הסכם האמירויות: הזדמנות גדולה לצד אתגרים גדולים

נוכח עסקת השלום שנרקמה בין ישראל ואיחוד האמירויות, ראוי לקחת בחשבון שתי עובדות יסוד:

*אינטרסים ולא סנטימנטים מכתיבים דרכי מדינות;

*הסכמים בין מדינות לא בהכרח מחזיקים לאורך הימים.

עתות של אמון הדדי משמשים לסירוגין עם מקרים של הפרה בוטה ביחסים בינלאומיים, ועל כך מעידה ההיסטוריה הפוליטית מאז ומתמיד.

הישגי האמירויות

המקרה כעת בין ישראל והאמירויות שונה כמעט בכל הפרמטרים ממצב העניינים עם מצרים וירדן. מדינת האמירויות לא גובלת בישראל, לא הטיפה להשמדתה, לא נגועה באנטישמיות ולא השתתפה במלחמות נגדה. בשולי הסכסוך, האמירויות משדרות ניחוח של סובלנות, פתיחות וקדמה. אין חרב מוטבעת על דגל הלאום שלה.

רבים המניעים של האמירויות במיסוד היחסים עם ישראל ולתת להם פומביות בולטת. המרכיב האסטרטגי נוגע למאבק משותף מול איראן השיעית ומגמת ההתפשטות והחתרנות שלה במפרץ הפרסי ומעבר לו. המרכיב הטכנולוגי -כלכלי מתייחס למערכות נשק, תקשורת, ענפי סייבר וחקלאות ובריאות, ובו תשמש ישראל מקור של ידע, ניסיון וחדשנות. שיקול דיפלומטי פועל כלפי ארה"ב ותפקידה כמתווכת וספקית מערכות נשק, עם המוכנות למכור מטוסי F-35. יתרון נוסף הוא בהפעלת לחץ על ישראל בנושא הפלסטיני (כמו השהיית סיפוח שטחי יו"ש). יש להניח שרשימת הישגי האיחוד הממשיים היא חלקית בלבד.

הישגי ישראל

עבור ישראל השלום עם האמירויות מעניק סוג של פורקן נפשי, שהמדינה היהודית איננה בזויה במרחב כפי שהיא במישור העממי ברוב העולם הערבי. ישראל תקצור פירות מסחריים, כלכליים ואסטרטגיים; אולי חיל האוויר הישראלי יוכל לצמצם דרך קבע את המרחק בינו לבין יעדי תקיפה מובחרים באיראן; אולי יונח קו צינור נפט לאשקלון או פסי רכבת מהאיחוד עד חיפה. האפשרויות רבות כאשר שיתוף הפעולה בין המדינות זוכה לאמון אמיתי.

לפי פרסומים שונים, האוכלוסייה הפלסטינית באיחוד מונה כמאה אלף איש ואולי הרבה יותר מכך. אפשר לעלות על הדעת תכנית בין ישראל והאיחוד לעידוד הגירה של פלסטינים שתקל על העומס המדיני והביטחוני הרובץ על ישראל מבית. פלסטינים יכולים לבוא במקום עובדי-חוץ במאות אלפים שהגיעו למשק האיחוד בעיקר מתת-יבשת הודו. גבולות פתוחים ומעבר חופשי של אנשים וסחורות הם מתכון של נורמליזציה, והיא-היא גולת הכותרת בתפיסת השלום בין ישראל והאיחוד.

סכנת השלום

בין ההכרזות של מנהיגי האמירויות בלטה בחשיבותה אמירה לפיה השלום יאפשר לאזרחיה לבקר בירושלים ולהתפלל במסגד אל-אקצא. הפן הדתי נועד לפאר את האתוס האסלאמי של האיחוד ולפצות את מבקריה בעולם המוסלמי שמתנגדים למהלך עם ישראל. נאמר בנוסף כי הודות לתפקיד האיחוד יוכלו מוסלמים מכל מדינה לזכות לכניסה לאל-קודס. ככל שזה יקרה ואם יקרה, תיירות דתית כזו תהיה ברכה לכלכלת ישראל, אבל עשרה מיליון מצרים ברחוב דיזינגוף בתל-אביב – כפי שאיימו בעבר הוגים מצרים – מסתובבים, קונים, אוכלים, ונופשים, ינצלו לרעה את ישראל – השונה, הקטנה והפגיעה.

יגידו שמדובר בשלום, מפגש בין עמים, מסחר ללא הגבלה, דו-קיום להפליא, חלום ריבוי-תרבויות במיטבו. אבל ישראל לא תוכל לעכל פלישה שמשמעותה "עוצמה רכה" של העולם הערבי-מוסלמי. על ישראל להשקיע מחשבה בתכנון ארוך-טווח לביצור וקיום המדינה, שאיננו תלוי במטוסי קרב וגייסות חי"ר בלבד.

הסופר המצרי מוחמד סַיד אחמד שרטט בשנות ה-70 של המאה הקודמת אסטרטגיה ערבית של "הטמעת הישות הציונית" במרחב הערבי-אוריינטלי. התסריט צפה שהשגת השלום לא תביא לקץ הסכסוך אלא לקיצה של ישראל, באמצעות חיבוק ערבי חם. ראו ערך "סכנת השלום" לתשומת לבנו.

