יצחק שמיר כפי שהכרתיו: מה שראה משם, ראה מכאן

מדינאי יהודי גאה, שידע לפעול באחדות מבית ולעמוד בלחצים מחוץ: ממרחק הזמן, ההערכה לראש הממשלה השביעי יצחק שמיר הולכת וגוברת. ראש לשכתו יוסי אחימאיר נזכר במנהיג שהיה מסור כולו למען עם ישראל

יצחק שמיר ז"ל. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ

מאמר זה פורסם בגיליון 202 (מרץ 2016) של כתב העת 'האומה'. אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

יצחק שמיר היה מלוחמי המחתרת הנועזים ביותר בטרם קום המדינה, מפקד שהפך לאחר העצמאות למדינאי ונשא בתפקידים רמי מעלה: מחבר הכנסת ליו"ר הכנסת, ומשר החוץ לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שמיר נמנה עם ראשי הממשלה המופתיים. לפני שבע שנים, עוד בחייו, יזמתי וערכתי קובץ אלבומי של מאמרים ותצלומים שנשא את הכותרת "יצחק שמיר, כסלע איתן" – ובו פרקי זכרונות, עדויות, הערכות ומחקרים מפרי עטם של ידידים ויריבים, מנהיגים, חברי לח"י, עיתונאים וחוקרים. מדברי כולם הצטיירה דמותו שתמצית מהותה כלולה בכותרת הספר – האיש והמנהיג שהיה כסלע איתן.

ואולם, המחקר האקדמי על תקופת שמיר כמדינאי וכמנהיג בישראל עדיין טרם החל. עדיין שוררת התייחסות מזלזלת כלפי האיש ומנהיגותו, עדיין רווחת הערכה מוטעית על תפקודו, מעשיו והתנהלותו – בעיקר בשנותיו כראש הממשלה. עדיין רבים שבויים בתפיסה, שהתקבעה בעיקר בתקשורת, ולפיה היה שמיר איש הסטטוס־קוו, אדם אפור ולא מעניין, שתרומתו למדינה חסרת חשיבות. הדימוי הזה החל להתקבל במהלך כהונתו, וכזו היא התמונה שמצטיירת גם 24 שנים לאחר שעזב את ראשות הממשלה. העובדות שונות לחלוטין.

עם זאת, בהזדמנויות שונות ובמאמרי עיתונאים מסוימים, עולה מפעם לפעם נימת געגוע לאיש, למנהיגותו, לאידיאליזם שלו, לצניעותו, לקשיחותו, לעמידתו בלחצים, לדבקותו בעקרונות – גם אם אין הסכמה עם עמדותיו הימניות ועם דרכו. בסקרים, עם כל ההסתייגות מהם, שנעשים מפעם לפעם על מידת ההערכה בציבור לראשי הממשלות שלנו, ברוח תוכניות ה"ריאליטי" – יצחק שמיר כבר תופס מקום במעלה הרשימה. השנים שחלפו והפרספקטיבה המתרחבת מאז תקופתו מאפשרות הערכה שקולה ומפרגנת יותר של ימי שמיר בשלטון ושל תרומתו לביסוס עצמאות ישראל.

יצחק שמיר מעולם לא חיפש את המלוכה; מעולם לא נאבק עליה; מעולם לא ביקש לעצמו תפקידים וכיבודים; מעולם לא היה איש של זיקוקי דינור ופעלולים יח"צניים ריקים מכל תוכן ומהות. היה זה טבעי וגם סמלי, שמי שהיה אחד משלושת חברי מרכז לח"י לאחר הירצחו של "יאיר", ולמעשה משקמו ומפקדו של הארגון הלוחמני, הקטן והרדוף – נקרא לימים למלא את תפקיד ראש הממשלה לאחר מי שהיה מפקד האצ"ל. שניהם, בגין ושמיר, חזרו ואמרו לימים כי תפקידיהם במחתרות בטרם קום המדינה חשובים היו בעיניהם מכל תפקיד אחר שמילאו, כולל ראשות הממשלה.

הביוגרפיה של יצחק שמיר מרתקת כשלעצמה. היכרות עמה, והבנת שנות המחתרת הספורות בטרם קום המדינה – יש בהן כדי להסביר את מניעיו של האיש ואת דפוסי פעילותו גם בשנים המאוחרות יותר. דברים שנשא על חברו למחתרת לח"י יהושע כהן, באזכרה בגוש עציון בשנת 1988, ושהובאו בספר נוסף שערכתי ויזמתי, "נאום ראש הממשלה" – מעניקים אולי מפתח להבנת האיש "מיכאל", כינויו המחתרתי של יצחק שמיר. וכך הוא מספר:

נפגשתי לראשונה עם יהושע ונחמה לאחר בריחתי הראשונה מבית הכלא… ראיתי לפני עיניי דמות של אחד מחיל הקנאים מבית שני, שנקלע בדרך נס לתקופתנו… הנשק חלק מגופו. כולו קורן אמונה, נכונות ומסירות בלתי מוגבלת ובלתי מסויגת… כל כולו יהודי, עברי וארצישראלי. על הקנאות לערכים הציוניים הוא הוסיף את הגבורה, גבורת הלחימה ומסירות הנפש. זו הייתה קנאות לא קולנית, לא צעקנית, שקטה, בוערת בפנים, המחייבת קודם כל את נושאה, את נושא האש בקרבו. הוא תבע קודם כל מעצמו, ומעולם לא דרש מזולתו יותר מאשר דרש מעצמו…

הוא כתב ודיבר על הכרה בחיינו. אם אתה חדור בהכרה מסיימת, הרי הכרה זו צריכה להכתיב לך את כל מעשיך, מחשבותיך, צעדיך, ללא הפוגה וללא פשרה. קודם כל ללא פשרה עם עצמך, ללא פשרה עם הציוויים המוסריים שלך, ללא פשרה עם מצפונך… לא חשובה החולשה, לא חשובים המספרים, לא חשובים יחסי הכוחות. אם רצונך אמיתי ואם הכרתך מחייבת, ואם אתה מוכן לתת את הכל, הרי לא תנוצח, לא תנוצח לעולם… הוא חינך אנשים ששמחו לצאת לאתגרים המסוכנים ביותר, ולא נרתעו מהדברים הקשים ביותר, והם כלל לא ידעו שהם עושים מעשה גבורה…

דומה כאילו לא רק על יהושע כהן נאמרו הדברים כי אם גם על יצחק שמיר עצמו, בין אם זה שמיר המחתרתי ובין אם זה שמיר המדינאי.

בעקבות "יאיר"

סיפורו של יצחק שמיר מתחיל בעיירה קטנה במזרח פולין, רוז'ינוי, שבה נולד ב־1915 להוריו פנינה ושלמה יזרניצקי. הוא גדל בבית מסורתי וציוני, וקיבל חינוך עברי בבית הספר 'תרבות' ואחר כך בגימנסיות העבריות המהוללות בוולקוביסק ובביאליסטוק. לאחר מאורעות תרפ"ט בארץ הצטרף לבית"ר בפולין. ב־1932 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה. ב־1935, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עלה לארץ כיסופיו כשהוא בן עשרים. הוא התערה כל כך בארץ ובהווייתה, עד כי התבטא פעם באוזניי: "אינני זוכר שהייתי אי־פעם פולני". הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אביו שלמה נרצח בידי שכניו הפולנים, אותם פולנים שכדבריו של יצחק "ינקו את האנטישמיות עם חלב אמם".

מיזרניצקי הוא הפך לשמיר, שם שכה הולם את כל הווייתו. ב־1937 הצטרף לאצ"ל ועסק בתכנון וביצוע פעולות גמול נגד ערבים ובריטים, במודיעין ובהדרכה. במלחמת העולם השנייה, משהתאכזב מכך שהאצ"ל הפסיק את לחימתו בבריטים – הוא, כמו אברהם שטרן וחבריהם לא ראו הבדל בין הגרמנים לבריטים בהתייחסותם לעם היהודי – פרש ב־1941 אל הארגון החדש שהקים "יאיר", לוחמי חרות ישראל (לח"י), ופעל במסגרתו באזור תל־אביב.

