יש מה לעשות מול החרם על מוצרי ההתנחלויות

הכרזת החרם על תוצרת ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה שומרון ובקעת הירדן, המובלת בעיקר על ידי מדינות אירופאיות ובראשן בריטניה, מהווה צעד מחאתי נגד מדיניות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. צעד זה מנומק לרוב בטענה שההתיישבות מהווה מכשול לשלום כולל ופוגעת בסיכויי הקמת "מדינה פלסטינית", לכאורה. החרמת תוצרת יהודית בלבד, מכל חבל ארץ, צריכה להיחשב כפגיעה במדינת ישראל, ומשכך יש להתייחס אליה כאל איום הדורש מענה הולם.

החרמת תוצרת ההתיישבות היהודית ביו"ש אינה צעד חדש או מפתיע, אף לא צעד שהמציאו הגויים האנטישמים, אויבינו ועוכרי ישראל בחו"ל. היה זה צעד ששותפים לו ישראלים כבר משנות ה-90, כשאנשי "גוש שלום" קראו לחרם על "ההתנחלויות" והפיצו רשימה בת למעלה ממאה חברות המייצרות מוצרים ומחזיקות מפעלים מעבר ל"קו הירוק": במזרח ירושלים, יו"ש, בקעת הירדן וברמת הגולן. הרשימות והמידע שנאסף הופצו בקרב פעילים פוליטיים בארץ ובחו"ל, בהן קבוצות שנתפסו לכל הפחות כ"מתנגדות להתנחלויות" בחו"ל. ראוי לציין כי בתגובה ל"חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011", המוכר כ"חוק החרם", יזמה בזמנו ח"כ זהבה גלאון ממרצ, הצעת חוק נגדית לסימון מוצרים "מההתנחלויות", בהסבירה כי: "אני לא קונה מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, אצלי הכחול-לבן עוצר בקו הירוק". לדברי גלאון "מוצרי ההתנחלויות הם חלק מכלכלת כיבוש ענפה. חובת סימון המוצרים תאפשר לצרכנים בישראל להיאבק נגד מי שמבקש להגן על הכיבוש", הוסיפה גלאון. "סימון המוצרים לא יאפשר לטשטש את האבחנה בין ישראל שבגבולות הקו הירוק לבין השטחים הכבושים", לטענתה.

במשך שנים נרשמו יוזמות בינלאומיות להחרמת תוצרת ישראלית שמקורה בהתיישבות, בעידוד הרשות הפלסטינית ובהובלתה. חוק למניעת רכש מוצרים מההתיישבות נחקק כבר בשנת 2005. בשנת 2009 קיימה הממשלה הפלסטינית, בראשות סלאם פיאד, מערכה מתוקשרת היטב של החרמת מוצרי תעשייה ישראלים מההתיישבות. שיאה של המערכה היה בתחילת שנת 2010, כשפיאד עצמו השתתף בארוע "השמדת תוצרת ההתנחלויות" וצולם משליך מוצרים למדורה. כבר בנובמבר 2009 אספו שוטרי הרש"פ מוצרים מתוצרת "ההתנחלויות" והשמידו אותם פומבית: ביריחו נאספו ונשרפו תכשירי קוסמטיקה של מפעל "אהבה" הנמצא בצפון ים המלח, בערים אחרות נאספו מוצרים מתוצרת מפעלים בברקן, בעטרות ומרמת הגולן. השיא היה כששוטרים עצרו בהוראת הממשלה הפלסטינית כמה משאיות עמוסות שיצאו מאזור התעשייה ברקן לכיוון סלפית שבשטחי הרשות, הורידו את הסחורה והשמידו אותה.

הלחץ הבינלאומי והחרמות הכלכליים נתנו את אותותיהם כאשר חברות בולטות העתיקו את מפעליהן מיו"ש לחבלי ארץ אחרים בשפלה ובנגב בעיקר, כדוגמת "יקבי ברקן", "מולטילוק", "אבגול", "בייגל בייגל" ו"סודה סטרים". באפריל 2010 אישר אבו מאזן, יו"ר הרש"פ, עונש למוכרי מוצרים מהתנחלויות במסגרת חוק האוסר על מכירת מוצרי ההתנחלויות בשווקים הפלסטיניים. יועצו של "הראיס", חסן אל-עורי, אמר כי החוק מתבסס על התפיסה כי ההתנחלויות הן "סרטן בגוף הפלסטיני, שמבקש לפגוע באדם, באדמה ובגורל הפלסטיני, ולכן יש להיאבק בהן בכל האמצעים העומדים לרשותנו".

לחץ על מדינת ישראל וחרמות כנגד מוצרי "ההתנחלויות" היו לנחלתן של חברות בינלאומיות ומדינות שונות ברחבי העולם שניסו לרכוש את אהדת הערבים מסיבות כלכליות, לא פחות מאשר ערכיות – צבועות.

כך למשל, בשנת 2014 פורסם כי "גורם רשמי באיחוד האירופי אמר שהאיחוד אינו מכיר עוד בפיקוח של השירות הוטרינרי על מוצרים שמגיעים מאזורים שמעבר לקו הירוק. בהתאם לכך, יופסק ייצוא מוצרי החלב והעופות מישראל למדינות האיחוד האירופי. המגבלות שהטיל האיחוד האירופי חלות רק על מוצרים שמגיעים מיהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורמת הגולן, אך היות וישראל סירבה לסמן מוצרים מאזורים אלו, הוחלט על הפסקת הייצוא מכל שטחי ישראל".

ממשלת הולנד סיכמה במאי 2026 על "הטלת איסור גורף על יבוא סחורות ומוצרים המיוצרים בהתנחלויות ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים" החל מ-22 בספטמבר השנה. לדברי ראש הממשלה ההולנדי, הצעד הדרמטי נועד למנוע מעורבות כלכלית של מדינתו במדיניות הישראלית מעבר ל"קו הירוק": "האיסור נועד למנוע כל תרומה, באמצעות פעילות כלכלית של הולנד, לכיבוש הבלתי חוקי". ביולי 2026 אישרה בלגיה שורת צעדים נגד ישראל, בראשם איסור על ייבוא מוצרים מההתיישבות ביו"ש.

ב-8 בספטמבר 2026 הודיעו 12 מדינות: בריטניה, קנדה, דנמרק, פינלנד, צרפת, איסלנד, אירלנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושוודיה על איסור סחר עם "ההתנחלויות", כאילו היו הן יישויות נפרדות מישראל, בשל "אלימות מתנחלים" ו"הרחבת ההתנחלויות", לטענתן. בפרט צויינו כוונות בנייה באזור E1 המסכנות את פתרון שתי המדינות. כאמור, בעבור חלק מהמדינות הללו, לא היה בהודעה זו כל חידוש, כי אם אישרור החרם שכבר הוטל על ידן בעבר, לאחר שאירלנד היתה המדינה הראשונה לחוקק חוק חרם ביוני 2025. הכרזות חרם אלו זכו כמובן לתמיכה ועידוד פומבי של מדינות ערביות ומוסלמיות מקרוב ומרחוק.

מה ביכולתה של מדינת ישראל לעשות בנדון, נוכח המורכבויות המשפטיות, הכלכליות, הדיפלומטיות והאחרות, מבלי להחריף את המצב בהכרח? כיצד ניתן להבהיר למדינות המחרימות כי גורמות הן נזק, לא רק לישראל כי אם למשאת נפשם – הרש"פ וערביי יו"ש?

מי שנפגע הם הפלסטינים עצמם

החרמת תוצרת ישראלית, המיוצרת במפעלים שבאזורי התעשייה ביו"ש, תפגע בכלכלת הרש"פ ובעיקר במשפחות הערביות שזכו להתפרנס בכבוד בזכות התעשייה הישראלית. אין צורך להכביר במילים על אודות המצב הכלכלי הקשה של הרשות ועל האבטלה שהאמירה בחברה הערבית ביו"ש, ביחוד מאז ה-7 באוקטובר, טבח שמחת תורה ומלחמת התקומה.

על פניו ולאור ניסיון העבר, נראה כי נזקי החרם על התעשייה הישראלית, שהפך במהירה לחרב פיפיות, לא תווך היטב או חדר לתודעה של המדינות המחרימות. לפיכך, נדרש לחזור ולהבהיר באמצעים שונים את השלכות החרם: אם ההחקלאות והמפעלים הישראליים באזורי התעשייה בבקעת הירדן וביו"ש יתמוטטו חלילה או יעתיקו את מיקומם, מה יהא על אלפי הפועלים הערבים ("פלסטינים") שעובדים בהם ישירות או נסמכים עליהם במתן שירותים וכיוצא באלו?

ראוי להזכיר לתומכי החרם את סיפורו של מפעל "סודה סטרים" שעם העתקתו ממישור אדומים לצפון הנגב, בסמוך לרהט, הצטמצם מספר העובדיו הערבים מ-500 ל-74, שגם הם לבסוף נותרו מובטלים בכפריהם ביו"ש עם פקיעת אשרותיהם לעבודה במפעל החדש. מנכ"ל המפעל דאז אמר בראיון עיתונאי, שפורסם בספטמבר 2015, כי אם לתנועת החרם "באמת היה אכפת מהעם הפלסטיני, היה עליה לעודד את פעילות סודה סטרים בגדה המערבית". מן הראוי כי מדינת ישראל תחזור ותהדהד את נזקי החרם ותרומתו הלא מבוטלת למצבה הכלכלי העגום של הרש"פ ככלל ומצוקת ערביי יו"ש, שפרנסתם נגזלה ובשל כך הפכו לנטל נוסף על הרשות עצמה.

ב"מעגל הקסמים" שמייצר החרם, תידרש הרש"פ לתמוך, מתקציבה הדל מלכתחילה, במשפחות נוספות שפרנסתן תיפגע ומצבן הסוציו-אקונומי יורע. לשם כך תתחנן היא לתרומות ולתקציב נוסף, משום שככל הנראה לא תיגרע היא מהתשלומים למשפחות ה"שהידים" או מהמשכורות למחבלים הכלואים בישראל. המצב הכלכלי הרעוע מהווה זרז לפשיעה, לערעור יסודות החברה ויציבות השלטון של הרשות עצמה. בהינתן מצב שכזה כיצד מצפות המדינות המחרימות לתרום לכינונה של יישות ערבית "פלסטינית" עצמאית, יציבה וחזקה בשטח העומד עתה לרשותה.

על פניו נראה כי את הפער התקציבי שיווצר ברש"פ יאלצו אותן מדינות מחרימות ושאר חברות האיחוד האירופאי הכושל – לכסות ולממן מכיסן, במקביל למימון כל אותם מהגרים מוסלמים וערבים לשטחן. עוד יתרמו אותן מדינות לליבוי המתחים בשטח, כתוצאה מדרדור המצב הכלכלי והיחסים הרעועים בלאו הכי בין היהודים לערבים.

את משמעויות והשלכות החרם, ראוי להציג בדרכים שונות, על ידי ערבים ויהודים כאחד, לנציגי אותן מדינות אירופאיות צבועות, המצויות בעצמן בתהליך התאסלמות מתקדם. בקמפיין המוצע ראוי להשתמש במונחים המוכרים להם כגון: מימוש מדיניות הפרדה – "אפרטהייד", בין עסקים יהודים לערבים באותו תא שטח, כפי שהיה בתקופות שונות בהיסטוריה האירופאית; "קולוניאליזם" – כיצד הספרדים, הבריטים, הצרפתים וההולנדים מעיזים להפריד בין יו"ש למדינת ישראל, בעודם שולטים בקולוניות רחוקות ושנויות במחלוקת ריבונית.

לסיכום טיעון זה: החרם עלול לתרום לגידול בשיעורי האבטלה ברש"פ. החמרת המצוקה הכלכלית עלולה להגביר פשיעה ואלימות לסוגיה, בה יאלצו לטפל ביד קשה הן מנגנוני הביטחון ברש"פ והן כוחות הביטחון הישראלים. האירופאים, המחרימים את המתיישבים הישראלים מחד ותומכים בכלכלת הרש"פ מאידך, יאלצו לשלם יותר מכיסם לתמיכה במוסדות הדואגים לרווחת הערבים ה"מסכנים", גם אם יאותו לאפשר הגדלת מכסות למהגרי עבודה משכם, ג'נין ורמאללה לשטחן.

סנקציות שכנגד

ככל שמדינות זרות יממשו את ההבחנה בין עסקי יהודים לערבים ביו"ש, יבדלו בין שטחי יו"ש והבקעה לשטח ישראל ויתייחסו אליהם כקולוניות נפרדות ולא חוקיות שמדינת ישראל כבשה – כך נדרש יהיה לשקול בכובד ראש את מעורבותם של נציגים וגופים מטעמם בפעילות בשטח. יתכן ונדרשת השלמת חקיקה בנדון, אך בהחלט ראוי להעביר כבר עתה מסר כי ככל שמדיניות החרם לא תופסק לאלתר, מדינת ישראל וצה"ל, באמצעות מפקד פיקוד המרכז (בעל הסמכות והשליטה בשטח מצד המשפט הבינלאומי), ימנעו מעבר וגישה לשטחי יו"ש לנציגי ארגוני "צדקה" ודיפלומטים מאותן מדינות מחרימות.

הכרזת החרם מצד מדינות אירופאיות בעיקר, על תוצרת ישראלית שמקורה בהתיישבות, מעלה דחף טבעי לנקוט במדיניות גמול, להשיב לכל מדינה מחרימה באותו מטבע שימנע יצוא סחורות של ערבים מהרש"פ. הדבר כשלעצמו נשמע פשוט לכאורה, אך מורכב למדיי מבחינה משפטית ועל כן דורש מחשבה, יתכן שאף מעשה חקיקה ובוודאי קבלת החלטות מדיניות אסטרטגיות, שראוי לשקול בכובד ראש ולא בעידנא דריתחא.

האם לבלום את הייצוא הפלסטיני?

אפשרות נוספת היא לנקוט בצעד הדדי וכנגד החרם על מוצרי ההתנחלויות, לנקוט בחרם מקביל: לעצור את הייצוא הפלסטיני משטחי הרשות לבריטניה. היות ועל פי הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו ישראל שולטת בפועל בייצוא הפלסטיני שעובר דרך נמלי הים ומעברי הגבול של ישראל, ניתן לעצור משלוחי סחורה פלסטינית המיועדים לבריטניה. אלא שלמרות ההיתכנות המעשית שלו, יש בצעד כזה מורכבות רבה וסיכונים לא מבוטלים.

נבחן מספר טיעונים שיכולים להצדיק חרם נגדי שכזה ואת השלכותיהם.

טיעון ההדדיות: "אם בריטניה רשאית להבחין גיאוגרפית בין יצרן ישראלי בתוך הקו הירוק לבין יצרן ישראלי ביו"ש, אז ישראל יכולה להבחין בין סחורה פלסטינית המיועדת לבריטניה לבין סחורה אחרת". זהו טיעון מדיני חזק לכאורה, אבל חלש משפטית. "פרוטוקול פריז", שנחתם באפריל 1994 ומסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל לבין הרש"פ, קובע כי לרש"פ זכות לייצא ללא הגבלות מוצרים תעשייתיים וחקלאיים לשווקים חיצוניים, בכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם.

לכן, אם תבקש ישראל לעצור יצוא מהרש"פ לבריטניה באמצעות המעברים שבשליטתה, בשל החלטה של בריטניה נגד "ההתנחלויות", עלולה ישראל להפר התחייבות משפטית שלה כלפי הרש״פ, ככל שהפרוטוקול בתוקף, דווקא בתגובה להחלטה של מדינה אחרת ובכך להיות חשופה לתביעות. זהו מצב אירוני העלול ליצור סכסוך משפטי נוסף ויתכן שאף חמור יותר, במקום לפתור את הראשון. זאת למרות שתוקפו הרשמי והמקורי של פרוטוקול פריז נקבע ל-5 שנים בלבד, כתקופת ביניים זמנית שאמורה הייתה להסתיים ב-1999 עם הגעה להסדר קבע כלכלי ומדיני בין ישראל לרש"פ.

גרסה נוספת של הטיעון הזה תהיה בנוסח ״אותו השטח אותה מדיניות״: מדובר בטיעון של הדדיות בזירה הדיפלומטית, לפיו ישראל יכולה לטעון לחוסר עקביות. בריטניה טוענת שמותר לה להטיל מגבלות סחר בשל מעמד השטח, אך באותה נשימה היא ממשיכה להכיר בהסדרי סחר עם הרש״פ, כאילו השטח היה בבעלות פלסטינית אי פעם, ולמעשה מקבלת את הטענה הפלסטינית ביחס למעמד הטריטוריה. ישראל יכולה לטעון: אם מעמד השטח מצדיק מבחינת בריטניה התערבות בסחר הישראלי, אין סיבה עקרונית לשלול מישראל אפשרות לנקוט אמצעי מסחרי בתגובה.

