מאיראן ועד עזה: מפת האיומים הבאים על ישראל

שורה של התפתחויות, חלקן נמשכות כבר זמן רב וחלקן חדשות יחסית, מעצבות את פני המזרח התיכון והן בעלות השפעה משמעותית ישירה ועקיפה על ביטחונה של ישראל ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההתפתחות החשובה ביותר, בהמשך לטלטלה שעוברת על האזור מאז 2010, היא השינויים במערכה בין הגורמים הפרגמטיים באזור לבין מרכיבי המחנה האסלאמיסטי הקיצוני. לאחר שהמרכיבים האלימים העיקריים במחנה הקיצוני הסוני, קרי דאעש, איבדו שליטה בנכסים קרקעיים הודות לשיתוף הפעולה בין ארה"ב לגורמים מקומיים ובראשם הכורדים, מתאפיינת המערכה בא-סימטריות גוברת.

מחד גיסא, שתי הקבוצות העיקריות במחנה הקיצוני – איראן ותומכיה ו'האחים המוסלמים' בהובלת טורקיה – מרחיבים תוך שימוש חסר פשרות בכוח צבאי, את אזורי ההשפעה והשליטה שלהם (איראן בלבנון, סוריה, עיראק תימן ועזה, וטורקיה בצפון סוריה ובמכלול הפלסטיני), הופכים את ההנהגות המקומיות לעושות דברן ומנצלים גורמי כוח מקומיים הנאמנים להן לקידום יעדיהן. במקרה האיראני, זה כולל  יצירת איום על ישראל.

מאידך גיסא, הפרגמטיים, על בסיס הסנקציות הכלכליות של ארה"ב נגד איראן, מגינים על נכסיהם במדינות בהן הם שולטים, ובמדינות עליהן משתלטת איראן מנהלים מאבק עממי ורב נפגעים כדי למנוע את השתלטות הקיצוניים. אך בהעדר יכולות צבאיות, כמו אלה שהיו למנהיג מצרים סיסי כאשר חילץ את ארצו מהשתלטות 'האחים המוסלמים' ב-2013, קשה להעריך עד כמה יצליחו במאבקם. בעוד הקיצוניים מתנהלים כמחנה שיש לו הנהגה ברורה והוא פועל בלכידות ותחת היגיון משותף המונחה מטהרן ואנקרה, הפרגמטיים אינם פועלים כלל כמחנה והם נעדרי הנהגה ברורה.

ההתפתחות החשובה השנייה היא השינויים במאפייני הפעילות המעצמתית באזור. ארה"ב תחת הנשיא טראמפ שינתה כיוון והתגייסה למאבק בקיצוניים, ובראשם איראן. היא עושה זאת בעיקר באמצעות מינוף עוצמתה הכלכלית, אך מפגינה לעתים גם את יכולותיה הצבאיות, בעיקר מול האולטרה-קיצוניים הסונים. ארה"ב מנסה להימנע ככל האפשר מהיגררות למעורבות צבאית בסכסוכים ממושכים שאינם בעלי חשיבות אסטרטגית מבחינתה, והיא מאפשרת לרוסיה ולמחנה הקיצוני המקומי לבסס את השפעתו (או לשקוע) בסכסוכים אלה, ובזמן שהיא ממקדת את תשומת ליבה האזורית בעימות עם איראן ובחיזוק בעלות בריתה ובראשן ישראל (כולל באמצעות ניסיון לקדם הסדר מציאותי בין ישראל לפלסטינים). מדיניות זו נתפסת, או לפחות מוצגת, כמקרינה חולשה ורתיעה מעימות, אך בפועל ארה"ב ממשיכה להיות גורם הכוח המעצמתי העיקרי באזור והיא סבורה שהסנקציות הכלכליות על איראן וחיזבאללה יחייבו את איראן בתוך זמן סביר לשוב לשולחן המשא ומתן ולשנות באופן מהותי את הסכם הגרעין.

ההתפתחות החשובה השלישית היא הנחישות הישראלית למנוע, בעיקר באמצעים צבאיים, עליית מדרגה במאפייני האיום הצבאי של איראן וגרורותיה על ישראל. ישראל פועלת במוצהר בהקשר זה נגד ההתבססות הצבאית האיראנית בסוריה וכנראה גם בעיראק, ומסכלת את המאמץ האיראני לשדרג את הנשק הבליסטי שבידי חיזבאללה ולהופכו למדויק. זאת במקביל להמשך המחויבות הישראלית למנוע מאיראן יכולת לייצר נשק גרעיני, שהרלבנטיות שלה גוברת נוכח ההפרות ההולכות ומתרחבות של הסכם הגרעין, המקצרות את הזמן הדרוש להשגת כמות מספקת של חומר בקיע לייצור מתקן נפץ גרעיני ראשון.

