ההיסטוריה לא משקרת: כלכלה סוציאליסטית תמיד מובילה למחסור ורעב

אתם יכולים להאמין שסוציאליזם הוא דבר נפלא, כפי שנראה שהרבה אנשים מאמינים, ואף אחד לא יעצור בעדכם. תקבלו את מלוא התמיכה מהאליטות בתקשורת ובאקדמיה ותוכלו להתאסף ברשתות החברתיות ובבתי הקפה ולדבר על זה בהתלהבות.

מצד שני, כל הבסיס התיאורטי לרעיון עצמו נותץ לגמרי כבר לפני מאה שלמה. מבחינה היסטורית, כל התחזיות שתיארו את הסוציאליזם כרעיון שלא יוליד מאומה פרט לכאוס ומחסור, עוני, סבל ומוות התגלו כנכונות. אם גם התיאוריה וגם ההיסטוריה צועקות "נכשל!" – כישלון שאמור  להשפיע על הדברים בהם אתם טוענים שאתם מאמינים, כמו זכויות אדם וכבוד – ייתכן והגיע הזמן לחשוב על כך מחדש.

בין הכשלונות היותר הבולטים של הסוציאליזם נמצאת יכולתו לייצר מחסורים נרחבים בדברים החיוניים לחיינו. זו תכונה אוניברסלית של "כלכלה" סוציאליסטית והיא תמיד הייתה נוכחת. בסין המאואיסטית לא היה בשר, ואם כבר מצאת משהו לבשל לא היה לך שמן לבשל אותו. ברוסיה הבולשביקית לא היו מעולם מספיק מכוניות, דירות או אפילו כיכרות לחם. כל ניסוי סוציאליסטי באמריקה הלטינית הביא לתוצאה זהה. כל אלו ועוד תועדו באלפי ספרים ומחקרים.

גם בימינו אנו, לא מסתמן שינוי רציני במצב בקובה למשל: אלו חיים של קיבוץ נדבות עבור מוצרים בסיסיים, תיקוני חשמל מאולתרים ופחד מבניינים מתפוררים מכיוון שחומרי בניה אינם זמינים. הטכנולוגיה כולה תקועה בזמן עבר. בוונצואלה אין בשר, אין תרופות ואפילו אין קמח לקיום הטקס הנוצרי של אכילת לחם הקודש. אספקת חשמל באה והולכת ורבים באוכלוסייה עברו לסחר חליפין.

הדבר נכון גם לצפון-קוריאה – שם נייר טואלט הוא מצרך נדיר וגפרורים מהווים מתנות לחנוכת בית – אשר חווה על בשרה את החוסר האדיר שהוא תוצאה של כל ניסוי סוציאליסטי אחר. "רעב הוא תוצאה נפוצה באופן לא פרופורציוני במערכות סוציאליסטיות", כתב בנג'מין זייקר בהתבסס על העובדות, ואין שום סיבה לחשוב שעובדות אלו ישתנו אי פעם.

גן העדן של ונצואלה

מנגד, ישנה סיבה להאמין שרבים ימשיכו לכפור בעובדות ובחשיבותן. חשבו למשל על עמדתם של צמד עיתונאים בריטיים שהתראיינו לאחרונה למגזין 'Counterpunch'. כאשר נשאלו על המחסור בבשר בוונצואלה, הם בחרו דווקא לשבח את תושביה על כך שהפכו לצמחוניים: "ישנם עצי מנגו בכל מקום, כך שניתן לקטוף מנגו מתי שתרצה", אמר אחד מהם בהתלהבות. באשר למחסור בחשמל, עמיתתו טענה כי "בזמן ההאפלות אנשים סיפרו סיפורים, ניגנו מוזיקה או יצאו החוצה ודיברו ברחובות. היה זה גן עדן ללא טלוויזיות וטלפונים, אלא חיבור אנושי ממשי".

כן, הם באמת השתמשו בצמד המילים "גן עדן" כדי לתאר את ונצואלה כיום. אם אנשים מסוימים אינם מסוגלים להבין מדוע מחסור חמור במזון ואנרגיה הוא דבר רע, נראה שאבדה כבר התקווה לכך שיסיקו מסקנות על תוצאה של התערבות ממשלתית גם בהיקפים קטנים יותר. אחרי הכל, לא כל הכלכלה צריכה להיות סוציאליסטית על מנת להשיג את האפקט של מחסור, הגבלה וקיפוח.

