ההפסד של מצרים לארגנטינה והטירוף שבעקבותיו הם סמל לפסיכולוגיה הקבוצתית המעוותת של המזרח התיכון
הקינות לאורך נהר הנילוס על הפסדה של מצרים לאלופת העולם המכהנת, ארגנטינה, הדהדו למרחקים, והגיעו אף לאיסט ריבר, מקום משכנו של אוהד מס' 1 של גותהאם, זוהראן ממדאני, שמיהר להכריז כי קבוצת הפרעונים "נשדדה". אבל המצרים לא נגזלו. הם קרסו. תבוסתה של מצרים תיזכר כאחת הקריסות המפוארות ביותר בתולדות הספורט, גרסת הכדורגל הבינלאומי לכישלונה של מצרים בשנת 1948, יחד עם ארבעה צבאות ערביים נוספים, לממש את איומיהם המרושעים להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה קמה.
וכך, במקום להסתלק בשקט מחוץ לאור הזרקורים כדי לטפל בנזק שהמיטו על האגו שלהם דרך נכבת הכדורגל הזו, המצרים ואוהדיהם ניצלו כדרכם את הביצוע המזוויע שלהם כדי להציג לראווה את הביטוי הטהור ביותר של הגרועים שבסנטימנטים של המזרח התיכון – רחמים עצמיים, פרנויה וזעם בלתי נשלט – על הבמה הגדולה ביותר שיש.
הטענה שמצרים "נגזלה" מבוססת על שלושה אירועים. ראשית, שער שנכבש בדקה ה־58 נפסל לאחר שהשופט פרנסואה לטקסייה בחן צילומים שסיפק שופט הווידאו, אשר הראו כי מצרים ביצעה עבירה מרוחקת מן המקום שבו נכבש בסופו של דבר השער.
השנה נשמעו תלונות רבות על מערכת ה־VAR, בייחוד תלונותיו של הנשיא דונלד טראמפ לאחר שבדיקת VAR הובילה להרחקתו בכרטיס אדום של השחקן האמריקאי פולרין באלוגון, החלטה שבוטלה מאוחר יותר על ידי אנשי גביע העולם. ההחלטה נגד המצרים הייתה שנויה במחלוקת, אך למרות זאת המצרים הוסיפו שער נוסף בדקה ה־67 ועלו ליתרון 2-0. נדמה היה שהפתעה עומדת להתרחש. נכון, ערב הסעודית השיגה ניצחון מדהים על ארגנטינה במונדיאל 2022, אך זה היה בשלב הבתים, ואילו כאן היה מדובר במשחק בשלב הנוקאאוט. אלא שאז האלופים המכהנים חזרו בסערה.
ארגנטינה כבשה את שערה הראשון בדקה ה־79 של המשחק, וארבע דקות לאחר מכן כבש ליונל מסי את שער השוויון. האירועים השנויים במחלוקת הבאים התרחשו כאשר מצרים לחצה בתוך רחבת העונשין של ארגנטינה ממש ברגעים האחרונים של המשחק. קשר ארגנטינאי אחד משך בחולצתו של שחקן מצרי שלא החזיק בכדור, בעוד מגן ארגנטינאי אחר חטף את הכדור מחלוץ מצרי שנפל לקרקע. המצרים טענו שהיה צריך לשרוק לעבירה על מושך החולצה ולפנדל על חוטף הכדור, דבר שהיה מעניק לנבחרת האפריקנית הזדמנות לעלות ליתרון. במקום זאת, השופט אפשר למשחק להימשך, ארגנטינה השתלטה על הכדור, יצאה להתקפה מתפרצת וכבשה את שער הניצחון. ואז פרצה מהומה מוחלטת.
הפסד 3-2 לאלופת העולם אינו דבר שיש להתבייש בו, במיוחד לאחר מסע ניצחונות מרשים בשלבים המוקדמים שהעניק למצרים מקום בין 16 הנבחרות האחרונות. אבל לספוג שלושה שערים בתוך 14 דקות מול כל יריבה שהיא הוא כישלון בקנה מידה אפי, והוא לא מייצג רק היעדר משמעת, שלא לדבר על היעדר אסטרטגיה הגנתית אלא חשוב מזאת: היעדר אומץ לב. מבלי לגרוע דבר מניצחונה של ארגנטינה לאחר מהפך, התמוטטות כמו זו של מצרים היא ביטוי לרצון קולקטיבי, כנגד סיכויים שכמעט אי אפשר להעלות על הדעת, להפסיד. וכך החל המדרון החלקלק של תרבות ההפסד, תופעת טבע המוכרת למצרים לא פחות מרוח החמסין.
