ההתאבדות השקטה של יפן וגרמניה

יפן, בשנות ה־80, הייתה אמורה להיות העתיד. הקבוצות התעשייתיות שלה, שהיו מוגנות על ידי רשתות צפופות של בנקים, ספקים ובעלי מניות ידידותיים, זכו לשבחים כסבלניות, נאמנות ואסטרטגיות יותר מן הקפיטליזם האמריקאי, שלכאורה מתמקד בטווח הקצר. גרמניה, בינתיים, הוצגה כחלופה ההומנית לברוטליות האנגלו־סקסית: איגודים מקצועיים חזקים, שותפות עובדים, משמעת תעשייתית, יכולת ייצוא ו"כלכלת שוק חברתית" שלכאורה משלבת בין קפיטליזם לבין סולידריות.

לשני המודלים, היפני והגרמני, היו אפוא הישגים אמיתיים. שניהם יצרו חברות ברמה עולמית ועוררו הערצה. אולם שניהם גם הסתירו את אותו הרעל: ההמרה ההדרגתית של החברה הפרטית למוסד חברתי שחובתו הראשונה אינה עוד יצירת ערך, אלא שימור הסדרים קיימים.

כעת התוצאות נראות לעין. בנתוני קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2025, התמ"ג לנפש, במונחי שווי כוח קנייה (PPP) עומד על כ־90,000 דולר בארצות הברית, כ־74,000 דולר בגרמניה ורק כ־57,000 דולר ביפן. המדינה שפעם דומיינה כמחליפתה של אמריקה נמצאת כעת הרחק מאחוריה. גרמניה, שפעם הייתה המנוע התעשייתי של אירופה, מפלרטטת עם סטגנציה והתכווצות: נתונים רשמיים גרמניים מראים שבשנת 2025 התמ"ג עלה ב־0.2% בלבד, לאחר שנתיים חלשות ברצף.

ההסברים המקובלים אינם שגויים. יפן סבלה מבועת נכסים אדירת ממדים, לאחר מכן ממשבר בנקאי, ולאחר מכן מהזדקנות דמוגרפית. גרמניה סבלה מטלטלה אנרגית אחרי 2022, מן הנזק שגרמה לעצמה באמצעות ה־Energiewende (פנייה לעבר "אנרגיה מתחדשת"), מתחרות סינית, מעלויות עבודה גבוהות ומביורוקרטיה חונקת.

למרבה הצער, ההסברים הללו אינם מעמיקים די הצורך.

החברה שכבר אינה שייכת לבעליה

חברה פרטית יוצרת מקומות עבודה, מכשירה עובדים, משלמת מיסים, נותנת ערך ללקוחות ומקיימת קהילות. כל אלה הן תוצאות של תפקידה המרכזי ולא מחליפות אותו. תפקידה המרכזי הוא להקצות הון באופן רווחי. אם זה נשמע קר, זה אכן כך – אך למעשה זהו התנאי היסודי לשגשוג.

כאשר מתייחסים לרווח כאל דבר החשוד מבחינה מוסרית, החברה הופכת למשהו אחר: משרד פנסיה, סוכנות תעסוקה, כלי לתכנון אזורי, פרויקט יוקרה לאומי, מעוז איגודי או תיאטרון פוליטי. ייתכן שעדיין יש לה בעלי מניות. ייתכן שהיא עדיין מפרסמת דו"חות כספיים. ייתכן שהיא עדיין משתמשת באוצר המילים של עולם העסקים. אך "התוכנית העסקית" ועקרון הפעולה שלה השתנו.

יפן וגרמניה לא ביטלו את הקפיטליזם. הן בייתו אותו. הן הקיפו אותו בהתחייבויות, במנהגים ובבעלי זכות וטו עד שהמטרה החשובה ביותר שלו – רווח – כמעט הפכה למילת גנאי.

יפן: מחירה של ההרמוניה

ביפן, הסוציאליזציה לבשה את צורת הקיירטסו(keiretsu), כלומר החזקות צולבות, קשר עם "בנק מרכזי", נורמות העסקה לכל החיים חיים, קידום על בסיס ותק ותרבות תאגידית שלעתים קרובות בלבלה בין נאמנות לבין יעילות.