מיקרו-סוציאליזם המשתק את השוק צפוי להפיק חוסרים בכל מגזר בו יופעל, כפי שפיקוח על מחירים עשה לשוק הדלק בשנות השבעים בארה"ב, כפי שפיקוח שכירות עשה לדירות בניו-יורק וכפי שהגבלות פיתוח עשו לעמק הסיליקון. רגולציה מוגזמת היא דרך נוספת לשיתוק השוק וגם היא מובילה למחסור, כמו בתעשיית מעונות היום בארה"ב, מגזר שנחנק כל כך תחת רגולציה בכל הרמות עד אשר אינו נהנה כלל מהשפע שמביאה תחרות. אך משום מה, אנשים עדיין נוטים להאשים את השוק החופשי בתוצאות של צורות התערבות דמוי-סוציאליסטיות מעין אלה.

תוצאות המחסור וההגבלה תחת סוציאליזם אינן אקראיות ויש להן הסבר ברור. הן מתרחשות כאשר מנגנונים הכרחיים לפעולת הכלכלה כמו זכויות הקניין והיזמות מוגבלים בצורה קיצונית ומתדלדלים על ידי שליטה ממשלתית. מצב בו האדם משמש למעשה כעבד למבנה כלכלי שהבטיח טוב לכולם אך הכזיב, הוא מייאש ומחליש כל מוטיבציה להשתפר. אינך יכול לעזוב את עבודתך, אינך יכול למצוא אחרת ואינך יכול להתחיל משהו חדש. כל תחושה והחלטה מפוקחים ממעל על ידי מישהו אחר שטוען שהוא יודע טוב ממך.

הדרך לכאוס

אם תחפשו את המקורות לעושר, אותם הסביר באופן יפהפה אדם סמית, כפייה מלמעלה נגד האדם והקניין אינה אחד מהם. אך ישנה בעיה יסודית עוד יותר הקשורה לתמחור, בעיה שהסוציאליזם מעולם לא הצליח להתגבר עליה. היא נוסחה לראשונה בשנת 1920, אז הסביר לודוויג פון-מיזס שתכנון כלכלי רציונלי יהיה בלתי אפשרי תחת סוציאליזם.

טענתו של מיזס אמרה בגדול כי תופעת המחסור היא רק מאפיין אחד (ובולט במיוחד) של השיטה הסוציאליסטית המובילה לתוהו-ובוהו ושחיתות. ללא כוחות השוק של היצע וביקוש, המסחר שיוצר כוחות אלו ובעלות פרטית על אמצעי הייצור שמאפשרים להיצע וביקוש לפעול, כל המפעלים והתעשיות יאבדו למעשה את המשמעות החישובית של רווח והפסד, ההערכה שמאותת לבעלים על הצלחה או כישלון.

ללא הערכות וחישובים אלו, אין למנהלים שום בסיס לקבל החלטות טובות: אין לך נתונים לביסוס רכישות, השקעות, ייצור, העסקת עובדים, משכורות, מלאים או כל דבר אחר. אתה מאבד קשר עם המציאות של העולם הסובב אותך. מערכת כזו תהיה, בצורה די מילולית, אי-רציונלית ולכן תהיה כפופה לגחמות של אליטות פוליטיות. טיעון זה משנת 1920 – מדויק, בלתי מתפשר והחלטי – נפל כהלם על האינטלקטואלים האירופאיים באותה עת. פרידריך האייק, למשל, סיפר שטיעונו של מיזס זעזע אותו כל כך עד שגרם לו להתנתק מהסוציאליזם.

מה שאנשים לא ידעו באותו הזמן הוא שטענתו של מיזס הוכחה כבר ברוסיה. שלוש שנים קודם, לקול צהלות כמעט אוניברסליות של אינטלקטואלים באמריקה, הבולשביקים תפסו שליטה מלאה על הממשלה והחלו להטמיע את חזונם לסוציאליזם. היצע וביקוש, איתותי מחירים וקניין פרטי הוצאו מהזירה. ניסיונו הראשון של לנין ליישם סוציאליזם הגיע גם עם הלאמה רבתי של התעשייה, אישורי עבודה, פיקוח על מסחר, בזיזת אדמות ותוצרת חקלאית, הקצבות וחלוקה מרוכזת של הכל, בנוסף לאיסור מלא על יזמות פרטית.

מה שהוגדר אז כ"קומוניזם לשעת מלחמה", היה למעשה תכנית מקיפה שאכן יושמה באכזריות צבאית. התוצאות של מדינת טרור זו היו קטסטרופליות. הייצור קרס, המטבע גסס ואנשים עברו לסחר חליפין. תפוקת התעשייה הכבדה נפלה לרמות שקדמו למהפכה, הרכבות התפרקו והפסיקו לעבוד, וקציר התבואה היה חצי ממה שנדרש כדי לספק את האוכלוסייה. בהמשך הגיע הרעב שגרם למותם של מיליונים בין 1918 ל-1921. כך נראה הניסוי הנרחב הראשון ביישום סוציאליזם על אומה שלמה.

המחאה והזעם היו מוחשיים מאוד, והמפלגה הקומוניסטית הבינה שיש לה בעיה פוליטית חמורה. בשנת 1921, לנין החליף את רוב יסודות "הקומוניזם המלחמתי" במדיניות כלכלית חדשה שהתירה שווקים ומסחר, רווח ובעלות פרטית. היה זה צעד זמני שהציל את הכלכלה ממוות מוחלט ואת חייהם של מיליוני אנשים, אך גם אפשר למפלגה הקומוניסטית להשיב לעצמה את השליטה. עם הזמן, הליברליזציה הסתיימה והדיכויים האלימים החלו מחדש, מובילים לעוד סבל ומחסור, הגבלות, רעב ומוות.

שחיתות בסיסית

ניסוי זה לבדו היה צריך לסיים לתמיד את הרומן של האנושות עם סוציאליזם, ואכן עבור סוציאליסטים רבים באותה בעת היה גורלה האומלל של רוסיה הוכחה מספקת. כך למשל היה הסוציאליסט לשעבר מקס איסטמן, שראה את החורבן ממקור ראשון והקדיש את שארית חייו להגנה על חירות אמיתית.

אך מימדי האסון האמיתיים הוחשכו על ידי רבים באקדמיה ובעיתונות שתמכו בניסוי, כך שרוב האנשים במערב, אפילו באירופה, לא ידעו דבר על המתרחש. רק עשורים רבים לאחר מכן החדשות יצאו לבסוף. אך כעת אנו יודעים, כפי שהסוציאליסט לשעבר רוברט היילברונר הודה: "מיזס צדק".

עד כאן ההסבר התיאורטי הטהור, אך במציאות הפוליטית להישנות של מחסור תחת סוציאליזם יש הסבר מטריד אף יותר. כפי שטענו הכלכלנים אנדריי שלייפר ורוברט וישני, חוסרים תחת סוציאליזם משרתים את מטרת העל של המעמד השולט: רווחים מבוססי שוחד. במילים אחרות, תפקודו של הסוציאליזם (במידה שהוא מתפקד כלל) תלוי ביסודו על שחיתות – חיפוש פרצות במערכת וניצולה כדי לשרוד.

עוד הדגיש צמד הכלכלנים כי מכיוון שמפעלים במדינה סוציאליסטית נחשבים כשירות ציבורי, מנהליהם אינם יכולים לחשב רווחים מפני שהם עוברים לקופת המדינה, אפילו רווחים מזויפים. התוצאה של עובדה זו היא גרועה הן למנהלי המפעל והן למשרדי הממשלה והביורוקרטים שמפרסמים תוכניות ומחירים. הדרך היחידה להשיג רווח אישי מהמערכת הכלכלית הסגורה היא באמצעות שוחד וחוסרים מעלים את הרווחים משוחד, בדיוק כפי שעודפים מצמצמים אותם. לכן המטרה של כל משתתף במערכת היא להגביל את הזמינות לצרכנים ככל האפשר.

במשך הזמן כולם לומדים לשחד, כך ששחיתות מחליפה לבסוף את התפקוד הכלכלי הנורמלי. "בירוקרטים מתכננים חוסרים בכוונה כדי לעודד מתן שוחד מצד צרכנים הנמצאים תחת משטר של הקצבה", כותבים וישני ושלייפר ומוסיפים כי כיוון שמדובר בעסקאות לא רשמיות, רווחי השוחד יכולים להיות מוחזקים בצורה פרטית ולא ללכת לקופת האוצר.

מה שמיוחד בטיעון הזה היא ההנחה לפיה כל חלקי תכנית הסוציאליסטית – מנהלים, פועלים, צרכנים, מתכננים ואנשי המנהל – כולם בעלי אינטרס אישי השואף לחיים חומריים טובים יותר עבור עצמם. הנחה זו מנוגדת כמובן למרבית התיאוריות הסוציאליסטיות, שמתארות נדיבות אינסופית בכל רמות החברה, אפילו עד לנקודה של שינוי הטבע האנושי עצמו. לכן אם אתם תוהים האם ניתן לשנות את טבע האדם, ההבנה כיצד סוציאליזם עובד לבסוף במציאות יכולה לגלות רבות על כך.

הכישלון של חרושצ'וב

הבה נבחן מעט היסטוריה. תיאורית שלייפר-וישני מודגמת בצורה טובה במיוחד בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ומותו של סטלין. ניקיטה חרושצ'וב עלה אז כמנהיג הסובייטי, ושלט משנת 1953 עד 1964. זוהי תקופה בה השלטון האמין באמת ובתמים שהוא יוכל לגרום לסוציאליזם לעבוד, ולייצר יותר שגשוג חומרי מאשר הקפיטליזם במערב. זו הייתה כוונתו של חרושצ'וב כאשר הבטיח "אנחנו נקבור אתכם". בשיתוף פעולה מלא של הכלכלנים הסובייטים, כולם מלומדים היטב, ניסתה רוסיה לשווא לארגן ביחד סוג של שיטת תיכנון שתראה הגיונית, מבלי להסתמך על כוחות השוק "הבורגניים".

היה זה כישלון אדיר. עידן הסטליניזם היה בסופו וכך גם הטרור ההמוני, אך עם יציבות השלטון הגיעה שוב כלכלת השוחד, השחיתות העלובה של חיי היום-יום והתפשטותה של ציניות המונית וגסה. חרושצ'וב מעולם לא הצליח לגרום לסוציאליזם לעבוד והוא בילה את שנותיו האחרונות כאדם מבויש, מדוכא, זקן ועצוב. באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה הוא מתואר בשורה אחת הגורסת כי "בפעילותו היו מרכיבים של וולונטריזם וסובייקטיביזם".

גם לאחר חרושצ'וב, למשך כמה עשורים עוד היו כאלו שהאמינו ש"מלחמה בשחיתות" יכולה לתקן מערכת אשר ביסודה תלויה באותה שחיתות בדיוק. לבסוף, המערכת הסובייטית מתה מתשישות תוך שהיא חושפת כלכלה מיושנת, תשתית הון רעועה ומחסור בסחורות אותן האנשים העניים ביותר במערב ראו כמובן מאליו. כך נגמרו שבעים שנה של ניסיון ליישם סוציאליזם.

ומה לגבי התיאוריה שהחלופה הממשית היחידה לשוק חופשי ויזמות היא אותו מחסור מכוון מבוסס שוחד? במבט ראשון נראה שיש לה סבירות. אנו יכולים לראות כיצד זה עובד בכלכלות מתפתחות, שם הממשלה יכולה לנטרל מנגנוני מחיר ולכונן כלכלת שוחד גם מבלי ליישם סוציאליזם מלא. כאשר היא עושה זאת, נמצא שוב עדויות לחוסרים ממוסדים.

כך למשל, תעשיית המוניות בניו-יורק, מונופול עירוני ללא לחץ תחרותי, עבדה במשך עשורים כדי ליצור חוסר בשירותים, עד שכניסת אמצעי תחבורה שיתופיים שברה את המודל. כל תעשייה המבקשת רישיון תעסוקתי – החל מעריכת דין, שזירת צמות ועד לסידור פרחים –עובדת כדי להגביל היצע ולהעלות מחירים. סיבה אפשרית אחת לכך שבית הנבחרים מסרב לאמץ מס אחיד היא שהדבר יחסל את השוק האפור של שתדלנות בעבור הטבות בכללי המס: הצעת הטבות מס קשות להשגה מעלה את מחיר ההחרגות, ובכך גם את התועלת הפרטית של אלו שבשלטון.

מציאות מול דמיון

ההיסטוריה והתיאוריה מלמדות שלסוציאליזם אין שום קשר לרווחה חברתית, תנאים טובים יותר למין האנושי או צדק, שלא לדבר על כיוונון עדין של האקלים העולמי כדי שיתאים במדויק לניבויים המדעיים.

אפילו כאשר השיטה לא מביאה לקריסה כלכלית ורעב המוני, סוציאליזם חוזר תמיד לברירת המחדל של כלכלת הגבלות ושחיתות והענקת כוח אדיר לשלטון, אשר בתורו משתמש במערכת כדי לבזוז את מה שיוכל בעוד ההמונים סובלים.

אני מודע בהחלט לנטייה לבטל את כל מחקרי התיאוריה וממצאי היסטוריה בתואנה הרגילה: "זה לא סוג הסוציאליזם בו אני תומך, כיוון שאני סוציאליסט דמוקרטי!". לכך אני עונה כי אפשר להוסיף כל שם תואר שתרצו (החל "מסינדיקטי" ועד "לאומי"), אך ההשפעות של ניטרול מחירים, הלאמת קניין, דיכוי השוק והעצמת הפיקוח תמיד יהיו זהות. מציאות כלכלית אינה מתעניינת בפוליטיקה דמיונית.

למרבה האירוניה, סוציאליזם בחיים האמיתיים מגיע תמיד לקריקטורה של קפיטליזם אותה סוציאליסטים בעצמם הוקיעו במשך שנים: כאוס וההתרוששות רבתית, בדיוק כפי שמיזס חזה והסביר בשנת 1920. אז אם אתם אוהבים כפייה ומחסור, אומללות והגבלות על שאיפות חומריות, בנוסף למעמד שליט רודני המדכא את כל האחרים – אתם תאהבו את מה שסוציאליזם יכול להשיג. גם ההיסטוריה מאשרת זאת בבירור.

ג'פרי טאקר הוא מנהל המכון האמריקני למחקר כלכלי. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו', מאנגלית: גידי גולן.