מבחן האסלאם

הנורמליזציה שבפתח, עם האווירה הנוחה שמבצבצת בין קפלי תהליך ההתקרבות, מציבה מבחן עם חשיבות היסטורית עבור האמירויות. יש כאן מדינה לא רק מוסלמית (לפי זהות תושביה) אלא גם אסלאמית (לפי צביון תרבותה). רחוק ממנה הזן שהתפשט של אסלאם רדיקלי-קיצוני-טרוריסטי, עם מושגי היסוד כמו ג'יהאד[מלחמת קודש], דאר-אל-חרב [מלחמה נגד מדינות לא-מוסלמיות], ד'ימה [מעמד נחות של יהודים ונוצרים בהשוואה למוסלמים] ודעווה [הטפה להמרת דת לאסלאם].

צו הקוראן להשפלת היהודים ומלחמה בכופרים אינו מדריך פעולה באבו דאבי ודובאי. האם גם מילות הקוד הפלסטיני – נכבה, פלשתין הכבושה, הציונות כגזענות –  גם הן לא תקיפות ואף זרות לשלטון האמירויות? אי-לכך מדינת המפרץ מכריזה על המחויבות שלה לזכויות הפלסטינים ולמדינה פלסטינית שצריכה לקום.

על פניו, נראה כי האמירויות בדרך לחולל תפנית מדינית ואידיאולוגית רחבת-היקף עם חתימה על שלום חם עם ישראל. סוג מתון ומסביר פנים של אסלאם מהמפרץ, בצד הקפדה על ענייני צניעות והוגנות מוסרית, עשוי להצביע על הכרעה היסטורית במאבק הפנים-אסלאמי בעת הזאת. האם אסלאם הוא דת של שלום, ולא דת מלחמה בניסוחם של האחים המוסלמים, המשטר באיראן, חיזבאללה, טאליבן, דאעש, אל-קאעידה, ובוקו חראם? האייתוללה ח'ומייני קבע שלהגדיר אסלאם כדת של שלום זהו עלבון בלתי נסלח.

עוד אפשר לתהות על שאלה ,האם האיחוד תקדם שלום של השלמה והכרה עם היהדות המונותיאיסטית, לא רק כדת לגיטימית אלא כדת שמתבשמת מראשוניות ועתיקות שקדמה לאסלאם והיוותה עבורו מקור השראה? האסלאם לובש אלגנטיות באמירויות, כנציג מהוקצע של דת שלאורך הדורות התהדרה במעשי כיבוש ואסלום; ועכשיו במהדורת האמירויות הדת משדרת נועם, חן, הכלה, סדר, פיתוח ויעילות.

ישראל לא באירופה

ישראל עומדת בצומת דרכים עתירת הזדמנויות וחששות. עליה לצעוד צעדי זהירות ולעמוד על ההשלכות של כל התפתחות. היא איננה מדינה זרה, מערבית או אירופאית, כי היא שייכת לאגן המזרח התיכון ולמזרח התיכון – ועוד יותר חשוב, למולדת המקראית, לשפתנו ודתנו הקדומות. היהודים שהם ישראלים לא זקוקים לכרטיס כניסה או לעבור מבחן קבלה במרחב. הופענו על הבמה ההיסטורית במזרח ולכאן שבנו בעת החדשה.

אנשי האמירויות עושים לטובתם, הם לא מחלקים חסדים חינם לישראל. הערבים יודעים מהו כבוד והחובה לשמור עליו, בפרט מול לא-מוסלמים. ישראל עלולה למצוא את עצמה בהמשך הדרך תחת מכבש לחצים, בפני ציפיות לא נוחות, או מול התראות מדיניות, עם אזהרה בל תעשה צעד כזה או אחר – בהתיישבות ביהודה ושומרון, בחיזוק אחיזתנו בירושלים, ובפעילות צבאית נגד פלסטינים.

מבחינתנו, התהליך הציוני המבורך והנמשך של ההיסטוריה היהודית המודרנית, שבלבו הקמת מדינת ישראל, נראה עתה מטפס מדרגה. מה שהתחיל בשנות ה-90 במגעים ופגישות עם כמה מדינות המפרץ – כמו עומאן ובחריין – מקבל עכשיו חותם מדיני גלוי ומרשים. כאשר מעצמות העולם וגם שכנים אזוריים מצדיעים לישראל ומעוניינים בקרבתה, דומה ותקומת ישראל הגיעה לתקופה הרת-גורל, לטוב ולא חלילה להפך. שנהיה ראויים לאתגר, ולמעמד על מנת לקדמו בפיכחון, בנדיבות לב, בעוצמה וענווה, בשלום ומתוך כבוד עצמי.

סיכום

אחרי שהעמדנו את ישראל בפני אתגר (דמוגרפי) מבהיל ואת האמירויות בפני אתגר (דתי) מטלטל, נניח שתסריטים מוקצנים אלה לא יתגשמו. היהודים לא יטבעו בים ערבי בביתם, והמוסלמים לא יכירו בתחושת הבכורה הדתית של היהודים. רצינו למשוך את הדמיון למחוזות רחוקים ולעורר בכך מחשבה מחוץ לתדרים השגרתיים והשחוקים. סביר שהמציאות לא תשיג את הדמיון, אך הדמיון יפרה מחשבה שעולה על גדרי המציאות.

ד"ר מרדכי ניסן לימד באוניברסיטה העברית והוא מחבר הספר 'ישראל במזרח: מסע תרבותי ומדיני באסיה' (2010).