השנים הבאות, עד גירושו לאפריקה ב־1946, היו משמעותיות ביותר מבחינתו של שמיר ומבחינת לח"י: מעצרים ובריחות, אך בעיקר הרצח הברוטלי של "יאיר" בדירת המסתור ברחוב מזרחי בתל אביב (היום מוזיאון לח"י בלב שכונת פלורנטין), שהיווה מכה אנושה לארגון. שמיר לקח על עצמו לשקם את לח"י ולהמשיך עם מעט חבריו, החיילים האלמונים, בדרכו של "יאיר". "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של ייאוש, את דגלנו נרים, עליו הגנה וכיבוש", כמאמר ההמנון שחיבר מחולל לח"י.

בספרו האוטוביוגרפי, 'סיכומו של דבר', מקדיש "מיכאל" מילים חמות ל"יאיר":

קשה לי לכתוב עליו בלי לגלוש לרגשנות, מפני שאישיותו וחייו עמדו בסימן של דרמה עזה. הוא הניף אותם דגלים שהונפו לפני כן בקורות עם ישראל רק בידי אנשים מסוגו של אלעזר בן יאיר, מנהיגם של אחרוני הקנאים במצדה, שממנו שאל את שמו המחתרתי… לא הרבינו להיפגש מפני שפעלנו במחתרת וכל פגישה היתה כרוכה בסיכון מסויים. היינו נועדים בקרן רחוב בלילות, בחסות האפלה, וכך תוך כדי הליכה הותוו דרכים לפעילות לח"י, אף נקבעו תכניות לטווח רחוק יחסית.

על פגישה אחת מספר שמיר בהרחבה יחסית:

שוטטנו בסביבות בית 'הבימה'. יאיר דיבר בקול נמוך, בלחש, אך מילותיו היו ברורות, בהירות וקשות. הסביר את האפשרות שייעצר באחד הימים. הוא היה בטוח שהמעצר הזה לא יהיה ממושך, מפני שהבריטים יירו בו וירצחוהו בו במקום. הוא הסביר לי שרציחתו תביא למחתרת הרבה מצדדים ולוחמים, והוסיף אזהרה: כשיקרה הדבר הזה, נצטרך להימנע ממעשי נקם ולהתמקד בהעמקת המחתרת, בייעול פעילותה ובהמשך המלחמה הבלתי מתפשרת נגד השלטון הזר.

מודעת "מבוקש" על ראשם של שמיר, נתן ילין-מור, ויעקב אליאב. דרך ויקימדיה
מודעת "מבוקש" על ראשם של שמיר, נתן ילין-מור, ויעקב אליאב. דרך ויקימדיה

איש המוסד והסוד

יצחק שמיר אכן הרים את הדגל והמשיך עם מעט חבריו את לחימת לח"י ברוחו ובהשראתו של יאיר, וביתר עוז מיד לאחר בריחתו מהמעצר במזרע בספטמבר 1942. בקובץ "לח"י – אנשים" מסופר:

יצחק מצא ארגון במצב קשה, וניגש מיד לעבודת השיקום: איחה את הקשרים שאבדו, קלט אנשים, עולים חדשים, הקים סניף במצרים שחבריו שלחו נשק ותחמושת, ייעל את המנגנון, הגביר את אמצעי הסודיות, גייס אנשים שאהדו את המחתרת והיו מוכנים להושיט לה עזרה במחבוא, במחסנים ובדיור. כן ארגן פעולות לגיוס כספים, הורה על ארגון קורסים רעיוניים ועל לימוד שימוש בנשק, הקים סניפים חדשים בכל רחבי הארץ ולימים גם בחו"ל.