המחשה עדכנית להשפעות המשתקות של מערכת הקיירטסו היא דעיכתה הממושכת של טושיבה בשנות ה־2010 וה־2020 והקושי לארגנה מחדש. טושיבה, שקשה את עצמה קשורה לקבוצת "מיטסואי" באמצעות החזקות צולבות היסטוריות, קשר עם בנק ראשי ונורמות תרבותיות של נאמנות וקונצנזוס, התמודדה עם הפסדים עצומים מהעסק המרכזי שלה בארצות הברית (Westinghouse), שערוריות חשבונאיות וחוסר יעילות תפעולית. במקום מכירות נכסים מהירות או שינויי כיוון נועזים, הדגש של הקבוצה על יציבות ותמיכה פנימית עיכב פעולה מכרעת. הניסיון של מיטסואי להציל אותה נכשל בסופו של דבר, מה שהוביל למחיקתה מן הבורסה בשנת 2023 ולרכישתה בידי קונסורציום. רק תחת בעלות פרטית חדשה יישמה טושיבה קיצוצי כוח אדם אגרסיביים (עד 4,000 עובדים ביפן) וארגון־מחדש – צעדים שמנגנוני הקיירטסו המסורתיים התנגדו להם במשך זמן רב.

כלכלנים חוקרים זה זמן רב את "חברות הזומבי" של יפן: חברות שנשמרות בחיים למרות פריון נמוך ורווחיות חלשה, לעיתים קרובות בעזרת בנקים שאינם מוכנים לכפות ארגון־מחדש. מחקרים על "העשורים האבודים" של יפן קשרו חברות אלה לחוסר יעילות רחב יותר וללחצים דפלציוניים.

חברת זומבי מגינה על עובדים, מנהלים, מלווים וספקים קיימים. היא גם תופסת עבודה, הון, קרקע, אשראי ותשומת לב שהיו יכולים לעבור לחברות חדשות, לטכנולוגיות חדשות ולעובדים חדשים. היא מצילה את מקום העבודה הגלוי של היום באמצעות מניעת מקום העבודה הבלתי נראה של מחר.

גרמניה: מלכודת הקונצנזוס

בגרמניה, הסוציאליזציה לבשה צורה של קבלת החלטות משותפת :(Mitbestimmung) מועצות עובדים, מועצות פיקוח עם ייצוג עובדים מחויב לפי חוק, תרבות פוליטית שעוינת ארגון־מחדש פתאומי ומסגרת משפטית שהופכת כל רפורמה ליקרה, נתונה למשא ומתן ואיטית. המילים שונות. התוצאה דומה. החברה חדלה להיות כלי ליצירת מוצרים מצליחים עבור השוק והפכה למוסד להגנה על בעלי אינטרס מבפנים.

המחשה בולטת לשיטת ה־Mitbestimmung הגרמנית היא קבוצת פולקסווגן. על פי החוק הגרמני, מחצית מהמושבים במועצת הפיקוח בת 20 החברים של פולקסווגן מאוישים בידי נציגי עובדים, כולל מנהיגי איגודים רבי עוצמה מאיגוד IG Metall. מבנה זה מעניק לעובדים השפעה משמעותית  ולעיתים קרובות כוח וטו בפועל על החלטות אסטרטגיות מרכזיות. בתחרות הגלובלית העזה של היום מול יצרניות רכב חשמלי סיניות ויריבים זריזים אחרים, פולקסווגן צריכה לסגור או לצמצם באופן דרסטי כמה מפעלים גרמניים עתירי עלויות, להקטין את כוח העבודה המנופח שלה ולהאיץ את תהליך הארגון־מחדש.

אולם ה־Mitbestimmung כופה על ההנהלה משא ומתן ממושך עם מועצת העובדים והאיגודים. כל סגירת מפעל משמעותית, פיטורים נרחבים או צעד מהיר לקיצוץ עלויות מחייבים אישור של האיגודים או פשרות יקרות, כגון תוכניות פרישה מוקדמת יקרות והבטחות לביטחון תעסוקתי. מודל השיתוף בקבלת החלטות הזה, בעודו מגן על העובדים הגרמנים, מונע מפולקסווגן לקבל את ההחלטות המהירות והכואבות הנדרשות בסביבה הבינלאומית התחרותית מאוד של ימינו. כך החברה מאבדת נתח שוק, רואה את שולי הרווח שלה מצטמקים ומתמודדת עם חוסר יעילות מתמשך בהשוואה למתחרותיה המהירות יותר.

