וינטר משלם את המחיר של טראומת בנט

"ראיתי איך נתניהו שותה לנו את הקולות. בגללו לא הייתה לו ממשלה ונכנסנו לסבבי הבחירות. אם הוא לא היה עושה את זה, היינו עוברים והייתה לו ממשלה", ציינה בערב החג השרה לשעבר איילת שקד בריאיון למקור ראשון.

הטענה הזו לוקה בחוסר מודעות פוליטית ניכר. "הימין החדש" לא נקלעה במקרה למערכת הבחירות של 2019; בנט ושקד בחרו לצאת להרפתקה פוליטית מסוכנת במיוחד ובהתראה קצרה, לאחר שנטשו מפלגה ותיקה בעלת מוסדות, מנגנון פעילים ובסיס מצביעים מגזרי מוצק. יתרה מכך, המפלגה החדשה לא הסתפקה בניסיון להרחיב את גבולות המחנה, אלא ניהלה מאבק עיקש גם על אותו מאגר מצביעים שממנו צמחה, תוך קמפיין אגרסיבי בזירה המגזרית.

לכן קשה לטעון בדיעבד שנתניהו הוא שהפיל את "הימין החדש" משום ששתה את קולותיה. בנט ושקד עזבו בית פוליטי עם מנגנון שטח חזק וקהל מצביעים נאמן שהעניק להם במה, כוח והשפעה, לטובת הקמה חפוזה של מסגרת חדשה ללא בסיס מצביעים איתן. גם אם הסקרים הראו אחרת, עדיין היה ברור שמדובר במהלך שטומן בחובו סיכון אלקטורלי משמעותי. הדברים צורמים כאשר הם נשמעים מפי שקד, שזכתה בבית היהודי לחיבוק ציבורי ופוליטי יוצא דופן. ציבור הבוחרים אימץ אותה בהתלהבות, פעילי השטח נשאו אותה על כפיים ומוסדות המפלגה העניקו לה בית פוליטי שממנו זינקה בתוך שנים ספורות לצמרת הפוליטיקה הישראלית.

האירוניה גדולה עוד יותר לנוכח מה שאירע לבית היהודי שנותרה מאחור; המפלגה איבדה באחת את שני מנהיגיה הבולטים ונראתה כמי שנמצאת בסכנת היעלמות. אך המפלגה, שניחנה במנגנון שטח חזק ובסיס מצביעים איתן, בחרה במהרה את הרב רפי פרץ לעמוד בראשה וחברה לאיחוד הלאומי ולעוצמה יהודית במסגרת איחוד מפלגות הימין. הרשימה עברה את אחוז החסימה וזכתה בחמישה מנדטים (ומנדט שישי ששוריין בליכוד וחזר למפלגה בתום הבחירות). המפלגה שבנט ושקד נטשו שרדה, אך "הימין החדש" נותרה בחוץ. שקד יודעת בליבה שהיא לא יכולה לגלגל את התוצאה הקשה דווקא לפתחו של נתניהו.

בנט הפר, וינטר ישלם?

לפני מספר שנים נסענו לחופשה בלתי נשכחת ביוון, אלא שרק ברגעי הסיום קיבלה המילה "בלתי נשכחת" משמעות אירונית במיוחד. בסיום החופשה, כאשר הגענו לצ'ק-אאוט, פתחה עלינו פקידת הקבלה את שערי הגיהינום. במהרה התברר שרגע לפנינו עברה במקום חבורת ישראלים שדאגה לאשש כמעט כל סטריאוטיפ על "התייר הישראלי המכוער": היא הותירה אחריה חדרים במצב מחפיר ונהגה בצוות בהתאם. החבורה כבר הייתה בדרכה לשדה התעופה; אנחנו, הישראלים הבאים בתור, נותרנו לספוג את מטען הזעם שהשאירה אחריה.

הקמפיין האגרסיבי המתנהל נגד ריצתו העצמאית של ראש מפלגת 'עמך' תא"ל (מיל') עופר וינטר הזכיר לי את אותה פקידת קבלה. גם הפעם, מחוללי הנזק כבר עזבו את המלון, ומי שהגיע אחריהם נדרש לפרוע את חשבון האמון שהותירו פתוח.

שורשי החשדנות נטעו בבחירות 2019 מועד א', כאשר "הימין החדש" החמיצה את אחוז החסימה בשברירי האחוז והותירה ארבעה מנדטים מחוץ לכנסת; בהמשך מנע ליברמן את הקמת הממשלה על רקע משבר חוק הגיוס. שנתיים לאחר מכן הגיע השבר הגדול יותר ביחסי האמון בין בנט לבין חלק ניכר ממצביעי הימין.