לאחר שערו של מסי, מאמן מצרים חוסאם חסן שילב את זרועותיו מעל ראשו בצורת X, סימן שעוצב על ידי פיפ"א כדי לדווח על ביטויים של אפליה על המגרש או על היציע. אז היכן הייתה הגזענות במשחק המונדיאל של יום שלישי, שנערך באטלנטה, מקום שאפרו־אמריקנים רבים מכנים "מֶכָּה השחורה"? היא הייתה בלבם של כל מי שהיה נגד מצרים, כולל מסי, שעליו צעק חסן, והאוהדים, שעליהם ירק חסן. היא הייתה בעדשתו של הצלם שחסן ביקש להתעמת עמו לאחר ההפסד. כל העולם חבר נגד מצרים. למה? בגלל פלסטין. חסן הניף בגאווה את הדגל הפלסטיני לאחר משחק קודם בגביע העולם, והכנופיות הציוניות השולטות בעולם, ובמשחקו של העולם, לא יכלו לאפשר זאת.
האם זה רק צירוף מקרים, שאל הבדרן המצרי באסם יוסף, שעובד הסיוע המצרי שארגן בעזה אירועי צפייה במונדיאל נהרג בתקיפה ישראלית שלוש דקות לאחר תחילת המשחק? מצרים הפסידה לציונות, אומרים אוהדים מצרים. "אולי יש לו משהו להסתיר," אמר חסן על השופט הצרפתי ש"שדד" את מצרים. "מי שיש לו משהו להסתיר לפעמים אינו מצליח להסתיר את מה שהוא מסתיר, וזה בדיוק מה שהרגשתי במהלך אותה שיחה." מה הוא לא הצליח להסתיר? שהוא יהודי, למעשה, יהודי אורתודוקסי, לפי אוהדי מצרים, ששכתבו את דף הוויקיפדיה של לטקסייה כדי לתמוך בבדיה הקונספירטיבית הזו.
"מה שאמרתי לשופט הוא ש'זה לא הוגן'," אמר חסן. אבל האמת היא שחסן מרבה להתלונן על "חוסר הוגנות" כאשר הוא מפסיד. כך עשה למשל בשנה שעברה בגביע אפריקה לאומות כשהאשים את השיפוט לאחר שמצרים הפסידה לסנגל, לא בדיוק מעוז של ציונות. בשנת 2016 עצרו אותו הרשויות המצריות לאחר שתקף צלם על המגרש. בשבוע שעבר אחיו התאום של חסן ומנהל הנבחרת, איבראהים, התקוטט עם שוטרי דאלאס במלון שבו התאכסנה הקבוצה.
אז זה לא באמת קשור לפלסטינים, משום שבעיית היסוד היא המאמן, קבוצתו ותומכיה, הלא כן? לא. הכול קשור לפלסטינים, משום שהם אלופי העולם בהפסד – מפסידנים בעלי תחושת זכאות ופריבילגיה, ואלימים עד טירוף. חסן מצדד בפלסטינים משום שהוא מפסידן. מצא מין את מינו.
יוצא דופן לכאורה בתרבות המפסידנות של מצרים הוא מוחמד סלאח, קפטן נבחרת מצרים, שחיבק את מסי לאחר המשחק ונטל על עצמו את האחריות לאיבוד הכדור שהוביל לשער הניצחון של ארגנטינה. כוכבה לשעבר של ליברפול בן ה־34, בילה חלק גדול מקריירת המשחק שלו באנגליה, ומשם הוא מפרסם תמונות של בנותיו. ומכיוון שהן אינן עטויות רעלה, סלאח סופג דרך קבע נזיפות מצד אוהדי מצרים.
קשה להאמין שסלאח מופתע מההתפרצות הגרוטסקית של בני ארצו, שכן כמו שאומרים במצרים, מה שנחשב מוזר או חריג בכל מקום אחר בעולם במצרים הוא דבר רגיל. האמת היא שהמדינה שעל גדות הנילוס מצויה ברצף ארוך מאוד של הפסדים, שהחל זמן רב לפני שהומצא הכדורגל. לפני אלפי שנים הייתה מצרים אימפריה דומיננטית וציוויליזציה משגשגת ויצרנית ומאז הנפילה הראשונה היא ממשיכה להדרדר.
בשנת 525 לפנה"ס הביסו הפרסים את מצרים והפכו אותה לחלק מן האימפריה שלהם. בשנת 332 לפנה"ס כבש אותה אלכסנדר הגדול מידי פרס, ולאחר מותו ייסד המצביא שלו, תלמי הראשון, שושלת מקדונית דוברת יוונית – בית תלמי. הם שלטו במצרים עד שנת 31 לפנה"ס, אז הביס אוגוסטוס את קיאופטרה, השליטה האחרונה מבית תלמי ואת אהובה מרקוס אנטוניוס בקרב אקטיום. מצרים הפכה לחלק מן האימפריה הביזנטית עד המאה השביעית לספירה, כאשר נכבשה בידי צבאות ערביים־מוסלמיים שכפו על הנכבשים את שפתם ואת דתם.
בשנת 1517 סיפחה האימפריה העות'מאנית את מצרים, ובשנת 1882 היא נכבשה בידי בריטניה הגדולה. גם לאחר קבלת העצמאות הרשמית בשנת 1922 ועד מלחמת העולם השנייה המשיכה לונדון למלא תפקיד מרכזי בענייני ההגנה ומדיניות החוץ במדינה. בשנת 1948 יצאה מצרים, בחוסר תבונה, למלחמה נגד מדינת ישראל שזה עתה נוסדה. התבוסה ערערה את מעמדו של המלך פארוק, שהודח בשנת 1952 על ידי קבוצת קציני צבא צעירים, הידועים כ"קצינים החופשיים", בראשות גמאל עבד אל־נאצר.
ארצות הברית הצילה את מצרים מתבוסה משפילה בשנת 1956, כאשר הנשיא דווייט ד' אייזנהאואר הורה לכוחות הצרפתיים, הבריטיים והישראליים להתפנות מתעלת סואץ, שאותה כבשו בקלות מידי הכוחות המצריים. אך אפילו פטרוניו הסובייטים של נאצר לא יכלו להצילו בשנת 1967, כאשר ישראל השמידה את חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע, כבשה את סיני ועיצבה מחדש את המזרח התיכון בתוך שישה ימים. יורשו, אנואר סאדאת, הפסיד במלחמת יום הכיפורים כאשר אריאל שרון כמעט כיתר את קהיר, ורק התערבותו של הנרי קיסינג'ר עצרה אותו.
ואז סאדאת שינה את המצב, לזמן קצר. הוא זכה בפרס נובל על הסכם עם ישראל, השיב את סיני – ואז טרוריסטים רצחו אותו בשל כך. הזוכה האחר היחיד של המדינה בפרס נובל, הסופר נגיב מחפוז, נדקר בגרונו ברחוב בקהיר משום שכתב ספר שטרוריסטים מצרים לא אהבו. במילים אחרות, מצרים אינה מסוגלת לשאת ניצחון. ולכן, באופן טבעי, חידשה מצרים את חוזיהם של חוסאם חסן ושל אחיו התאום איבראהים, ובכך גמלה למאמן שהיה אחראי לאחת מהקריסות המרהיבות ביותר בתולדות הספורט, וכתוצאה מכך גם לאחד ממופעי ההתנהגות הספורטיבית הדוחים ביותר.
אנשים ואומות אינם אמורים להפסיד כפי שמצרים מפסידה, באמצעות אימוץ המפסידנות כגשטלט קולקטיבי המשמש להטלת האשמה על אחרים בגין כישלונות שהם שלהם בלבד. אולי התפקיד החשוב ביותר של כל הורה ומאמן הוא ללמד את חניכיו כיצד להפסיד בכבוד ומה ניתן ללמוד מן ההפסד, כדי שיוכלו לקצור ניצחון בעתיד. הספורט הוא חלק מהחינוך הזה – אפילו הקבוצות הטובות ביותר מפסידות לפעמים. אפשר לעשות הכול נכון, לבצע כל מהלך באופן מושלם, אך הצד השני, הספורטאי האחר, פשוט טוב יותר. או שאתה היית טוב יותר, אבל ההחלטות היו לרעתך, או שמזג האוויר היה גרוע, וזה פשוט קורה.
אבל כשאתה רוצה לגדל פסיכופתים, כשאתה רוצה לבנות צבא של מומיות הניזון מתפריט קפדני מבוסס טינה, אתה אומר להם ששום דבר אינו באשמתם משום שכל תוצאה נשלטת בידי כוח מסתורי: קולוניאליזם, ציונות, וודו או מה שתרצה. ואז, כאשר הדברים ישתבשו, ואצל מי שמוחם ונפשם עוצבו כדי להתאים לתפיסה פרנואידית מקובעת והדברים לעולם ישתבשו – הם יתפרצו בהתקפי זעם מטורפים שאפשר לצפות מראש.
הפיכת ההתפרצויות הפתולוגיות האלה לכלי פוליטי היא שמניעה את הפוליטיקה של המזרח התיכון. כך למשל בשל רצונה של מצרים להפסיד, וושינגטון משלמת לקהיר שני מיליארד דולר בשנה כדי שלא תשלח אל מותם את מיליוני הצעירים המאשימים את היהודים בכל דבר, החל מדולפיני המוסד וכלה בהפסדים בכדורגל, במלחמה נוספת עם ישראל. כך הדבר בכל רחבי המזרח התיכון המוסלמי, ולכן, מאיראן ועד עזה, נחגגת הסוגיה הפלסטינית – אמת המידה העולמית למפסידנות – כאילו הייתה ניצחון.
וכעת הביאו מהגרי העולם השלישי, שהציפו את חופי אירופה, את אותה תרבות אל היבשת. לאחר הפסדה של מרוקו לצרפת הקיפו מהגרים מצפון אפריקה מלון באמסטרדם שנחשב למקום אירוחם של ישראלים וצעקו איומים, כשהם מטילים עליהם את האחריות להפסד. וכאן, בארצות הברית? אין זה סימן טוב שהאיש שנבחר לנהל את העיר הגדולה ביותר באמריקה אינו מסוגל להבחין בין ניצחון להפסד, ומפגין סימנים לכך שבדיוק כמו ההמונים מן העולם השלישי הספוגים בטינה, הוא חושב שמצרים "נשדדה".
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.