עם הזמן הקים את מרכז לח"י יחד עם ד"ר ישראל אלדד ונתן ילין־מור, בו ריכז את הפעולה הארגונית והיה אחראי לזרוע הלוחמת. בין היתר פיקד על ההתנקשות בחיי הלורד מוין, השר הבריטי למזרח התיכון, בשנת 1944, ועל ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מק־מייקל. בימי העוצר הגדול בתל אביב אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, נעצר באוגוסט 1946, כשהוא לבוש שחורים, מגודל זקן ומחופש ל"רב דב שמיר", אך זוהה על ידי הבריטים והוגלה לאפריקה. מהמחנה הוא שיגר כמה עשרות מכתבים לרעייתו שולמית, הקשרית שלו בלח"י, ולבנם בן השנה, כשבראש כל איגרת נכתב: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"…

חודשים ספורים לאחר הגלייתו ליבשת השחורה, ב־1947, ברח שמיר באופן הירואי ממחנה אסמרה לג'יבוטי, אז מושבה צרפתית. הצרפתים לא הסגירוהו לידי מבקשי נפשו הבריטים. הוא הגיע לצרפת על סיפון ספינת מלחמה צרפתית, ושב למולדת ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה. כמו מנחם בגין, שהקים עם חבריו לאצ"ל את תנועת החרות מייסודו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, כך שמיר עם חבריו למחתרת ייסדו את מפלגת 'הלוחמים' והוא שימש המזכ"ל שלה. כמובן, הוא המופקד על הצד המעשי, הארגוני. אבל המפלגה לא נחלה הצלחה ולא האריכה חיים.

עד 1955 נמצא שמיר בעיסוקים פרטיים – מקים חברה קבלנית לסלילת הכביש לים המלח, מפעיל בתי קולנוע, מנהל מפעל גומי בכפר סבא. והנה לא אחר מאשר איסר הראל מזמינו להצטרף למוסד. הגיוס לשירות התאפשר לאחר שהראל הצליח לשכנע את ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לצרף למוסד דווקא לוחמי מחתרת שהיו יריבים מרים, ובמיוחד מלח"י, וזאת משתי הנמקות: כך יוסר החשש מפני אפשרות של פעולה מחתרתית עצמאית במדינה, וגם – אין פטריוטים לוהטים יותר מיוצאי לח"י, הנכונים לעשות הכל למען ביטחון ישראל. יצחק שירת במוסד במשך עשר שנים, עד 1965. אגב, לעשר שנות פעילותו במוסד, בעיקר ממקום מושבו אז בפריז, מקדיש שמיר רק עמוד וחצי בספרו האוטוביוגרפי, על פי הכלל המנחה אותו תמיד: סודות אין מסגירים…

נכנס לנעליו של בגין

בשנת 1970, והוא בן 55, מתחיל בחייו של יצחק שמיר הפרק של פעילותו הפוליטית האינטנסיבית, עם הצטרפותו לתנועת החרות והתמנותו לראשות אגף הארגון. ממשרדו במצודת זאב הוא מנהיג את המאבק למען יהודי רוסיה, תחת הכותרת "שלח את עמי". ב־1973 נבחר לכנסת ופעל לקירוב בני עדות המזרח ויושבי הפריפריה ועיירות הפיתוח לתנועה. בכך ללא ספק תרם תרומה מכרעת למהפך של מאי 1977, כאשר המוני מצביעים מ"ישראל השנייה" שלשלו את פתקי 'מחל' לקלפיות והעלו את הימין לראשונה בתולדותיו לשלטון. יצחק שמיר לא צורף לממשלת בגין הראשונה. ראש הממשלה הנבחר הציע לו משום מה את תפקיד יו"ר הכנסת ושמיר הסכים לקבלו, למגינת לבם של בני משפחתו ולתמיהת הפרשנים הפוליטיים: מה לאיש ביצוע וארגון מובהק כמותו ולתפקיד ייצוגי, טקסי וחסר משמעות מעשית?