במרץ 2021, לקראת מערכת הבחירות הרביעית, הגיעו בנט ויועצו ביוזמתם לאולפן ערוץ 20 כאשר הם מצוידים בכתב התחייבות שהוכן מראש. מול המצלמות התחייב בנט שלא יישב עם יאיר לפיד כראש ממשלה "כי לפיד הוא שמאל", ו"שלא יקים בשום צורה ממשלה עם רע"ם, מפלגת אחות של חמאס". על מרצ הצהיר: "לעולם לא אשב איתם!". לא הייתה זו פליטת פה בריאיון, אלא מהלך מתוכנן שנועד להפיג את חששות בוחריו.

פחות משלושה חודשים לאחר מכן הושבע בנט לראשות ממשלה בשותפות עם יש עתיד ולפיד (שאף קיבל מבנט את ראשות הממשלה ברוטציה), מרצ ורע"ם. בכך סגר במו ידיו מעגל פוליטי פרדוקסלי: מי שסייע לפתוח את סאגת מערכות הבחירות עם הקמת הימין החדש, היה גם האיש שחתם אותה בהקמת ממשלה שעמדה בניגוד מובהק לחלק מהתחייבויותיו לבוחריו. בנט הציג לימים את המהלך כהצלת המדינה ממערכת בחירות חמישית; מן ההגינות היה לומר שמי שהתיימר לחלץ את המדינה מהסחרור הפוליטי היה מהשחקנים הפוליטיים הראשיים שהובילו אותה אליו. הקמת ממשלת בנט־לפיד המחישה למצביעי ימין שגם התחייבות מפורשת, כתובה ומצולמת יכולה להפוך בתוך שבועות לאות מתה. מכאן נולדה במידה רבה החשדנות שמלווה כיום את מחנה הימין כנגד מפלגות חדשות.

ראשות ממשלה בשישה מנדטים

בנט הותיר אחריו תקדים בעייתי נוסף: מפלגתו זכתה בשבעה מנדטים, ובפועל רק שישה מחבריה תמכו בהקמת הממשלה לאחר התנגדותו של עמיחי שיקלי. בכל זאת הוא קיבל את ראשות הממשלה במסגרת ההסכם הקואליציוני. מדובר היה במהלכים חוקיים, אבל דמוקרטיה רחוקה מלהתמצות בעמידה בסעיפי חוק יבשים. היא נשענת לפני הכול על עקרון הייצוגיות ועל הזיקה שבין כוח פוליטי שניתן בקלפי לבין הכוח שנתבע בשמו לאחר הבחירות.

עד מקרה בנט הגיעו לראשות הממשלה ראשי מפלגות גדולות בהרבה. אפילו אהוד ברק ב־1999 ואריאל שרון ב־2001, שמפלגותיהם זכו ב־26 וב־19 מנדטים בהתאמה, החזיקו במספר המנדטים הקטן ביותר שהיה ידוע מקום המדינה עד למקרה בנט, אולם זה אירע במערכות בחירות שכללו פתק הצבעה ישיר לראשות הממשלה.

בנט שבר את המשוואה: לראשונה הוכח שמפלגה בעלת בסיס תמיכה של אחוזים בודדים יכולה להפוך את ראשות הממשלה עצמה לקלף מיקוח במשא ומתן קואליציוני. בעיני רבים מדובר היה במגה-פיגוע כנגד הדמוקרטיה הישראלית – מהלך פוליטי שרוקן מתוכן את הקשר הבסיסי שבין עוצמת התמיכה שמעניק לך הציבור בקלפי לבין התביעה להנהיג אותו.

אדוות התקדים מורגשות היטב גם כיום; במערכת הבחירות הנוכחית יו"ר "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן חוזר שוב ושוב על שאיפתו להגיע לכס ראש הממשלה. הוא מתעלם מהעובדה שמפלגתו זוכה בקביעות במספר מנדטים חד-ספרתי בסקרים, אבל הוא נתלה בתקדים בנט. במאי הצהיר על מטרתו להגיע לתפקיד הנכסף, ובהמשך דחה את דרישתו של גדי איזנקוט שלפיה מפלגות הגוש יתחייבו מראש לתמוך בראש המפלגה הגדולה ביותר כמועמד לראשות הממשלה.

אלא שהדוגמה המפליאה עוד יותר היא בנט עצמו, דבר המעיד בעיקר על כך שהוא אינו מצטער על המהלך שעשה; והוא מסרב גם היום לקבל את העיקרון שלפיו המועמד לראשות הממשלה צריך להיות העומד בראש המפלגה הגדולה בגוש. כאשר נשאל במערכת הבחירות הנוכחית אם ימליץ על איזנקוט במקרה שמפלגתו תקבל יותר קולות, הוא נמנע מלהתחייב לכך והמשיך להציג את עצמו כמי שמתאים להוביל את המדינה.

