חיילי צה״ל מתמודדים עם פעילים ארגוני שמאל רדיקליים שמגיעים לשטח על מנת לעורר פרובוקציות, אך איש לא מכשיר אותם למשימה והמערכות השלטוניות לא מתמודדות עם האתגר
בצה״ל מתחקרים לאחרונה לוחמים שבלמו פעילי שמאל בבקעת הירדן. על פי הפרסומים בנושא, נראה שאנחנו מפספסים את הבעיה האמיתית. הנטייה הרווחת היא להטיל את מלוא האחריות על החייל בקצה, במקום לשאול את השאלה החשובה באמת: האם צה"ל נתן ללוחמים את הכלים להתמודד עם המציאות שנוצרה בשטח? ומה עושות שאר המערכות כדי לסייע בידי צה"ל ולוחמיו?
מאז שנת 2001 מתמודדים חיילי צה"ל ביהודה ושומרון לא רק עם הפרות סדר של מחבלים ערבים, אלא גם עם תופעה מתמשכת במסגרתה פעילים ישראלים וזרים המגיעים במכוון לנקודות חיכוך, ביחד או לחוד, מתעדים כל אירוע ואף מנסים בעצמם ליצור פרובוקציות, לביים ולערוך אירועים שיופצו בעולם כחלק מקמפיינים נגד ישראל, נגד צה"ל ונגד ההתיישבות, דף הפייסבוק "ככה זה עובד" מראה באופן מדויק איך הדברים עובדים. מאז פרוץ מלחמת התקומה בולטים במיוחד שני קמפיינים: קמפיין "אלימות המתנחלים" וקמפיין "פשעי המלחמה" של חיילי צה"ל. בפועל, שני הקמפיינים חופפים במידה רבה, והארגונים והפעילים המובילים אותם נשענים על אותם מקורות ואותן רשתות פעולה.
אלא שצה"ל כמעט ואינו מכשיר את חייליו כיצד להתמודד עם מצבים כאלה. מעבר לסימולציות נקודתיות שעוברים חלק מהמילואימניקים בבא"פ לכיש, אין הכשרה סדורה המסבירה מה מותר ומה אסור, כיצד מתמודדים עם מצלמות ופרובוקציות, כיצד מזהים עיתונאי, כיצד פועלים מול פעיל פוליטי, מה עושים מול ישראלים, מה עושים מול זרים בלתי חוקיים ומה עושים כאשר ברור שכל האירוע מתועד במטרה לשמש בסיס לקמפיין בינלאומי או להליכים משפטיים נגד חיילים. אצל חיילי החובה המצב, ככל הידוע, אף חמור יותר.
גם בתחום המודיעין קיימת בעיה. לצה"ל אין גוף ייעודי המספק לכוחות בשטח התרעות ומודיעין על התארגנויות של פעילים וארגונים ישראליים, זרים ופלסטיניים. שיתוף הפעולה בין אותם גורמים עמוק ומוכר, אך הכוחות בשטח אינם מקבלים ברוב המוחלט של המקרים תמונת מצב מסודרת או היערכות מוקדמת שתאפשר להם להתמודד עם האירועים הצפויים.
במקום נהלים ברורים, החיילים נחשפים לא אחת להוראות המשתנות בעקבות אירוע תקשורתי כזה או אחר. כך למשל, לאחר תקריות בשבועות האחרונים עם גורמים שהציגו עצמם כעיתונאים (במקרה אחד אכן היו עיתונאים והחיילים טעו בהתנהלות בשל הכשרה לקויה ובמקרה אחר אלה היו פעילים שהתחזו לעיתונאים), הועברו הנחיות שבפועל יצרו יותר בלבול מאשר ודאות. אם לצה"ל קיימים קריטריונים לזיהוי עיתונאים או נהלים ברורים להתנהלות מולם, הם צריכים להיות אחידים, ברורים ומוכרים לכל לוחם.
איפה הרשויות?
למדינת ישראל יש גוף רשמי – לשכת העיתונות הממשלתית – המנפיק תעודות עיתונאי. די היה בכך שפקודות צה"ל יקבעו כי רק תעודה שהונפקה על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, בצירוף דרכון או תעודת זהות, תיחשב כאסמכתה רשמית. בפועל, חיילים רבים חוששים לבדוק פעילים ישראלים, זרים ופלסטינים המציגים עצמם כעיתונאים, לעיתים כשהם לובשים אפוד שעליו הכיתוב PRESS אך אינם מחזיקים כל תעודת עיתונאי, או מציגים מסמך שכל אדם יכול להדפיס. די להיזכר במקרים שבהם מחבלים פעלו תחת כסות עיתונאית כדי להבין מדוע גם כאן נדרשים כללים ברורים. אותו מילואימניק שכבר בסבב שישי יקטין ראש וגם חייל סדיר לא ירצה להסתבך. שוב ישנם קצינים ומשפטנים שם למעלה בפיקוד מרכזאשר זורקים הכל על כתפי החיילים למטה, מבלי באמת להבין ולהכיר את המציאות בשטח ואת התופעה ארוכת השנים. אוזלת היד חונה גם באגף ארגונים בינלאומיים (ארב"ל) במתפ"ש, שלא אחת נתן לחיילים הוראות שגויות, אני רוצה לקוות שרק מתוך בורות ואי הכרות החוק והמציאות היומיומית בשטח.
