אירופה ממשיכה עם האג'נדה הירוקה והורסת משאבי אנרגיה, אבל מוציאה הון על ייבוא דלקים מאובנים
מדיניות האנרגיה של האיחוד האירופי הגיעה לרמה של פגיעה עצמית אידיאולוגית שאפילו מבקריה החריפים ביותר בקושי היו יכולים לדמיין.
הכלכלה העולמית ממשיכה להישען במידה מכרעת על דלקים מאובנים. תחבורה, ייצור חשמל, תעשייה כבדה, חימום וייצור פלסטיק – כולם תלויים בהם.
הנציבות האירופית, ברגע של לחץ גיאופוליטי, הכירה סוף־סוף באמת הזו. בעוד המתיחות גוברת בצווארי בקבוק קריטיים כגון מצר הורמוז, בריסל מצטרפת לקריאות הבינלאומיות לשמור על מעבר חופשי של אנרגיה, ובכך מודה במשתמע כי הציוויליזציה המודרנית אינה יכולה לתפקד ללא אספקה אמינה של פחמימנים.
ב־19 במרץ 2026 פרסמה המועצה האירופית, המורכבת מראשי 27 מדינות האיחוד האירופי, הצהרה ובה נאמר:
"המועצה האירופית קוראת להפחתת ההסלמה ולריסון מרבי… [וכן] להקפאת התקיפות נגד מתקני אנרגיה ומים…. המועצה האירופית גם מברכת על המאמצים המוגברים שעליהם הודיעו המדינות החברות, לרבות באמצעות חיזוק התיאום עם שותפים באזור, כדי להבטיח את חופש השיט במצר הורמוז…"
בתחילת אפריל תמך האיחוד האירופי בקואליציה של יותר מ־40 מדינות, בהובלת בריטניה וצרפת, כדי לאבטח ולפתוח מחדש את מצר הורמוז. קאיה קאלאס, נציגת האיחוד לענייני חוץ, אמרה:
"השבת חופש השיט הבטוח וללא אגרות במצר, בהתאם לדיני הים [הבינלאומיים], היא עדיפות דחופה. האיחוד האירופי תומך בכל המאמצים הדיפלומטיים להשגת מטרה זו."
נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, התחייבה גם לעבוד עם שותפים כדי לחדש את השיט "בהקדם האפשרי". נכון לאמצע אפריל 2026, פון דר ליין הדגישה שוב ושוב כי הסגירה המתמשכת "פוגעת קשות" באיחוד האירופי. הגוש דחה כל מערכת של "אגרה" או תשלום שהוצעה בידי איראן (או אחרים), והתעקש על מעבר בלתי מוגבל וללא אגרות בהתאם לחוק הבינלאומי.
בכירי האיחוד, ובהם קאלאס, הדגישו שוב ושוב כי כ־20% מהנפט העולמי וחלק משמעותי מהגז הטבעי הנוזלי (LNG) עוברים בדרך כלל דרך המצר. עוד ציינה כי הסגירה "מסוכנת מאוד לאספקת הנפט ולאספקת האנרגיה לאסיה" (כאשר כ־85% מהנפט והגז העוברים דרך הורמוז מיועדים לאסיה), וכי היא משפיעה גם על דשנים.
בקיצור, בעוד האיחוד האירופי נוטה להדגיש בעיקר את "חופש השיט" והחוק הבינלאומי (מעבר ללא אגרות), ברור שהוא קושר זאת לנפט ולאנרגיה – הן לכלכלה העולמית הן לחשיפתה של אירופה עצמה לעליות מחירים ולסיכוני אספקה. השיבוש במצר הורמוז הוא איום מרכזי על ביטחון האנרגיה, ולא רק על זכויות שיט מופשטות.
