1979, השנה בה נפלו השמיים

במזרח התיכון רבתי, שנת 1979 הרגישה כמו סוף העולם. רובנו מזהים את התאריך מבשר הרעות עם המהפכה האיראנית, משבר בני הערובה בטהרן ועלייתו הרצחנית של האייתוללה ח'ומייני, אך אלו לא היו האירועים החשובים היחידים שהתרחשו באותה העת. המצור הלא מוכר על העיר מַכַּה התרחש באותו הזמן, והיה לא פחות מפחיד וגורלי. בניסיון להרגיע התקוממות חמושה, הממשלה הסעודית ביטלה בחדות את מעט ההתקדמות החברתית שעשתה, ובמהפכה מלמעלה הפכה את המדינה למדכאת ומפגרת אף יותר ממה שהייתה. סעודיה ואיראן, בעבר בנות ברית עוינות, הפכו לאויבות מושבעות הנחושות לייצא כל אחת את המהפכה שלה לעולם המוסלמי כולו, במזרח התיכון ומעבר לו כולל באפגניסטן, שבדיוק חוותה פלישה סובייטית.

כמעט כל האסונות שפקדו את המזרח התיכון בארבעת העשורים האחרונים ניתנים לשיוך בדרך זו אחרת לחלק משנת 1979. זו התזה של הספר החדש והנהדר 'גל שחור' מאת העיתונאית הלבנונית קים גאטס. במהלך כתיבת הספר גטאס טיילה ממצרים ועיראק לאיראן ופקיסטן, וכמעט כל אדם בו פגשה הביע רגשות עמוקים כאשר נשאל כיצד אותה שנה החריבה את ארצו. היא חשה כאילו היא "עורכת תרפיה לאומית או אזורית…לכל אחד היה סיפור על כך ששנת 1979 הרסה את חייו, את משפחתו ואת הלימודים, כולל אנשים שרק נולדו באותה שנה".

גם מי שעוקב מקרוב אחרי המזרח התיכון עושה לעתים את הטעות ושוכח שמצב האזור היום הרבה יותר גרוע ממה שהיה בעבר. נכון, גם במחצית המאה העשרים המזרח התיכון לא היה ממש אוטופיה אידיאלית: שלטון אוטוריטרי היה הנורמה הנפוצה, באזור אשר נשלט במשך מאות בידי אימפריות טורקיות או אירופאיות. אך מלבד הסכסוך הישראלי-ערבי, המלחמות לא היו אינסופיות, התרבות הייתה פתוחה יותר ורצח המוני בין כתות קנאיות היה שייך לספרי ההיסטוריה. היית יכול להיות אופטימי מבלי שיצחקו לך בפנים. ביירות, קהיר ואפילו קאבול נהנו מתור זהב חצי-ליברלי לפני שהתדרדרו ודעכו. איראן תחת השלטון הסמכותני אך הפרוגרסיבי של השאה רזה פהלווי הייתה מדינה פרו-מערבית וניהלה יחסים ידידותיים עם ישראל, ונראה היה כי עתיד ורוד לפניה. ניתן היה לטעון ברצינות כי חלקים מן המזרח התיכון היו במצב טוב יותר מחלקים באירופה – החצי ממנה שנאנק תחת המגף הסובייטי.

גטאס מתארת היסטוריה מוכרת כאשר היא כותבת על המהפכה האיראנית ועל השלכותיה האכזריות, אך הצד הסעודי בסיפור ידוע פחות לקהל הרחב. בזמן שהאייתוללה ח'ומייני התקומם נגד השאה ובני בריתו המערביים בטהרן, 300 מורדים סעודים שהגיחו ממחוז נאג'ד הנידח והמדברי השתלטו על המסגד הגדול במכה, לקחו אלפי בני ערובה ופתחו בעימות מדמם מול הממשלה. המשפחה המלכותית לא הצליחה לשבור את המצור לבדה, וזימנה לעזרתה כוחות צנחנים צרפתיים כדי להביס את המורדים בעיר אליה אדם שאינו מוסלמי לא הורשה להיכנס. אך מה שהיה אמור להיות אירוע מבודד, הפך במהרה לנקודת מפנה.

למורדים הייתה רשימת דרישות: ניתוק היחסים בין סעודיה למערב והפסקת ייצוא הנפט, גירוש כל הזרים וטיהור שורות הממסד הדתי. כפי שגטאס מציינת בספרה, רשימה זו לא הייתה שונה בהרבה מן הדרישות שהשמיע אוסמה בין-לאדן שנים לאחר מכן, והן יצרו משבר נוראי עבור בית המלוכה, שחסותו על מכה ומדינה היא הבסיס למעמדו בעולם המוסלמי. אם הסעודים לא מצליחים לשמור על שתי הערים הקדושות, אולי כדאי להטיל את המשימה על מישהו אחר.