אנשים נוהגים לשבח את ה־Mitbestimmung כפשרה מתורבתת בין הון לעבודה. לעובדים יש ייצוג. ההנהלה חייבת להתייעץ. ההחלטות איטיות יותר, אך לכאורה נבונות יותר. התיווך ממוסד, ולכן הסכסוך מתון יותר.

יש בכך מידה מסוימת של אמת. בתקופות של יציבות, המודל הגרמני יכול לייצר שיפור הדרגתי איכותי. הוא מתאים היטב לשכלול מנוע בעירה פנימית, לאופטימיזציה של מכונת עיבוד או לתיאום ספקים סביב תהליך תעשייתי מבוסס.

הכלכלה העולמית, בפשטות, כבר אינה מתגמלת רק שיפור הדרגתי. היא מתגמלת מהירות, תוכנה, פלטפורמות, שילוב של בינה מלאכותית, חידושים מהפכניים בהקצאת הון ויעילות.

בעולם כזה, הדרישה לקונצנזוס בין כל מה שמכונה "בעלי העניין" היא נטל. היא גורמת לכך שמטרת החברה משתנה בהדרגה מניצחון העתיד להפחתת קצב חלוקת הכאב.

כאשר חברה חייבת לסגור מפעל, לנטוש טכנולוגיה, למחוק השקעה או להעביר הון לתחום חדש ולא ודאי, כל צוואר בקבוק של וטו משפיע. כל קבוצת אינטרס מוגנת משפיעה. כל עיכוב הנובע ממשא ומתן משפיע.

רויטרס, שהצביעה על עלויות האנרגיה הגבוהות, ההשקעות החלשות, הלחצים דמוגרפיים והפריון נהמוך, תיארה לאחרונה את גרמניה כ"צועדת בשנתה לעבר קיפאון קבוע".

כמה קבוצות תעשייתיות גרמניות גדולות מיישמות קיצוצי כוח אדם רחבי היקף על רקע המשבר המתמשך בתעשיית הייצור במדינה. קבוצת פולקסווגן, יצרנית הרכב הגדולה באירופה, מתכננת לבטל 50,000 משרות בגרמניה עד שנת 2030 – הסלמה לעומת הסכם קודם לקיצוץ של 35,000 משרות – בעקבות ירידה חדה ברווחים. בוש, ספקית גדולה לתעשיית הרכב, מקצצת כ־20,000 משרות, בעיקר בחטיבת התחבורה שלה, לאחר שהרווחים כמעט נחתכו בחצי בשנה שעברה. בתעשיית הפלדה, Thyssenkrupp Steel Europe הגיעה להסכם עם האיגודים לקיצוץ או מיקור חוץ של כ־11,000 משרות (כ־40% מכוח העבודה שלה) כחלק מארגון־מחדש שיצמצם גם את כושר הייצור בכ־25%.

צעדים אלה משקפים לחצים רחבים יותר על הלב התעשייתי של גרמניה, כאשר מגזר הרכב לבדו כבר איבד יותר מ־50,000 משרות בשנת 2025.

אמריקה מראה את הדרך קדימה

המודל האמריקאי מגונה לעיתים קרובות כאכזרי, בלתי שוויוני, בלתי יציב ואובססיבי לבעלי מניות. חלק גדול מן הביקורת הזו הוגן. חלק ממנה אף מוצדק.

עם זאת, המודל האמריקאי שומר על יתרון מכריע אחד: הוא עדיין מאפשר לכישלון לקרות.

באמריקה, חברות יכולות לפטר, לשנות כיוון, למכור נכסים, להיכנס לפשיטת רגל, לעבור ארגון־מחדש, למשוך הון חדש, לאכזב הן בעלי מניות הן עובדים, ולהתחיל מחדש. התהליך, אף שאולי נראה מנוגד לאינטואיציה, הוא גם משקם: זו הסיבה שהון נע.

התאגיד האמריקאי אינו מדינת רווחה זעירה. אם הוא אינו מסוגל להתחרות, ניתן לפרק את נכסיו ולהשתמש בהם בידי מישהו אחר. חברה המגינה על החברות הגוססות שלה אינה הופכת להומנית – היא הופכת לבית קברות מסובסד של גוויות כלכליות.

אם גרמניה ויפן לא ישחררו את עסקיהן מן המיתוס הסוציאליסטי של "בעלי עניין" מובנים הן יראו עוד ועוד מהשקעותיהן נעלמות בתחרות העולמית.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסטון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.