רק רפורמה במשפט תוכל להוביל לרפורמה בביטחון

מלחמת הקוממיות לא הסתיימה בהסכמי שביתת הנשק אשר נחתמו ב-1949, לא בחוזה השלום עם מצרים כשלושה עשורים לאחר מכן, ובוודאי לא בהסכם השלום עם ירדן ב-1994.

ערב ביקורו בירושלים ביקר הנשיא המצרי סאדאת באוניברסיטת אל-אזהר הנחשבת למוסד הדתי העליון במצרים, שם קיבל אישור הלכתי להודנה בלבד. כלומר, מה שנחשב בעיני רוב הישראלים כהסכם שלום, מבחינת רוב המצרים אינו אלא מבוא למלחמה כאשר יבשילו התנאים. מצרים הפרה את ההסכם כבר למחרת החתימה עליו, ופירוז חצי-האי סיני, שהיה ההצדקה העיקרית לנסיגה מלאה, הפך לאות מתה. החוקר אלי דקל העוקב אחר התעצמות הצבא המצרי, מראה כי הוא ערוך בסיני באופן שיאפשר לו לחזור על המהלך שהוביל למלחמת ששת הימים, היערכות התקפית על גבול הנגב. אפילו השגרירות בקהיר מתקיימת באופן סמלי בלבד וקשה לתאר את השלום עם מצרים כשלום קר. מדובר באי-לוחמה על-תנאי בלבד.

חרף מציאות זו, צה"ל אינו כולל את מצרים וירדן כמדינות שעשויות להשתתף בסבבי לחימה עתידיים. בעשורים האחרונים צה"ל צמצם את היקף הכוחות וחיסל אוגדות מילואים משוריינות וכוחות יבשה, חרף האיום והחשש ממערכה רב-זירתית, גם ללא השתתפות המדינות עמהן יש לנו הודנה. זה כולל את חיזבאללה, סוריה, כוחות הפלסטינים ביהודה ושומרון (שצוידו על ידי צה"ל והאמריקנים), החמאס בעזה ומרידות של ערביי ישראל (כפי שכבר קרה באוקטובר 2000 וב'שומר החומות'). מלחמה רב-זירתית תכלול גם תקיפה מסיבית של העורף שלא ידענו כמוה, אפשרות שאי אפשר להתעלם ממנה.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם המוקפת באויבים המצהירים בגלוי כי מטרתם היא חיסולה המלא. היא גם המדינה היחידה בעולם שתבוסה אחת שלה לא תאפשר שיקום. במצב כזה חייבת ישראל להיערך לפי יכולות האויב ולא רק לפי הערכות כוונותיו. חשוב לזכור כי המעמד ההלכתי של הודנה הוא גורם מדיני וצבאי ממשי. האם לצה"ל של המאה ה-21 יש מענה לסכנות המלחמה הרב-זירתית, תהיה הסתברותה נמוכה ככל שתהיה? לפי דעת רבים, המענה לא קיים. אין שום בטחון שניתן יהיה שוב להסתמך על תחנונים לאמריקנים להקים רכבת אווירית, בשעה שהם רוקנו את מחסניהם לצורך המלחמה באירופה.

לכן גדולה התמיהה על קצינים בדימוס ופוליטיקאים מנוסים שהיו אחראים לבניין הכוח בעשורים האחרונים, ומודעים למציאות יחסי הכוחות, שאינם קוראים לשידוד מערכות בהתייחסות המדינה והציבור להשקעה בהיערכות לסכנות קיומיות. לא רק שאינם מתייחסים לסכנות, אלא הם מובילים מערכה פנימית תוך קריאות למלחמת אזרחים וחילול הקודש של הדמוקרטיה, בהכריזם שאין כוחות הצבא מחויבים למדיניות ממשלה נבחרת.

בכך הם מחלישים את יכולת ההתמודדות ויוצרים תקדימים מסוכנים של הכשר לסירוב פקודה בצה"ל. צבא שקיים בו תקדים של חופש בחירה והתעלמות מהנחיות הדרג המדיני הוא צבא מוחלש שאף מנהיג לא יכול להסתמך עליו. זהו צבא הגורם למנהיגות הנבחרת, מכל מחנה פוליטי בעתיד, להיכנע לסחטנות מראש, בלי יציאה לקרב. עבור מדינת ישראל הנמצאת עדיין בשלב ההתשה של מלחמת העצמאות המתמשכת, זה עשוי להיות סיכון קיומי.