אם ישראל תטען כנגד הבריטים: "אתם החרמתם סחורה ישראלית מיו"ש ולכן אנחנו מחרימים סחורה משטחי הרש"פ ביו"ש", בריטניה תוכל לטעון שאין כאן הדדיות וישראל פוגעת באוכלוסייה וביצרנים שהם דווקא מבדלים מההתיישבות היהודית. זהו טיעון משפטי ומדיני לא מבוטל עמו תאלץ ישראל להתמודד.

אכיפה בררנית: בראייה בינלאומית רחבה ניתן לעמת את המדינות המחרימות, ואף את בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), עם הטענה המשפטית של "אכיפה בררנית" כלפי ישראל – הפעלת סנקציה כלפי ישראל בעוד שמדינות אחרות הנמצאות במצב משפטי דומה עד זהה, זוכות להתעלמות שיטתית. מנהג המדינות בעולם, לקיים פעילות כלכלית בשטחים כבושים או בשטחים במחלוקת, מערער את טענת אי החוקיות מבחינה משפטית. כך למשל נמשכים היחסים הכלכליים והמסחר בשטח שכבשה מרוקו בסהרה המערבית ב-1975 ובצפון קפריסין שנכבשה על ידי הטורקים ב-1974, ללא הפרת הדין הבינלאומי וללא שננקטו סנקציות נגד הכובשים.

חרם זמני, כמנוף לחץ על בריטניה: ישראל יכולה לטעון שהפסקת יצוא הרש"פ לבריטניה מהווה אמצעי נגד שנועד לגרום לבריטניה לבטל את הצעד שלה. אם המטרה מוגדרת כזמנית, למשל: "כל עוד בריטניה אוסרת יבוא מההתנחלויות, ישראל תשהה את היצוא מרש"פ לבריטניה", אזי הטיעון חזק יותר מאשר חרם קבוע. אך כאן טמונה הסוגיה המשפטית המרכזית, שהרי בריטניה היא זו שקיבלה את ההחלטה ולא הרש״פ. נתון זה מהותי משום שבדין הבינלאומי, אמצעי נגד אמור להיות מכוון כלפי המדינה שביצעה את ההפרה. משמע: אם בריטניה מפרה, לטענת ישראל, את התחייבויותיה כלפי ישראל – אזי הצד שאמור להיות יעד לאמצעי הנגד הוא בריטניה, משום שהרש"פ אינה אחראית למדיניות הבריטית באשר היא. משום כך הדבר הופך בפועל מאמצעי נגד כלפי בריטניה, לפגיעה בצד שלישי שאינו אחראי להפרה, לכאורה.

אם עצירת היצוא תסב נזק רחב למפעלים, חקלאים ועובדים ערבים שאין להם קשר להחלטה הבריטית, הטענה שמדובר ב"עונש" על החלטה של מדינה אחרת נעשית מורכבת אף יותר, במיוחד נוכח עקרון האוסר ענישה קולקטיבית בדיני הלחימה.

למרות האמור, ניתן לבנות קונסטרוקציה משפטית המוכיחה שהרש"פ אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה, כפי שפורט בתחילת המאמר. אין הרש"פ יכולה לטעון בתום לב, שאין היא צד לחרמות וכי העניין תלוי ועומד בין מדינת ישראל לכל מדינה זרה בפני עצמה. יתכן והרש"פ היתה יכולה לדבוק בגירסה זו, אילולא היתה מעורבת מלכתחילה בתהליך, דוחפת אליו ומסיתה פומבית נגד ישראל. מעת שנוצרת הזיקה הראשונית של הרש"פ להחרמת מוצרים ישראלים שמקורם בהתיישבות, קנתה היא אחיזה והתפשטתה – אין לרש"פ דרך חזרה לחמוק מאחריותה ותרומתה למצב הנכחי.