חלק ניכר מהפעילים הזרים מגיעים לישראל באמצעות ארגונים שאינם פועלים במסלול ההסדרה הקיים. למדינת ישראל קיים נוהל המאפשר הפעלת מתנדבים בינלאומיים באמצעות ארגונים מאושרים ועל בסיס אשרה ייעודית שאינה אשרת תייר. רבים מהפעילים הזרים המגיעים כיום אינם פועלים במסגרת זו, ובמקרים רבים הארגונים כלל אינם מבקשים הכרה, בין היתר משום שעצם הגשת הבקשה נתפסת בעיניהם כהכרה במדינת ישראל. חלק מארגונים אלה מקיימים קשרים או שיתופי פעולה עם ארגוני טרור, פת"ח, החזית העממית, גוב האריות וגם חמאס כפי שנחשף בסדרה "השתולה" של צבי יחזקאלי וארגון עד כאן. לכן ברוב המקרים אותם פעילים נכנסים לארץ תוך שימוש באשרת תייר בניגוד לחוק הכניסה לישראל. במקרים אחרים אותם פעילים זרים מפרים אשרות אחרות שניתנו להם למטרות אחרות, כמו אשרת סטודנט שניתנו על ידי גופי אקדמיה ישראלים או עבודה שניתנו על יד ארגונים מורשים או מוסדות דת בקומבינה מבלי לעשות בדיקת רקע וניטור (אם ממחלקת דתות במשרד הפנים ואם על ידי קונסולים בשגרירויות ישראל). בכל המקרים מדובר בהפרות של החוק.
שלושה אירועים ממחישים את המחיר. ב־16 במרץ 2003 נהרגה ברפיח הפעילה רייצ'ל קורי מארגון ISM – ארגון הסולדירות הבינלאומי במהלך הפרות סדר נגד הריסת בתים, כאשר עמדה באופן פרובוקטיבי וחסר אחריות מול דחפור של צה"ל שלא ראה בשל שדה ראייה מוגבל. תום הרנדל, שפעל במסגרת אותו ארגון בלתי מורשה לפעול בישראל, נפגע מירי ב־11 באפריל 2003 ברצועת עזה במהלך פעילות של פעילי הארגון, שקע בתרדמת ונפטר מפצעיו ב־13 בינואר 2004. החייל שירה בו הורשע בישראל בהריגה ובשיבוש מהלכי משפט. ב־6 בספטמבר 2024 נהרגה פעילת ISM אותו ארגון שמשתף פעולה עם חמאס איישנור אזגי אייגי במהלך הפרות סדר של פעילים זרים וערבים סמוך לביתא. צה"ל מסר לאחר התחקיר הראשוני כי "בסבירות גבוהה" היא נפגעה מאש צה"ל שלא כוונה אליה במישרין. כל אחד מהמקרים הללו גרר השלכות מדיניות, דיפלומטיות ותדמיתיות, ובסופו של דבר גם פגע בחיילים שהיו בשטח. מדינת ישראל הייתה יכולה, לצמצם חלק מהסיכונים הללו באמצעות מדיניות מניעה ואכיפה מוקדמת.
במשך שנים רשות האוכלוסין וההגירה הייתה יכולה, לטעמי, לאכוף את הוראות החוק בנוגע לאזרחים זרים המפרים את תנאי האשרה שלהם באמצעות השתתפות בהפרות סדר או בפעילות שאינה תואמת את מטרת כניסתם לישראל. החוק מאפשר נקיטת צעדים משמעותיים, לרבות גירוש ואף מאסר במקרים מסוימים. בפועל, הרשות נמנעת מלעשות שימוש בכלים אלה, בין היתר מחשש ליצירת תקדים משפטי, הםחד מבתי המשפט פן יפסקו תקדים נגד החוק, ולכן מראש רשות האוכלוסין יצרה את התקדים בעצמה ואינה אוכפת את החוק. גישה זו אף עלתה, בין השאר, בדיוני ועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון, ובהם הישיבה החמישית מיום 22 במאי 2025.