יש כותבים ודוברים שמסקנתם היא שממשלת ישראל הנבחרת צריכה להיכנע להפגנות ברחובותינו, להכריז על גניזת הרפורמה ולגשת ללא דיחוי לרפורמה מקיפה בהיערכות הביטחונית. לעניות דעתי, גם אם יריב לוין ושמחה רוטמן יודיעו על גניזת הרפורמה המשפטית, ההפגנות והמערכה להפלת הממשלה הנבחרת יימשכו והקריאות למלחמת אזרחים לא יוסרו מסדר היום. לכן אין טעם לקריאה האשלייתית לגנוז את התיקון החיוני במערכת המשפט כדי להפנות תשומת לב להתקדמות בתחום ההיערכות הביטחונית החיונית.

הבסיס להערכתי זו פשוט. הקריאה להפגנות ומרי אזרחי יצאה ממנהיגות האופוזיציה הנוכחית, ובמיוחד מצד הקצינים בדימוס, מיד עם היוודע תוצאות הבחירות. זאת משום שהמרדת הצבא, ההפגנות, והקריאה להפלת הממשלה אינה קשורה לרפורמה המשפטית שרבים באופוזיציה תמכו בה בעבר. המחלוקת שהתלקחה בשנת 2023 היא המחלוקת שקיימת מזה חמישים שנה סביב שאלת הזהות היהודית של המדינה.

לא ככל המדינות

החרדה האוחזת בציבור מסוים בישראל וגורמת לאלפים לצאת לרחוב מתודלקת על ידי נרטיב שעוסק בסכנת הזהות היהודית. מזה חמישים שנה הודחק הצורך לתת מענה לשאלה "במה אנחנו יהודים?" ו"מהי מדינה יהודית?". זהות יהודית של המדינה היא זהות לאומית מיוחדת ושונה מכל מדינה אחרת בעולם. זאת משום שהיא מבוססת מסורת הכורכת את הזהות הלאומית בערכים שמקורם טרנסצנדנטי, ללא קשר למידת המחויבות של הפרט לפרקטיקה ההלכתית.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מכת מוות לחזון "היהודי החדש" המשוחרר ממסורות קודמות, פרי המהפכה הציונית, ריבוני ככל העמים ולכן בניגוד לאבותיו בגלות לא יהיה יעד לפוגרומים וישיב מלחמה שערה. מלחמת ששת הימים חיזקה את הביטחון בזהות זו אולם, המתקפה המתואמת ביום הקדוש שש שנים מאוחר יותר, ריסקה אותה. אמנם המלחמה הסתיימה בקרבת בירות האויב, אך עלתה בחיי אלפיים ומאתיים צעירים בתוך שלשה שבועות. זו הייתה אכזבה מהחלום הציוני של פתרון בעיית היהודי הנרדף, אך גם פתח לשאלה אם כך, מה הוא התחליף לזהות "היהודי החדש". מי אנחנו? מהי הזהות של המפעל הציוני?

שורש הבעיה בצורך להבין שלעולם ועד מדינת ישראל לא תהיה מדינה ככל המדינות. בשום מקום בעולם לא נוסדה מדינה מודרנית על בסיס טענות של מסורת והיסטוריה של עם שהיה מפוזר 2000 שנה וחזר לארץ אבותיו ממאה מדינות שונות. זהו תהליך בו הזהות הדתית והלאומית לא ניתנות להפרדה משום שרק כוחות אלו יכולים להתגבר על שילוב הכוחות הטבעיים והדתיים הדורשים ביטול עצם קיומה של המדינה היהודית.