לא "חרם" נגדי, אלא שינוי תנאי מעבר: בפני ישראל עומדת אפשרות משפטית סבירה שאינה מחרימה את הרש"פ, מונעת יצוא מטעמה ומסתבכת עם הדין הבינלאומי.

פרוטוקול פריז יצר מערכת שבה הרש״פ מנהלת חלק ניכר מהפעילות המסחרית, אבל ישראל שומרת בידיה סמכויות מכס, גבולות וביטחון. למעשה, הסחר של הרש"פ עם מדינות שלישיות משולב במערכת המכס והמעברים הישראלית. מכאן נובע שלישראל ישנה זכות מלאה לבצע בדיקות ביטחוניות, לדרוש עמידה בדרישות מכס, לעכב מטען מסויים ואף למנוע את שילוחו ככל שקיימת עילה ביטחונית או משפטית סבירה.

ניתן לטעון כי בעקבות שינוי במדיניות הסחר הבריטית ושל מדינות נוספות באיחוד האירופאי, מחייבת ישראל כל משלוח המיועד לבריטניה לעבור בדיקות קפדניות נוספות, המחייבות הליך מכס מותאם כדי לוודא שאין חריגות מהמדיניות העדכנית. מן הסתם מדובר בהליך שנמשך זמן רב יותר מהרגיל ועלויות נוספות בצידו. ככל שהבדיקות הן אובייקטיביות, ביטחוניות או מכסיות, המתבצעות באופן סביר שאינו מפלה בין חברות ותוצרת מהרש"פ מחד, ואינו אוסר על ייצוא מאידך, אזי לישראל עומד הטיעון שהפעולה המתבצעת היא בגדר פיקוח לגיטימי ולא סנקציה נגד הרש"פ.

בנוסף, אם ישראל תוכיח שיצוא מסויים חורג מההסכמים, בין אם בשל מידע כי רווחיו משמשים למימון טרור (משפחות מחבלים לדוגמא), מפאת חשש להברחה, הצהרות מקור כוזבות או ערוב סחורות שאינן עומדות בהגדרות הביטחון, המקור והמכס, אזי ניתן לבצע בדיקות מחמירות יותר לצרכי אכיפה נוקשה. משמעות הדבר היא שישראל אינה עוצרת יצוא מהרש"פ, אלא מכבידה את ידה ואוכפת נהלים מחייבים בשל חשש ממשי להפרות, גם בלי קשר למדיניות החרם נגדה. עוד ניתן לטעון כי מדובר במצב חריג בו המתיחות הביטחונית והאזורית מחייבות החמרת נהלים, ולפיכך אין כעת מקום להקלות ולרצון טוב אלא לפעולה יסודית, דקדקנית ומחוייבת המציאות.

סוגיה הראויה להיבחן נוגעת למעברים מהם מבוצע היצוא מהרש"פ. בחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) מ־19 ביולי 2024, קבע בית הדין כי "הכיבוש הישראלי הוא בלתי חוקי ויש לסיימו בהקדם" וכי לישראל חובות הנובעות מדיני הכיבוש ומהזכות הפלסטינית להגדרה עצמית". בית הדין לא קבע בחוות דעת זו כלל לפיו "ישראל חייבת לאפשר יצוא מהרש"פ דווקא דרך נמל אשדוד בתנאים מקלים". על כן, ככל שישראל אינה מחוייבת לפתוח נמל מסוים ליצוא מהרש"פ גם על פי פרוטוקול פריז, ניתן להגדיר את היצוא מהרש"פ כמשני בעדיפות שילוחו לסחורה ישראלית נוכח מצב החירום הלאומי ולנתבו גם דרך נמל אילת, בתקווה שיחזור לפעילות, לאחר שזו נפגעה בשל המצב הביטחוני האזורי.

ככלל, ראוי לבחון גם בהקשר זה את תקפות פרוטוקול פריז, בהיותו חלק מהסכמי אוסלו המופרים חדשות לבקרים, ולאור המצב הבטחוני באזורנו והשלכותיו. הרי לא יתכן שהרש"פ מסיתה ומעודדת פעילות עוינת הכוללת חרמות כלכליות על ישראל, בה בעת שנהנית היא משירותיה הכלכליים על פי ההסכם.