לאחרונה נחשפו שני מקרים שבהם צעיר וצעירה מרוסיה קיבלו אזרחות ישראלית באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה. מדובר בפעילים אנטי־ישראליים קיצוניים, שלא לומר אנטישמיים, אשר התבטאויותיהם ופעילותם הציבורית כוללות, בין היתר, הטרדת חיילי צה"ל, איומים בהגשת תלונות נגדם בחו"ל, הבעת תמיכה בטרור וביצוע עבירות שונות. בדיקת רקע, אילו הייתה מתבצעת טרם מתן המעמד, הייתה יכולה, לטענתי, להעלות סימני אזהרה משמעותיים באשר לזהותם ולפעילותם. מדינת ישראל אינה צריכה לשמש מקלט למי שפועלים נגדה ומנצלים את זכויותיהם בה כדי לפגוע בחייליה, בחוקיה ובמוסדותיה.
בפועל, למעט חסימות מראש, נדמה כי בכל הנוגע לגירוש פעילים זרים בלתי חוקיים, הרשות הרימה דגל לבן ומאפשרת לתופעה להמשיך ואף לצבור תאוצה, שהחיילים בקצה יתמודדו. הפקידים ב 17:00 יניחו את העט.
לא מספיק לגרש
גם משטרת ישראל, שהיא היום הגוף היחיד שפועל ועושה, אינה יכולה להסתפק בהרחקות של 15 יום מן האזור לאותם פעילים שרשות האוכלוסין מסרבת לגרש. כאשר קיימת תשתית ראייתית, יש מקום לבחון אכיפה משמעותית יותר, לרבות כתבי אישום, כדי ליצור הרתעה אמיתית כלפי פעילים זרים וישראלים כאחד. הרחקות קצרות שאינן מרתיעות אינן מונעות את חזרתם של אותם פעילים לשטח, אסור שזה יישאר הכלי היחיד.
גם המשרד בראשות השר עמיחי שיקלי, שאמור לעוסק בנושא אנטישמיות ודה-לגיטימציה היה צריך להיכנס לעובי הקורה. נדרש היה לבצע מיפוי ועדכון שוטף של הארגונים הבלתי מורשים הפועלים בישראל, של ראשיהם ושל הפעילים המרכזיים בהם, לתקף רשימה חדשה שלא תישאר במגירות ולפעול בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל, משטרת ישראל ורשות האוכלוסין וההגירה. מנגנון בין־משרדימתואם, המבוסס על איסוף מידע, העברת התרעות בזמן אמת ותיאום פעולות אכיפה בשטח, עם גורמים של המשרד או מטעמו הנמצאים בשטח באופן שוטף, היה יכול לצמצם את התופעה מראש ולהעניק לכוחות הביטחון כלים טובים יותר להתמודד עמה.
השיטה הזאת של פרובוקציות במיוחד בשבת היא שיטה קבועה שעובדת יפה לאותם ארגונים. פרובוקציה בשבת מול חיילים ותושבים וריצה מהר לתקשורת, דווקא בשבת ויש גורמים בתקשורת שזה לחם חוקם, אם בזדון ואם מכיוון שהם משוטים ולא מבצעים שום בדיקה ומחקר מעמיק על התופעה. גם הכתבה במעריב עלתה לאוויר בשבת אחר הצהריים.
ביקורת רווחת כלפי החיילים היא שהם פועלים במצבים מעין אלה כשהם רעולי פנים. אך חובה להבין מדוע הלוחמים בוחרים לעטות מסכות. במקרים רבים אין מדובר בניסיון להסתיר עבירות, אלא בחשש מחשיפה אישית, מפרסום פרטיהם ברשתות החברתיות או מהגשת תלונות נגדם בישראל ובחו"ל. החיילים עוטים מסכות כדי להגן על עצמם. אפשר להתווכח על המדיניות, אך קשה להתעלם מהמציאות שיצרה את התופעה ויש לקוות שחיילי צה"ל ימשיכו לדאוג ולהגן על עצמם בעטיית מסכה ובאי הזדהות (דבר המותר לחיילים באיו"ש) כאשר המערכות וחלק מהעיתונאים לא עושים את תפקידם כראוי.
במקום להציג את החיילים כבעייתיים, ראוי לשאול האם המערכות עשו את שלהן: האם הכשירו אותם? האם נתנו להם נהלים ברורים? האם סיפקו להם מודיעין? האם גיבו אותם כראוי? האם גירשו ופעלו נגד אותם גורמים בלתי חוקיים? האם עשו בדיקת רקע לאותם גורמים המבקשים אשרות שונות?
כל עוד התשובות לשאלות הללו אינן מספקות, האחריות היא גם של המשרדים השונים מהשר ואחד אחרון הפקידים, האחריות אינה יכולה ליפול רק על הלוחם שנמצא בקצה. כאשר מלכתחילה מאפשרים לגורמים מתסיסים – בין אם ישראלים ובין אם אזרחים זרים השוהים בישראל שלא כדין, להגיע לנקודות החיכוך וליצור מגע ישיר עם חיילי צה"ל, אז כבר הפסדנו.