מי שנכנס לתמונה היה השייח' הריאקציונרי עבד אל-עזיז אבן באז, שהכריח למעשה את משפחת המלוכה לצעוד בכיוון הזרם הווהאבי הקיצוני באסלאם הסוני, מתוך החשש שאם לא תעשה כך המורדים יתחזקו וידיחו אותה מן הכס. כפי שכותבת גטאס, המקח שהציע אבן באז "ירדוף את הסעודים שנים ארוכות, ויגרום לחלקם להרגיש כאילו הזמן עצר מלכת". נשים כבר לא הורשו להגיש את מהדורת החדשות, ופניהן רוטשו מתמונות בעיתון. אתרי הנופש בחופים נסגרו, והרשויות אילצו אזרחים להתפלל חמש פעמים ביום. באותו הזמן באיראן, האיתוללה ח'ומייני אסר על ריקודים ואלכוהול. לילדים סיפרו כי אם יאזינו למוזיקה ביום הדין ייצקו מתכת נוזלית לתוך אוזניהם. המהפכנים של ח'ומייני שרפו אולמות קולנוע ובתי עסק מנוונים אחרים. התרבות האיראנית כולה עמדה בפני חורבן, אך המטרה הייתה גדולה יותר: מלחמה נגד ההיסטוריה, המסורת והזיכרון.

גטאס כתבה: "לח'ומייני  מעולם לא היה כל קשר לגדולת האימפריה הפרסית או לעושר האינטלקטואלי והתרבותי של ההיסטוריה, רק לתחושת החשיבות העצמית שלו". הוצאה להורג בסקילה חזרה לאופנה, והאוניברסיטאות נסגרו לשלוש שנים. קורסים במדעי הרוח נכתבו מחדש ועברו אסלאמיזציה. "הטיהור היה בכל מקום", היא מתארת. "שלטון טרור שנמשך עשר שנים…כל דבר הפך לפשע, ויצר פרנויה פנימית שמחצה את המדינה כולה". משטר השאה היה אכזרי אבל בהשוואה לליגה שח'ומייני שיחק בה הוא נראה כמו חובבן. המשטר האסלאמי החדש, "בהתקף של טירוף ושחיתות", הוציא להורג פי 75 יותר בני אדם מאשר שירותי הביטחון הידועים לשמצה של השאה.

אם כן, בשנת 1979 התרחשו שתי מהפכות אסלאמיות, ולא רק זו הידועה באיראן. ואם כל זה לא הרגיש מספיק כמו גהינום, הטנקים הסובייטים בדיוק חצו את גבול אפגניסטן כדי לתמוך בהקמת ממשלה קומוניסטית במדינה. ארה"ב קפצה אל הקלחת ותמכה בתנועת לוחמים אסלאמים מקומית בתקווה להחזיר למוסקבה אחרי ההסתבכות המשפילה בווייטנאם. גם הסעודים תרמו את חלקם, לא רק כדי להכות חזרה נגד הכופרים באירו-אסיה, אלא גם כדי להדוף את הרוסים מאפגניסטן ולבצר את מעמדם כמנהיגי העולם המוסלמי לאחר התקרית במכה, ולספק שחרור לחצים לקיצונים הסעודיים שהסתערו בשמחה על טנקים סובייטים במקום על מסגדים במולדת.

אך לסעודים היו קיצוניים רבים מדי ולא היה ניתן לייצא את כולם. הממסד הדתי והחינוכי הקנאי המשיך להפיק אותם כמו פס ייצור במפעל. כמעט כל חוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר היו סעודים ש"לא בלטו במיוחד בארצם; הם היו אנשים רגילים המייצגים את האדם הסעודי הממוצע של זמנו, הדור של 1979, השנה הגורלית בה רובם נולדו. היה זה כאילו הם נולדו וגדלו כדי למות בכדור של אש הגהינום, רוצחים וקורבנות כאחד".

***

גם אם המהפכות האפלות האלה היו מתרחשות במדינה מוסלמית שולית כמו צ'אד או בנגלדש, זה היה מצב גרוע. אלא שהן פרצו באופן סימולטני בשתי מדינות גדולות ועשירות בנפט, שבמקרה גם ממוקמות אחת מול השנייה משני צדדי המפרץ הפרסי, והשאיפות של שתיהן לא היו מקומיות בלבד. זה לא היה מספיק לדכא נשים, מחשבה עצמאית וכל צורה של כיף רק בבית. כפי שהרוסים עשו עם המהפכה שלהם ב-1917, גם המהפכות האסלאמיות של 1979 עשו את המירב כדי לייצא את עצמן למדינות אחרות, תוך שהן מתחרות אחת בשנייה. הן איראן השיעית והן סעודיה הסונית ביקשו להפוך למנהיגות העולם המוסלמי כולו, וכדי להשיג את המטרה היה צורך לחסל את היריב.