על רקע כל אלה, ונוכח המתיחות המתמשכת מול רצועת עזה המתבטאת בסבבי אלימות בעוצמה משתנה במקביל למאמצים לייצר הסדרה שתבטיח שקט מתמשך תמורת הכרה במעמד חמאס כריבון בפועל ברצועה ושיפור איכות החיים של הפלסטינים שם, ניצבת ישראל מול סיכונים ביטחוניים גוברים עימם היא נערכת להתמודד, ובה בעת מול הזדמנויות, שגם אותן היא נערכת למצות, אף שהכלים שברשותה לצורך זה מוגבלים יותר.

לחץ גובר

הסיכונים העיקריים נובעים מכך שתחושות המצוקה והתסכול באיראן יביאו אותה ואת גרורותיה לפעול צבאית ביתר שאת נגד ישראל. זאת בהמשך למספר ניסיונות שכבר בוצעו או סוכלו על ידי ישראל, ועל בסיס היכולות המרשימות שאיראן פיתחה לאורך השנים וחלקן הופעלו בתקיפה על מתקני הנפט בסעודיה. לכך יש להוסיף את חוסר היכולת להיחלץ מהסנקציות, המחאה הנרחבת מבית, האיומים על הנכסים בעיראק ובלבנון, יחד עם המחויבות העקרונית לפגוע בישראל, ובמקביל להאצת ההתקדמות בהשגת חומר בקיע, פגיעה בבעלות ברית אחרות של ארה"ב ואולי אפילו ביעדים אמריקניים. המטרה האיראנית איננה רק לפגוע בישראל, להרתיע אותה ולגבות ממנה מחיר על פגיעותיה המתמשכות בנכסים איראניים, אלא גם לנסות להביא את ארה"ב להקל את הסנקציות ולהגביר את סיכויי המשטר בטהרן להצליח לשרוד עד לבחירות נובמבר 2020 בארה"ב, בתקווה שהן תחוללנה שינוי.

סיכון נוסף הוא שגם התסכול בקרב הפלסטינים על רקע העמדה האמריקנית והאפשרות של צעדים ישראליים להחלת ריבונות על חלק משטחי יהודה ושומרון, יחד עם מחויבות של הפלסטינים לאיראנים, יביאו אותם או גורמים בקרבם, להגביר את האלימות והטרור. מנגד, המגמות האזוריות מביאות לפיתוח קשרים בין ישראל לרבות מהמדינות הפרגמטיות, המכירות בתרומה הישראלית לביטחונן ורווחתן, וזקוקות לסיוע ישראלי מול האיום מצד הגורמים הקיצוניים. התפתחות זו היא נדבך נוסף בלחץ הגובר על הפלסטינים ומובל על ידי ארה"ב, להיפרד מהנרטיב השולל את קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומצדיק כל סוג של מאבק בציונות. אם יישא לחץ זה פרי, והסיכויים לכך הם נמוכים מאד בשלב זה, יתכן שייפתח סיכוי להתקדמות לשלום עם הפלסטינים.

עד אז, ועל רקע אי-היציבות הממשיכה לאיים על יציבות המדינות הפרגמטיות השכנות, יהיה על ישראל לנצל הפוטנציאל החיובי הטמון בהתפתחויות האזוריות, כדי לשפר את יכולתה להגן על עצמה בפני האיומים מצד הגורמים הקיצוניים ומצד הפלסטינים, בין השאר על ידי ביצור שליטתה בשטח, כולל בבקעת הירדן. כדי לעשות זאת על ישראל לשמר את היחסים המיוחדים עם ארה"ב ולהעמיק מול רוסיה והמחנה הפרגמטי את ההבנות החיוניות להבטחת חופש הפעולה שלה.

תת-אלוף (מיל‘) יוסי קופרווסר כיהן כמנכ”ל המשרד לעניינים אסטרטגיים ועמד בראש חטיבת המחקר של אמ”ן. כיום הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. הטור התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.