כך הפך תקדים 2021 מאירוע חריג לשינוי עמוק בכללי המשחק הפוליטיים. מה שלאורך עשורים נתפס כיומרה פנטזיונרית כמעט, מונח כיום כאפשרות לגיטימית על שולחן המשא ומתן הקואליציוני. בנט לא שינה את שיטת המשטר, אבל שינה דרמטית את גבולות האפשר בתוכה, כאשר הפך במידה רבה את הכרעת הבוחר מהוראה פוליטית להמלצה בלתי מחייבת. זהו הפיגוע הדמוקרטי העמוק שהותיר אחריו תקדים בנט: ניצול ציני של חוקי המשחק הדמוקרטי שמאפשר לכוח פוליטי זעום לתרגם את עצמו לכוח שלטוני שאינו עומד בשום יחס למשקלו בציבור, ומגדיל עד אבסורד את הפער בין רצון הבוחר ביום הבחירות לבין זהות ואופי הרכב הממשלה שתוקם ביום שאחרי.

ימין פוסט־טראומטי

הטראומה של הימין אינה מסתכמת בבנט. המחנה זוכר היטב את מפלגת 'יחד' של אלי ישי, שהותירה ב־2015 יותר מ־125 אלף קולות מחוץ לכנסת; את 'הימין החדש' ו'זהות' של פייגלין שאיבדו יחדיו מאות אלפי קולות באפריל 2019; את ליברמן שמנע באותה שנה את הקמת הממשלה; ואת 'התחיה', שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות 92' והובילה להקמת ממשלת אוסלו. הימין הרוויח ביושר את חרדתו מהרפתקאות אלקטורליות.

וינטר נכנס לזירה הפוליטית כאשר המטען שהותיר אחריו בנט הפך מחנה שלם לחשדן במיוחד. בהשקת 'עמך ישראל' הוא נמנע מהתחייבות מפורשת לתמיכה בנתניהו, ורק כעבור יומיים הבהיר: "מנהיג מחנה הימין הוא נתניהו ורק עליו נמליץ". עבור מחנה פוסט-טראומטי היומיים הארוכים הללו הספיקו כדי להצמיח תרחישי "בנט 2". גם בסוגיית הגיוס נוצרה תחושת זיגזג: במאי 2025 טען כי הפיכת הגיוס לסוגיה פוליטית פוגעת דווקא בגיוס החרדים; בהמשך הצהיר שלא ייכנס לממשלה שלא תעביר חוק ש"שם סוף להשתמטות".

גם כיום קיים בימין ואקום; ישנם מצביעים שרואים עצמם כחלק אינטגרלי מהמחנה הלאומי, אך נמנעים מלהצביע לליכוד בשל ביקורת על הממשלה, הנהגתה או התנהלותה בסוגיות כגון חוק הגיוס. מנגד, הם אינם מזדהים עם המפלגות המגזריות, וחלקם נרתעים מעוצמה יהודית. אם עופר וינטר יצליח להעניק לאנשים האלה בית פוליטי, הוא עשוי להגדיל את העוגה המחנאית ולא רק לחלק אותה מחדש. לכן, לא נכון שהלקח ממקרה בנט יהיה שאסור לימין לפתוח את שעריו למפלגות חדשות, אלא שאסור להעניק קולות בקלפי למי שאינו מבהיר באופן חד-משמעי לאן מועדות פניו הפוליטיות.

צריך לזכור שלאורך עשורים רבים המערכת הפוליטית כללה בתוכה מפלגות לוויין שמוקמו במרחב שבין הליכוד למפלגות הדתיות והחרדיות, והיוו כתובת למצביעים שהזדהו עם המחנה הלאומי אך מסיבות שונות לא מצאו את ביתם בליכוד או במפלגות המגזריות. דוגמאות מיני רבות הן 'הדרך השלישית' של אביגדור קהלני שהצטרפה לממשלת נתניהו ב־1996, ו'כולנו' של משה כחלון שזכתה בעשרה מנדטים ב־2015 והפכה לשותפה מרכזית.

נכון שחובת ההוכחה מוטלת על וינטר, אך חובת ההגינות מוטלת גם על מבקריו. מותר ואף ראוי לדרוש ממנו התחייבויות, עקביות ואחריות. לא נכון להפוך את טראומת בנט לדוקטרינה שחוסמת מראש כל ניסיון להרחבת המחנה הלאומי. אם כל מפלגה חדשה שתוקם תסומן כבוגדת אופציונלית לעתיד, מצביעי ימין-מרכז עלולים למצוא בית במחנה אחר, או למצער יבחרו להישאר בבית.

וינטר נכנס למלון שבו חשבון האמון של הימין נותר מצולק ופתוח. אך הפיכת כל אורח חדש לחשוד אוטומטי כבר אינה זהירות חכמה, אלא קיבעון שעלול לעלות לימין ביוקר. האחריות מוטלת אפוא על שני הצדדים: על המחנה לבחון את וינטר על פי מעשיו ולא להטיל עליו מראש את חטאי קודמיו. מנגד, על וינטר להפגין בהירות מחשבתית וערכית ולעמוד בהבטחותיו, כדי שיידע לקבל החלטות מושכלות על כלל המשמעויות הנלוות עבור עתיד המחנה כולו.

הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית