פרדוקס ההרס העצמי של תרבות המערב

הביקורות החריפות ביותר נגד המערב בכלל ונגד ארה"ב בפרט מהוות גם את הטיעונים החזקים ביותר בעדם. ראו למשל את המבקרת המפורסמת לאחרונה, אלכסנדרה אוקסיו-קורטז בת ה-29, שברשותה רשימה צפויה של טענות נגד אמריקה, בעבר ובהווה.

סביה חוו ממקור ראשון את האנטיתזה לאמריקה, ובניגוד אליה שמחפשת רק את הרע הם הבינו את הדברים הטובים וניסו להגיע אליה כמה שיותר מהר. גם אם נניח שהייתה להם ביקורת קשה על ארה"ב,  נראה שהיא לא מנעה מהם לעבור למקום עם שפה, רוב אתני ומסורת שונים מביתם בפורטו ריקו, שגם הוא למעשה טריטוריה אמריקנית.

הם כנראה הניחו שכלכלת שוק חופשי וממשל שקוף יעניקו להם הזדמנויות שלא ניתנו להם בפורטו ריקו. בחוכמתם הם בחרו לעבור לארה"ב, כנראה מכיוון שהרגישו שבתור מיעוט יהיו להם הרבה יותר הזדמנויות תרבותיות, חברתיות, פוליטיות וכלכליות מאשר היו במולדת. העובדות שאביה היה למהגר מדור שני וארכיטקט, ושאוקסיו-קורטז עצמה גדלה במחוז העשיר ווסטצ'סטר, זכתה למלגה לאוניברסיטה יוקרתית ונבחרה לכהן בקונגרס, נולדו מתוך ההנחות הנכונות של הוריה לגבי מריטוקרטיה, ולא לגבי מדינת קאסטות.

להבדיל אך בצורה דומה, ניתן לומר דבר זהה על שתי מבקרות כרוניות אחרות של אמריקה – חברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהן עומאר וראשידה טלאיב. גם המשפחות שלהן הניחו נכונה שמוסלמים ולא-לבנים ייהנו מתנאי מחיה טובים ומחופש דתי ופוליטי רב יותר בתור אזרחי מיעוט בארה"ב מאשר כחלק מהרוב בסומליה או בשטחי הרשות הפלסטינית. עומאר וטלאיב יודעות שתיהן שאם היו מפגינות עוינות כלפי הממשל או החברה בסומליה או ברש"פ, החופש שלהן (ואף חייהן) היו נתונים לסכנה.

חשבו לרגע על מהגר נוצרי מאירופה, ועל חוסר הסובלנות שהיה נתקל בו במזרח התיכון או במזרח אפריקה (ולכן הם אינם מהגרים למקומות אלו). מציאות זו, משולבת עם אפשרות גבוהה יותר של ביטחון אישי ורווחה חומרית, היא הסיבה מדוע בדרך כלל, הגירה היא תנועה חד-סטרית: אלו אשר מאסו במקומם באפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית או כל מה שהוא לא המערב, תמיד צועדים מערבה. מערביים מועטים מהגרים בכיוון הנגדי, ואלו שכן בדרך כלל עשירים מאוד ובגמלאות.

אם היינו מעבירים את הרוח האמריקנית ממינסוטה הקרירה לסומליה החמימה, הרי שאילהן עומאר לעולם לא הייתה עוזבת את מוגדישו. שימו את כללי הטקס הסומליים במינסוטה, והיא ומשפחתה מעולם לא היו דורכים על אדמת אמריקה. הסיבה בגללה היא מסרבת להכיר באמת פשוטה זו גם היא מערבית ביסודה – הזמן הפנוי, העושר והביטחון הנחוץ כדי לבקר את המערכת שסיפקה לה את כל זה.

מסר פרדוקסלי

רעיונות המערב, גם אם נולדו באירופה, יכלו להתפשט ולהתעלות מעל קשרים אתניים או דתיים וליצור מחדש אותה תרבות או חלקים ממנה, כמעט בכל מקום וכמעט לכל אחד. סין יכולה להתפאר ובצדק במסורות עתיקות ומכובדות, אך מה שדחף אותה לעבר המאה ה-21 היה בעיקר אימוץ טכנולוגיה מערבית וכלכלת שוק חופשי, בדרך מנוגדת למסורת שלה.

מהגרים חדשים למערב, בחיקוי להיפסטרים פרוגרסיביים מן השמאל, מציפים לעיתים באופן כמעט מיידי תלונות נגד התרבות המערבית על גזענות, אפליה וסקסיזם. אך נותר לתהות, בהינתן הטבע השבטי של האדם, בהשוואה למה? האם המערב חסר סובלנות דתית בהשוואה לרוב העולם המוסלמי? אם כן, נסו לבנות קתדרלות נוצריות ענקיות בערב-הסעודית כתמונת מראה למסגדים הכבירים החדישים בקלן הגרמנית, או ברומא האיטלקית. האם המערב העכשווי גזעני יותר מסין? יפן? סקסיסטי או הומופובי בהשוואה לאיראן? מוטה נגד עניים בדרך שלא קיימת בברזיל או מקסיקו?

האירוניה בהאשמות המתוסרטות של השמאל אודות גזענות היא שמאז זמני רומא ויוון היה המערב בדרך כלל המקום הכי פחות גזעני מכל התרבויות, לפחות במובן שתמיד היו קולות, לעיתים אף רמים וברורים, שהתנגדו לשבטיות אינסטינקטיבית של הרוב. ערי האימפריה הרומית שלחופי המזרח התיכון היו רב-לשוניות ורב-גזעיות, מאוחדות לא על ידי מורשת איטלקית, אלא על ידי החוק, המדע, המנהגים והמסורות הרומיים.

השנאה הגזענית שנשא היטלר, או זו של פרנקו ומוסוליני, לובו כולן על ידי סלידתם מהנורמות של ההיסטוריה האירופאית, אשר מאז האימפריה הרומית כללו התערות מתמשכת, השתלבות ונישואים בין אנשים שונים ומגוונים. הפסאודו-אינטלקטואלים של היטלר היו צריכים להחיות מחדש את 'גרמאניה' כדי "להוכיח" שגרמנים לבנים מעולם לא חוללו על ידי התרבות המערבית, דוגמה נוספת לכך שההגיון של התרבות המערבית מעולם לא התיישב עם שוביניזם של דם ואדמה.

חשוב מכך, המערב, בניגוד לשאר התרבויות, צבוע מאוד ביחס להיסטוריה ולמסורת שלו – לעיתים אף בצורה ניהיליסטית. ספקנות טהורה, אמפיריציזם ודיאלוג אינדוקטיבי – החל מהוגים שקדמו לסוקרטס, דרך הסופיסטים היווניים והפילוסופים רומיים ועד לרנסנס, לנאורות ולרפורמציה – כולם הם חלק מכוחו והתקדמותו של המערב. אך כאשר ביקורת עצמית מתבצעת בהגזמה בשל אשמה, נהנתנות ופינוק יתר או כתרגיל אינטלקטואלי, היא יכולה להפוך למעמסה ונטל.

המסר המערבי שעולה מכך אל לא-מערביים יכול להיות פרדוקסלי. אותם זרים מדוכאים ומסכנים מגיעים למקלט המערבי הבטוח ונחשבים לרוב כלא מתוחכמים או לא מודעים, כל עוד לא הם לא מתחילים מייד לתבוע דרישות כמי שהודרו לשוליים על ידי המערב הרשע, או לפחות תלונות בסגנון הקבוע של אמריקנים מבוססים וחופשיים, אשר מעולם לא חוו עוני אמיתי, דיכוי או חוסר ביטחון.

עקב אכילס

הפרדוקס המרכזי או למעשה עקב האכילס של המערב תמיד התחלק לשניים.

ראשית, החיבור שבין שוק קפיטליסטי וחירות המובטחת על ידי ממשלה חוקתית יוצר עושר בלתי יאומן ופנאי, המובילים למה שנקרא בפי הרומים 'לוקסוס'. התוצאה יכולה להוביל במהרה לאי-מציאות, בה המערבי מניח שהפרס שבידו הוא בלתי מוגבל וחלק מזכותו המולדת, ושהוא על המסלול שיבטיח בקרוב את האוטופיה – אם הנבערים שבינינו פשוט יניחו לאליטות החזקות לתת להיגיון חילוני טהור להכווין אותנו.

האינטלקט הרציונלי המערבי יכול לכאורה להבין את כל המסתורין שבמצב האנושי: שלמות עלי אדמות אפשרית והטבע הפגום של האדם ניתן לשינוי כראוי עם מספיק כסף, זמן וחינוך. וכך, המערבי הפרוגרסיבי חסר הסבלנות, מתוסכל ומאוכזב מהטבע האנושי העיקש, מוצא באופן תמידי מגבלות מדומיינות בפני שלטונו של אלוהיו – ההיגיון. לא מספיק להיות רק טוב, כאשר ניתן וצריך להיות מושלם.

שנית, חופש ושיוויון, שני עמודי התווך של החברה המערבית, אינם בהכרח תואמים אחד לשני. לרוב הם במלחמה אחד עם השני. הפשרה העתיקה היא חמקמקה מכיוון שהיא מקבלת אי-שיוויון כמחיר של חירות אישית וחופש מממשלה רודנית פולשנית.

לעיתים קרובות מדי, שחצנות המערב על הישגיו הבלתי ניתנים להכחשה מובילה ממשלות לדמיין שמרגע שהפכו אזרחים שווים מבחינה פוליטית והצליחו לספק שוויון הזדמנויות, הן יכולות להשלות את עצמן במחשבה שאזרחים יכולים וצריכים להיות שווים בכל היבט של החיים. רציונליסטים משיחיים החושבים כך מנסים להשיג כוח חלוקתי מוחלט. הם מתעקשים שניתן לטפל באי-שיוויון רק על ידי חלוקה ממשלתית או בכפייה; הם בזים לשוק חופשי היכול להוביל לעושר של כלל הקהילה, בה עניים מערביים נחשבים עשירים כקורח לעומת סטנדרטים של חברות אחרות. הם לועגים ליעילות ולאמפתיה האתית המעודדת עזרה פרטית וממשלתית לעניים, פילנתרופיה, ואחריות החזקים והבטוחים לעזור לחלשים ולכנועים.

מה שמחליש ולרוב הורס חברות מערביות, אם כן, אינם ברברים המתקרבים באופק, מגפות או פלישות, אלא שביעות רצון עצמית ודרישות לא הגיוניות מהחברה להגיע לשלמות אוטופית. מאמצים כאלו הם הפוכים לטבע האנושי ולרוב מובילים לתוצאות של מדיניות חברתית ופוליטית הרסנית, להתרוששות וקריסה. הפוליס ההלני, האימפריה הרומית וביזנטיון נשחקו לבסוף מכיוון שכל אחת מהן בשאננותה שכחה את הערכים עליהם נבנתה התרבות המצליחה מלכתחילה.

במילים אחרות, אם האג'נדות הפרוגרסיביות האוטופיות של רבים ממבקרי המערב הנוכחיים היו מתממשות בעבר, הרי שהוריה של אוקסיו-קורטז או של טלאיב כנראה לא היו מבקשים לעבור מערבה. אם נעניק להן את משאלתן לכייל מחדש את אמריקה, שום פורטו-ריקני או סומלי לא היה מבקש להגר אליה. ואם אמריקה הייתה מחקה את הנורמות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות שמדרום לגבול, ההגירה הבלתי-חוקית הייתה מסתיימת במהרה.

אחרי הכל, מדוע להימלט ממה שאתה מוצא כלא נסבל רק לעבר מה שתמצא כלא נסבל בקרוב?

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘. מאנגלית: גידי גולן.