ערובה לה.
לכאורה, מדינת ישראל עברה שינוי תפיסה עמוק: במקום מדינה מתגוננת הממתינה למהלכי האויב ישראל היא שיוזמת את המתקפה ומבקשת להכתיב את סדר היום, לעצב את המערכה, ואף לקבוע את תוצאותיה – ובמידה לא מבוטלת, להביא לסיום האירוע לדורות. זהו הנרטיב וזהו הדיברור המדיני והפוליטי שנמכר לציבור (שבא לידי ביטוי באמרות כמו "הניצחון המוחלט" ו"אנחנו משנים את המזרח התיכון").
בפועל, המציאות נראית הרבה פחות זוהרת ומוצלחת.
כבר ניקולו מקיאוולי הזהיר מפני מצב שבו מדינה נשענת על כוח שאיננו שלה. ב"הנסיך" הוא קובע, באופן שאינו מותיר מקום לפרשנות, כי כוחות עזר – גם כאשר הם מגיעים מבעלי ברית – הינם חסרי תועלת ומסוכנים, וכי מדינה הנשענת עליהם לעולם לא תהיה יציבה או בטוחה. אין זו הערה צבאית בלבד, אלא קביעה מדינית חדה. מי שאינו שולט באמצעי הכוח שלו, איננו אדון אמיתי להחלטותיו.
העיקרון הזה איננו תיאורטי המתאים ללימודי מדע המדינה בלבד. הוא מתממש לנגד עינינו .
ישראל מפעילה כוח, אך איננה קובעת לבדה את גבולות הפעלתו. מערכת היחסים עם ארצות הברית איננה עוד ברית במובנה הקלאסי, אלא מסגרת שמעצבת בפועל את מרחב הפעולה הישראלי. לא מדובר בתיאום; מדובר בהכתבה. לא בשיח בין שותפים; אלא בקביעת גבולות מראש – של מותר ואסור. טראמפ אפילו אינו בוש מלומר בקול גדול וברור: "ישראל תעשה את מה שאני אומר לה לעשות".
הדבר בא לידי ביטוי מובהק בזירה העזתית. למרות פוטנציאל מבצעי ממשי להעמקה ולהכרעה ולסיום האתגר הזה לדורות, קצב הלחימה, אופייה והיקפה מוכתבים, הלכה למעשה, מחוץ לישראל. כאן יש להצביע במפורש על אירוע "קריית גת". לא מדובר באנקדוטה, אלא בנקודת מבחן. המפקדה שהוקמה שם, בהובלה אמריקאית ישירה, משמשת מוקד השפעה על ניהול המערכה. החלטות מרכזיות מתי להעמיק, מתי לעצור, מתי לאפשר הפוגות, מה לספק ומה לבנות ואיך לשקם, אינן נגזרת של שיקול ישראלי טהור, אלא מתוך התאמה לאינטרסים רחבים של וושינגטון.
זהו אילוץ מדיני מוכתב, לעיתים בבוטות. לא המלצה, לא תיאום, אלא מסגרת פעולה. כבר בשלב זה, עצמאות הפעולה והמחשבה של ישראל מצטמצמת באופן מהותי.
כך גם בזירה האיראנית. מרחב הפעולה הישראלי איננו חופשי באמת. גם כאשר קיימת יכולת מבצעית, עצם הפעלתה כפופה לשיקולים שאינם ישראליים (כולנו זוכרים את המטוסים הישראלים חוזרים מטהרן ברגע האחרון בסבב הקודם, תחת הוראה מפורשת וישירה של טראמפ). המשמעות איננה רק מגבלה מבצעית אלא פגיעה ישירה בריבונות ההכרעה. מדינה שמסוגלת לפעול אך איננה חופשיה להחליט איננה ריבונית במלוא מובן המילה.
ובצפון, התמונה מתחדדת עוד יותר. דווקא כאשר קיימת הזדמנות אסטרטגית ממשית להכרעה מול חיזבאללה, הפסקת האש חוזרת. לא בשל היעדר יכולת, אלא נוכח אילוץ מדיני חיצוני. לא שיקול ישראלי טהור, אלא התאמה לאינטרסים אמריקאיים רחבים ובתוכם יציבות אזורית, שוק האנרגיה, והקשר הכולל מול איראן.