צעדי נגד אחרים

יצירת מנופי לחץ על המדינות המחרימות באופן ישיר, עשויה להוות חלופה משפטית טובה. פגיעה ישירה באינטרסים של המדינות המחרימות בשטחי ישראל ובפרט ביו"ש, עד ביטול החרם הינה אפשרות ברת ביצוע שאינה מערבת צד שלישי שלא לצורך.

כך לדוגמה, ראוי לבחון נקיטת צעדים מגבילים כנגד פעילות כלכלית והטבות למיניהן שניתנו למדינות המחרימות בשטחי יו"ש עד כדי השעייתם ואף ביטולם. בהגבלת שירותים והשקעות של המדינות המחרימות ניתן להתמקד בשירותים ממשלתיים, התקשרויות ציבוריות, השקעות ורישיונות או הטבות רגולטוריות, לאחר שנבחנו היבטים משפטיים של כל התחייבות בנפרד. הצידוק לפעולות מעין אלו נובע מהטענה כי הצעד שננקט על ידי המדינות המחרימות נגד סחורות ישראליות הוא שהביא לתגובה הישראלית נגדן במסגרת צעדי נגד לגיטימיים.

פגיעה או הגבלה כלשהי על פעילות של מדינות החרם בשטחי יו"ש תתבסס על התקדים הבריטי והאירופאי. ההסכם בין בריטניה לישראל ירש את מסגרת התחולה הטריטוריאלית של ההסכם בין האיחוד האירופאי לישראל, כך שבמסגרת האירופית קיימת כבר הבחנה בין שטח ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967, שקדמו למלחמת ששת הימים, לבין השטחים ששוחררו במהלכה. גם בריטניה עצמה מיישמת כיום את ההבחנה הזו: תעודת מקור ישראלית שמציינת ייצור במקום המצוי בשטחי יו"ש, אינה מקנה הקלת מכס. לכן הטיעון הישראלי יכול להתבסס על האמור בעצם הטלתן של מגבלות, שלילת זכאויות ועוד, על פני איסור פעילות כלכלית גורפת.

עוד יכולה ישראל לטעון שהצדדים הסכימו על מערכת שבה קיימת הבחנה בין זכאות להטבות מכס, לבין עצם הסחר. אם במשך שנים, לצורך העניין, בריטניה אפשרה לסחורות ישראליות מיו"ש להיכנס בכפוף למכס רגיל, ולאחר מכן שינתה היא את מדיניות המכס עד כדי איסור מוחלט, אזי יכולה ישראל לטעון שמדובר בשינוי מהותי של תנאי הסחר, ולא רק ביישום טכני של כללי המקור. העובדה שהוועדה המשותפת של בריטניה וישראל מוסמכת לעדכן את פרוטוקול 4 (להסכם האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל המגדיר את כללי המקור הקובעים אילו מוצרים זכאים להטבות ולפטור ממכס במסגרת סחר החופשי בין הצדדים), מראה שההסכם כולל מנגנון מוסדי לשינויים מוסכמים. עובדה זו מאפשרת לישראל לטעון שאם בריטניה רוצה לשנות מהותית את משטר הסחר עם ישראל, אזי הדרך הנאותה לפעול היא במסגרת מנגנון ההסכם, ולא באמצעות צעד חד צדדי. ראוי להדגיש כי ההסכמים (הן מול האיחוד האירופי והן מול בריטניה) קובעים כי הטבות המכס יינתנו אך ורק למוצרים שמקורם ב"שטח מדינת ישראל". מכיוון שבריטניה והאיחוד האירופי אינם מכירים בריבונות ישראלית מעבר לקווי 1967, הם מגדירים את גבולות ההסכם לפי קווים אלו. המשמעות המעשית היא שסחורות משטחי יו"ש, מזרח ירושלים ורמת הגולן אינן זכאיות לפטור ממכס, אך ההסכם המקורי עצמו לא אסר את היבוא שלהן, אלא רק שלל מהן את ההטבות.