למרות זאת, בתוך אירופה עצמה, אותם מוסדות פועלים לפירוק שיטתי של יכולות הדלקים המאובנים המקומיות שלהם. הולנד מתקדמת עם הסגירה הסופית וסתימת הבארות של שדה הגז בחרונינגן – אחד המאגרים הגדולים באירופה. גרמניה האיצה את היציאה מפחם, וכחלק מ"מהפכת האנרגיה" שלה (Energiewende) מדלקים מאובנים ל"אנרגיה מתחדשת" של רוח ושמש שפשוט לא עובדת – היא אף מציפה במכוון מכרות פחם. ברחבי היבשת, קידוחים לחיפוש אחר פצלי נפט אסורים ברוב המדינות החברות. גם ההספק הגרעיני צומצם בכמה מדינות, וביתר שאת אצל בלגיה וגרמניה, כאשר האחרונה סגרה בפתאומיות את תחנות הכוח הגרעיניות האחרונות שלה.
התוצאה איננה גאולה סביבתית אלא תלות מהונדסת שיכולה רק לשמח יצרניות נפט כגון רוסיה.
לכן אירופה נאלצת לייבא את הרוב המכריע של הנפט והגז שלה. לפי יורוסטאט וניתוחים עדכניים של מכוני מחקר כגון Ember, בשנת 2025 חשבון ייבוא הדלקים המאובנים באיחוד האירופי היה אמנם נמוך מהשיא של יותר מ־600 מיליארד אירו (שנת 2022) אך עדיין עמד על כ־337 מיליארד אירו.
מחירי הגז והחשמל לתעשיינים באירופה גבוהים פי שניים עד פי ארבעה מאלה שעומדים בפני מתחרים מרכזיים בארצות הברית או באסיה. אין זו תאונת שוק; זו תוצאה ישירה של בחירות מדיניות שביטלו אפשרויות אספקה מקומיות, בעוד שהביקוש המקומי והעולמי נמשך ללא הפוגה.
ההשלכות הכלכליות כבר נראות לעין – והן חמורות. תעשיות עתירות אנרגיה כגון פלדה, כימיקלים, דשנים, זכוכית וזיקוק מעתיקות פעילות אל מחוץ לאירופה או מצמצמות ייצור. כושר התחרות נשחק. משקי בית מתמודדים עם חשבונות אנרגיה גבוהים יותר ויותר, התורמים לעוני אנרגטי נרחב: נתוני האיחוד הרשמיים מראים שכ־9%–10% מהאוכלוסייה, יותר מ־40 מיליון בני אדם, מתקשים לחמם את בתיהם.
סך העלויות הנלוות של ייבוא הדלקים המאובנים בשנים 2024-2021 מוערך בכמעט 930 מיליארד אירו יותר מלפני מלחמת אוקראינה. העברת ההון הזו מיטיבה עם יצרניות נפט ברוסיה ובמקומות אחרים – תוצאה שקשה לראות בה את חזון "האוטונומיה האסטרטגית" שהובטח.
אין זו רק שגיאת מדיניות או פרגמטיות קצרת טווח. זו התוצאה ההגיונית של מסגרת אידיאולוגית, אובססיה דתית כמעט, לפנטזיה של טוהר אקלימי, שלמשך זמן מה השתלטה על מוסדות מפתח באיחוד האירופי. עד כמה שהשאיפה הייתה בעלת כוונות טובות – הרי מי אינו רוצה אוויר נקי? – היא הופרכה שוב ושוב, כאשר סין והודו הגדילו בחריצות את פליטות ה־ CO2 שלהן יותר מכפי שאירופה יכלה לצמצם את שלה.