כאן מתגלה עומק הבעיה. אין מדובר בהחלטות נקודתיות, אלא באימוץ תפיסה.
איראן בנתה לאורך שנים את תפיסת "איחוד הזירות": מערכת אזורית שבה כל פעולה בזירה אחת גוררת איום בזירות אחרות. כאשר ישראל נמנעת מהכרעה בזירה אחת, מחשש להשלכות בזירות אחרות, היא אינה שוברת את המערכת, אלא פועלת לפיה. בכך, היא מקבלת את כללי המשחק של יריביה, ואף מבטיחה את שרידות שלוחותיה, ובראשן חיזבאללה, במקום לנתק אותו מן הציר האיראני להכריע אותו ולהבטיח את בטחונה ויציבותה .
זהו מעבר ממדיניות מתבקשת ונחוצה של הכרעה למדיניות של ניהול סיכונים. הכרעה מחייבת נכונות לשבור מערכת. להתעמת ולפעול אחרת מדרך הפעולה הקלאסית. ניהול סיכונים שואף לייצב אותה. ללכת בתלם החרוש והקבוע, אם כי לא בהכרח הנכון לשעה זו. ההבדל ביניהן נעוץ בחשיבת היסוד שבין תפיסה ריבונית עצמאית לבין הסתגלות וכניעה מראש לתכתיבים חיצוניים.
ההשוואה לשנות החמישים והשישים מתבקשת. אז, מתוך חולשה קיומית אמיתית, ישראל נאלצה להתיישר עם לחצים בינלאומיים. כך היה לאחר מבצע קדש, כאשר לחץ אמריקאי ורוסי הביא לנסיגה מסיני. אולם ההיסטוריה הישראלית איננה מסתיימת שם.
בשנת 1981, בתקיפת הכור בעיראק, ישראל פעלה בניגוד לעמדה האמריקאית, מתוך הבנה שהאיום אינו סובל דיחוי. ההכרעה הייתה הכרעה ישראלית מלאה, גם במחיר מדיני. בשנת 2007, בתקיפת הכור בסוריה, נשמר תיאום מסוים אך ההחלטה לפעול הייתה עצמאית, ונשענה על נכונות לשאת במחיר.
המכנה המשותף למקרים הללו ברור: לא היכולת לבדה הכריעה, אלא הנכונות לפעול גם כאשר הדבר כרוך בחיכוך ובעימות עם בעלת ברית.
המצב הנוכחי שונה. לא בשל היעדר יכולת, אלא בשל ריסון הנובע מהימנעות מחיכוך. זהו בדיוק התהליך שתיאר מקיאוולי: אובדן הדרגתי של חירות מדינית – לא על ידי כפייה, אלא באמצעות הסתגלות. מדינה איננה מאבדת את עצמאותה ביום אחד, אלא דרך סדרה של החלטות זהירות, שכל אחת מהן נראית סבירה, אך יחד יוצרות דפוס.
כאן מתחדדת הסתירה המרכזית של הדיברור המדיני. לציבור נמכרה תפיסה של יוזמה, של הכרעה ושל שינוי היסטורי. בפועל, מתקיימת מדיניות של ריסון, התאמה והימנעות מהכרעה. לא אנחנו מכתיבים את המציאות – אלא המציאות מוכתבת לנו.
ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה כי ניתן לפעול אחרת. לא פעם התקבלו החלטות עצמאיות, גם בניגוד לעמדת בעלת הברית, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי מחייב זאת. ההבדל לא היה ביכולת אלא באומץ וברצון לקבל החלטות מסוג זה. וזהו מבחן המנהיגות הישראלי של ימינו. לא רק היכולת להפעיל כוח, אלא העצמאות להחליט על הפעלתו. לא רק הכרעה צבאית, אלא נכונות מדינית לשאת במחירה.