הרש"פ מנהלת יחסי מסחר בינלאומיים בהתאם לפרוטוקול פריז והסכמי סחר בינלאומיים הכוללים הטבות מכס עם ארה״ב, קנדה, איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), האיחוד האירופי (EU), טורקיה, אזור הסחר החופשי הערבי הגדול (GAFTA) והשוק המשותף הדרום אמריקאי (MERCOSUR). מבחינה משפטית ניכר כי יש לרש״פ רשת של הסכמי סחר עם העולם, אבל מבחינה מעשית פרוטוקול פריז והשליטה הישראלית במעברים ובמערכת המכס, משפיעים מאוד על היכולת לממש את ההסכמים האלה, הן מבחינת הרש"פ והן מבחינת מדינות החרם. אלו עלולות לחוות עיכובים משמעותיים בשחרור סחורות לרש"פ בשל שיקולים ביטחוניים המחייבים בדיקות קפדניות של סחורות מיובאות, העלולות להיחשב כ"טובין דו-שימושיים" – סחורה שיכולה לשמש לטרור או למטרות צבאיות, לצד שימושיה האזרחיים הרגילים, כדוגמת: כימיקלים ודשנים חקלאיים מסוימים, ציוד תקשורת מתקדם, רחפנים וסוגי מתכות מסוימים.

סיכום והמלצות

החרמת התוצרת הישראלית שמקורה בשטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן הינה צעד עויין ומפלה כלפי ישראל, בעל ניחוח אנטישמי כשמבוצע ביוזמת גורמים זרים ואוטו-אנשטימי כשמבוצע במעורבות ועידוד יהודים. מדובר בצעד פוגעני המבוצע בהתאם להחלטה מדינית, ששורשיה נטועים עמוק במהלכי תעמולה והסתה מחושבים, בהובלתה ועידודה הגלוי והסמוי כאחד של הרש"פ לאורך שנים. עובדה זו הופכת את הרשות לשותפה מלאה להחלטת החרם של מדינות צבועות באירופה, כדוגמת בריטניה, "הטובלות ושרץ בידיהן". משכך, ניתן וראוי לשקול צעדי תגובה שקולים ומדודים גם כנגד הרש"פ, בעילות ביטחוניות – משפטיות – מנהליות, שיהוו מנופי לחץ לביטול ההחלטה האירופאית -בריטית מחד, וסנקציה חוקית כלפי הרש"פ, המפרה את הסכמי אוסלו, במקביל לניסיונה לשמר את פרוטוקול פריז ולנצל את תפישות הקונספציה שעוד נותרו אצל היהודים, לכאורה.

ההסכם בין ישראל למדינות האיחוד האירופאי ובריטניה, אינו כולל סעיף המעניק במפורש זכות לאסור יבוא לחלוטין. ההסכם הוא אמנה מחייבת, הקובעת משטר ליברלי לסחר בסחורות בין הצדדים. כללי המקור וההחרגה הטריטוריאלית יכולים להסביר מדוע סחורה מיו"ש אינה זכאית להעדפת מכס, אולם שלילת העדפת מכס אינה שקולה בחומרתה לאיסור מוחלט על יבוא. איסור מוחלט הוא הגבלת סחר מסוג אחר, על כן יש לדרוש מבריטניה להצביע על הסעיף בהסכם המתיר אותו, או לכל הפחות על חריג תקף.

מדינה אירופאית כבריטניה, הפועלת לאסור את היבוא הזה באופן חד-צדדי, עושה כן באמצעות המערכת המשפטית הפנימית שלה, תוך הסתמכות על פרשנותה לגבולות מדינת ישראל מאז יוני 1967 ושלא בהלימה להסכם, או כצעד מידתי שיכול היה להסתכם בשלילת הטבות לכל היותר לשטחים שבמחלוקת. לפיכך, על ישראל לשקול את הפעלת מנגנון יישוב הסכסוכים, לאחר שביססה את טענתה שהצעד הבריטי אכן מהווה הפרה של התחייבות בינלאומית כלפיה.

הגבלת פעילויות כלכליות ואחרות מטעמן ובתמיכתן של המדינות המחרימות בשטחי יו"ש, המשרתות את הרש"פ ושעליהן ישנה השפעה ישראלית, כגון: תשתיות במימון האיחוד האירופאי ועוד – הינה אמצעי נגד נוסף שיש לשקול בכובד ראש.

לסיום, התגובה הישראלית לחרמות צריכה להיות שקולה ומדודה, בל תוביל את ישראל היישר למלכודת משפטית ותסבוכת בינלאומית מיותרת, העלולה לגבות מחיר כבד מישראל גם אם הצדק מונח לצדה.