מה שאנו עדים לו הוא יישום מעשי של מרקסיזם תרבותי – אותה תיאוריה שלאחר מלחמת העולם השנייה העבירה את מוקד המאבק המהפכני מן הכלכלה אל התרבות והמוסדות. נוכח כישלונו הניכר של המרקסיזם הקלאסי, הוגים כגון הרברט מרקוזה הגדירו מחדש את הציוויליזציה המערבית עצמה כדכאנית. הקפיטליזם, החברה התעשייתית והמשאבים המסורתיים של עצמאות אנרגטית הפכו למטרות לא משום שנכשלו, אלא משום שהם מסמלים את עצם הצלחתו של המערב, של הקפיטליזם ושל התמריצים של כלכלות שוק חופשי. לפי מייקל ד' טאנר, מומחה אמריקאי לעוני ולאי־שוויון כלכלי "הקפיטליזם עשה יותר כדי להעצים בני אדם ולהעלות את רמת החיים מכל כוח אחר בהיסטוריה".
הכלכלן האמריקאי המנוח מילטון פרידמן, שקידם חירות כלכלית, הרחבת הזדמנויות וצמיחה כלכלית, אמר ב־1979:
"המקרים היחידים שבהם ההמונים הצליחו להיחלץ… מעוני מחפיר… בהיסטוריה המתועדת, הם כאשר היה להם קפיטליזם וסחר חופשי במידה רבה. אם אתה רוצה לדעת היכן מצבם של ההמונים הוא הגרוע ביותר – זה בדיוק בסוגי החברות שסוטות מכך."
במקום לחלק פרוסות קטנות מעוגה נתונה, מדוע לא להכין עוגה גדולה יותר?
אף על פי כן, "מרקסיזם המטבח" הנוכחי שומר, בניגוד לעובדות ובאופן הרסני לעצמו, על עוינותו כלפי הקפיטליזם והישגי המערב ומחלחל לנציבות האירופית ולגופים נלווים.
"הגרין דיל" של האיחוד האירופי והרגולציות הנלוות לו מוצגים ככורח סביבתי, אך השפעתם היא החלשה מכוונת של הבסיס התעשייתי של אירופה ושל הביטחון האנרגטי שלה. הדלקים המאובנים אינם נדחים רק בשל פליטותיהם; הם נדחים משום שהם יוצרים שגשוג, עצמאות וכוח – תכונות שתפיסת העולם של המרקסיזם התרבותי מבקשת לערער על הלגיטימציה שלהן. ציבור אמיד ועצמאי קשה יותר לשליטה. מבחינה פוליטית, אם אתה עני ותלוי, קיימת אפשרות שתמשיך לבחור מחדש במנהיגיך הבלתי־כשירים בתקווה שיצילו אותך. לאותם מנהיגים יש אינטרס רק להמשיך להניף מולך את הבטחת ההצלה.
בית הדין האירופי לזכויות אדם ומנגנונים על־לאומיים אחרים מחזקים את המגמה הזו, כשהם מעניקים עדיפות ליעדי אקלים מופשטים, דון־קישוטיים ותלושים מן המציאות על פני רווחתם הממשית של אזרחי אירופה.
התוצאה היא יבשת שמרצה לעולם להפסיק עם הפחמן, בעוד שמתחת לשולחן היא מגבירה את תלותה בנפט ובגז מיובאים ויקרים – לעיתים קרובות ממשטרים שרקורד זכויות האדם שלהם, שאיפותיהם הגיאופוליטיות ופועלם בתחום האקלים זוכים למעט מדי ביקורת.
לאירופה אין מחסור במשאבי אנרגיה. חסר לה הרצון הפוליטי להשתמש בהם. משאבי הנפט והגז של בריטניה בים הצפוני לבדם הם אוצר בלום שממתין להתממש. עד שקובעי המדיניות באירופה יתמודדו עם השורשים האידיאולוגיים של האסטרטגיה ההרסנית הזו – ויעדיפו את ביטחונם ושגשוגם של אזרחיהם על פני חזונות אוטופיים – היבשת תמשיך להידרדר לעבר אובדן התיעוש, מצוקה המונית וחוסר רלוונטיות אסטרטגי.
מצר הורמוז ייפתח בקרוב מחדש במלואו, אך אירופה חוסמת והורסת במו ידיה את הדרך לעצמאות אנרגטית.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.