במשך העשורים הבאים ועד לימינו אנו, איראן אימנה וחימשה מיליציות שיעיות קיצוניות (חיזבאללה בלבנון, צבא המהדי בעיראק, החות'ים בתימן וכן הלאה) במטרה להוביל מלחמת אזרחים באותן מדינות ומלחמות נגד "האימפריאליסטים" הלא-מוסלמים כמו האמריקנים או הישראלים. באותו הזמן, הסעודים השקיעו מיליארדי דולרים מכספי הנפט בייצוא הגישה הווהאבית הקיצונית למדינות רחוקות ובעלות מסורת שונה לחלוטין, ותמכו בשליחים קיצוניים משלהם כאשר מצאו אותם שימושיים, החל מסדאם חוסיין בעיראק ועד לטאליבן באפגניסטן. ייצוא המהפכות התאומות האלה בכל רחבי המזרח התיכון הוא 'הגל השחור' בכותרת ספרה של גטאס, "הזרם האדיר ששוטף כל דבר בדרכו", וכזה ש"שינה את מי שהיינו וחטף את הזיכרון הקולקטיבי שלנו".

האיראנים אפילו בחרו לתמוך במיליציות פלסטיניות שאינן שיעיות, לא מתוך חיבה לשתיינים השוביניסטיים בהנהגת אש"ף או לפונדמנטליסטים הסונים של חמאס, אלא מתוך רצון להשיג השפעה אזורית על ידי הצטרפות לרכבת האנטי-ציונית, ובמיוחד לאחר שמצרים בגדה במטרה וחתמה על הסכם שלום עם ישראל. "מי ימחוק את הבושה מעל פניהם של הערבים כעת?", שואלת גטאס שאלה רטורית. במשך העשור האחרון, כל מדינה ערבית מלבד סוריה התקרבה קצת יותר לשלום קר עם ישראל. אך טהרן ושליחיה ממשיכים להיאבק בה, למרות שהמטרה הפלסטינית זרה לחלוטין למרבית העם האיראני שמעולם לא צייץ בעניין לפני המהפכה ב-1979, כאשר ישראל ואיראן היו עדיין בנות ברית.

השנאה בין הסעודים לאיראנים היא יותר מפוליטית – היא אישית ומגיעה מהבטן. ח'ומייני תקף פעם את הסעודים כ"חובבי הגמלים מריאד והברברים מן המדבר, החברים הפרועים והגרועים ביותר במין האנושי". הסעודים מצידם מתעבים את האיראנים ופוחדים מהם, ורואים בהם כופרים שזוממים להפיל את המלוכה על ידי תמיכה באוכלוסייה השיעית בסעודיה, המרוכזת ברובה באזורי הנפט במזרח המדינה.

מעבר לקורבנות הדיכוי והרצח בשתי המדינות עצמן, היריבות בין סעודיה לאיראן גבתה עד כה את חייהם של מיליוני בני אדם בעיראק, סוריה, לבנון, תימן ואפגניסטן. הגל השחור הגיע גם למדינות שאפילו לא התייצבו ישירות מול האיראנים או הסעודים, או מול מי משליחיהם. מצרים נמצאת בדעיכה דרמטית, בין השאר בשל העובדה שרבים מענייה בילו תקופה כעובדים בסעודיה וחזרו לביתם כווהאבים אולטרה-שמרנים, וגם בשל המגמה בה מעמד הביניים דחה את ערכי המערב ופנה לסעודיה עבור השראה תרבותית. כיסוי הראש, למשל, הפך לסמל סטטוס עבור נשים. לפני 1979, רק שליש מנשות מצרים טרח לחבוש אותו, אך עשור לאחר מכן כבר שני שלישים מהן התכסו, וכיום מעט מאוד נשים במדינה מעזות לצאת לרחוב בלעדיו. הסעודים גרמו גם לנזק אדיר באפגניסטן, לא רק בתמיכה כספית ומדינית ישירה בטאליבן אלא גם בהכשרת אנשי הארגון על פי תורת משטרת הדת הסעודית, בדיוק כפי שהאיראנים שכפלו את משמרות המהפכה במקומות שונים, הידוע שבהם בלבנון עם הקמת החיזבאללה.

"היה משהו יוצא דופן בשנת 1979 ובשרשרת האירועים שהתרחשה בה", כותבת גטאס, "חלק מהאנשים הרגישו כאילו נפלו השמיים". היריבות בין איראן לסעודיה על השליטה במזרח התיכון היא יסוד מרכזי בהגדרת ההיסטוריה המודרנית באזור, בדיוק כפי שהיריבות בין אמריקה לברה"מ הייתה עבור אירופה בין 1945 ועד לנפילת חומת ברלין. אלה הבוחרים להאשים בצרות המזרח התיכון רק את הסכסוך הישראלי-ערבי או את מדיניות החוץ האמריקנית הכושלת מפספסים את המטרה בגדול. קחו למשל את מלחמת האזרחים בסוריה בה מעורבים בחשאי אמריקנים ובגלוי סעודים, איראנים ורוסים – האם גם בזה ישראל או ארה"ב אשמות? גטאס בקושי נוגעת בכך בספרה, אבל אין צורך. התשובה כבר ברורה לרובנו והיא טמונה אי שם ב-1979.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.