השאלה הזו הודחקה במשך דור שלם ותוצאות בחירות 2022 העלו על השולחן את העובדה לפי רוב מוחלט של הציבור היהודי דוגל בזהות המסורתית היהודית. עובדה זו היא הגורם האמיתי אך המוסווה, וברוב המקרים גם הבלתי-מודע, למחלוקת הגדולה שמוציאה לרחוב אלפים. כרזות המוחים על כך ש"קיש יחייב את ילדיכם להניח תפילין" הן ייצוג נאמן לחרדה סביב שאלת הזהות, ללא שום קשר לרפורמה.

מרפורמה לרפורמה

לכן אין לי ספק שעצירת הרפורמה המשפטית לא תאפשר שלום בית ומעבר לעיסוק בסכנות הקיומיות, משום שהיא לא תיישב את המחלוקת היסודית המפלגת את הציבור. מעבר לכך, כל זמן שבית המשפט העליון רואה עצמו חופשי להתערב בכל החלטה של הממשלה, כולל פעולות של מערכת הביטחון, אין לממשלה חופש מלא לקיים את ההיערכות הביטחונית החיונית והדחופה.

כך למשל, הצורך בהקמת משמר לאומי והגנה מרחבית לקדם פני מרד רחב היקף של ערביי ישראל, אינו יכול להתנהל כאשר בית המשפט מניח כי אנו חיים בעולם של זכויות ללא חובות. מערכת משפט המתעלמת מהייחודיות של המציאות והסכנות, מערכת משפט שאינה נושאת באחריות ישירה לסכנות קיומיות (כפי שלמדנו על בשרנו) תגרום להכשלת ההיערכות. על שולחנו של בית המשפט העליון מונחות עתירות הדורשות לאפשר להכניס לתחומי הקו הירוק מאות אלפי ערבים במסגרת "איחוד משפחות". אין צורך להכביר מילים להבנת הסכנה.

הרפורמה המשפטית נחוצה גם כדי לאפשר לממשלה הנבחרת לנקוט צעדים שהם ייחודיים למדינה היחידה בעולם שאחוז ניכר מאזרחיה, הנהנים מזכויות אזרח מלאות, הוכיחו שהם עשויים להצטרף לאויב החיצוני אם רק ידמיינו שידו על העליונה. כמות הנשק המוחזק בידי ערביי ישראל מחייבת היערכות ופעילות שמערכת המשפט הנוכחית עשויה להטיל עליה הגבלות מסוכנות. דוגמית לבעיה כזו היא פסק הדין של בית המשפט העליון שחייב את ראש הממשלה רבין להחזיר לתחומי ארץ ישראל 400 מנהיגי ופעילי טרור שהוגלו ללבנון.

המסקנה ברורה. גם מבחינת הצורך ברפורמה דחופה בהיערכות הביטחונית של מדינת ישראל, חייבים להקדים ולחוקק את הרפורמה המשפטית שתחזיר את בית המשפט למקום בו פעל בדור הראשון של המדינה תחת שופטים דגולים וידועים. מדינת ישראל בימי בן-גוריון הייתה מדינה דמוקרטית והרפורמה של לוין בסך הכל מבקשת להחזיר את בית המשפט לגודלו המקורי.

על הממשלה להשלים החקיקה מהר ובלי פשרות, להתמודד עם הכאוס שייגרם ואז לצאת לרפורמה בהיערכות הביטחונית. רפורמה זו תדרוש השקעה כספית גדולה, גיוס מילואים ואימונים רבים וגם רכש בהתאם. אין מקום לדחיות. ישראל חייבת להיות מסוגלת להתמודד עם התפרצות המערכה הגדולה השנייה במלחמת העצמאות שטרם נסתיימה.

בעשור השמיני לקיומה ישראל חייבת להיות ערוכה לפי יכולות האויבים ולא לפי הערכות של כוונותיהם. זה כולל את האפשרות שההודנה תסתיים וכוחות גדולים מאוד ייכנסו למערכה. עכשיו הזמן לפעול. הנתונים קיימים, והניסיון ההיסטורי גם הוא שיעור חשוב, חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ויובל וחצי לאחר המערכה הגדולה הראשונה של מלחמת העצמאות. אי אפשר להשלים עם המשך ההזנחה של ההיערכות והמשך ההימור על עצם הקיום הלאומי.

פרופ' אלישע האס הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, בראשו עמד בשנים האחרונות.