יו"ר הכנסת שמיר ניהל בין היתר את הישיבות ההיסטוריות שדנו בהן בהסכמי קמפ־דיוויד, ואף הוציא מן המליאה את חברתו ללח"י גאולה כהן שקרעה את ההסכמים. הוא ניהל את הישיבה ההיסטורית שבה נאם נשיא מצרים אנואר סאדאת, ובעצמו נמנע בהצבעה על פינוי יישובי סיני. שמיר השתדל למצות את מלוא ההנאה מהתפקיד הממלכתי הייצוגי, שאותו מילא עד שצורף לממשלה ב־1980 בתפקיד שר החוץ במקום משה דיין המתפטר.

כעבור שלוש שנים, בסוף 1983, הגיע למרום הפירמידה: מנחם בגין הודיע ש"איני יכול עוד", התפטר מראשות הממשלה ומראשות תנועת הליכוד, ומרכז הליכוד בחר ליורשו את השר יצחק שמיר. הוא עמד מאז בראש ארבע ממשלות, עד יוני 1992. אחת מהן הייתה ממשלת רוטציה משותפת לליכוד ולמערך, מתוך חלוקת כוחות וחלוקת זמן כהונת ראש הממשלה שווה בשווה.

למתבונן מן הצד נראה היה כי להיכנס לנעליו של מנחם בגין "הגדול" – לא היה פשוט כלל ועיקר. אך יצחק שמיר, הפחות כריזמטי, עשה זאת בטבעיות ובקור רוח, כאילו החל למלא עוד תפקיד רגיל באותה שורת תפקידים ואם תרצו שליחויות לאומיות, שעמס על כתפיו בכל דרכו למען עם ישראל וארץ ישראל.

הכרתי את שני המנהיגים הללו באופן אישי. את בגין אף יותר משמיר, שכל מגעי הקודם עמו הסתכם בראיון שערכתי עמו כשר החוץ לירחון 'בארץ ישראל'. היה זה שמיר שבהגיעו אל פסגת הפירמידה השלטונית קרא לעורך החדשות ב'מעריב' אל הדגל, לשמש כדוברו לעניינים פוליטיים. וכך, ממערכת העיתון שבו עבדתי 15 שנה עברתי למערכת השלטון. עזבתי את תפקידי העיתונאי באופן זמני, כך חשבתי, כדי לעבוד לצדו של ראש הממשלה האניגמטי, איש חידתי גם בעבורי, אבל בעל אישיות מרתקת ועלומה, מלוחמי לח"י הנועזים. השנה־שנתיים שעליהן חשבתי בתחילה התארכו לכדי שמונה שנים, במגוון תפקידים: דובר פוליטי, דובר משרד ראש הממשלה, ומנהל לשכת ראש הממשלה במשך ארבע שנים. אין ספק כי אני, מוצאי ועמדותיי הפוליטיות היו מוכרים היטב לראש הממשלה הטרי. הוא ידע שאני בנו הצעיר של מייסד המחתרת שקדמה לאצ"ל וללח"י – 'ברית הבריונים' – ואולי גם זו הייתה הסיבה להזמנתי.

באותו ספר שממנו ציטטתי מדבריו של שמיר על יהושע כהן, "נאום ראש הממשלה", כלול גם מאמר־נאום על אבי מורי, מחולל 'ברית הבריונים', שנשא שמיר במלאת 25 שנה לפטירתו. וכך הוא אומר, בין השאר:

אב"א אחימאיר הביא לתנועה הלאומית ולציונות כולה אסכולה חדשה – האסכולה של הציונות הלוחמת, או כפי שקרא לה: הציונות המהפכנית… כולו בוער באש האידאה הדוחפת אותו ומצווה עליו ללחום, להסעיר, להבעיר אש אמונה. הוא היה היסטוריון, אבל הרגיש ייעוד לעשות היסטוריה, לשנות את מהלכה ולסחוף את העם היהודי ללחימה בעד עתידו, להוציאו מן התרדמה, מן האדישות המרדימה… הוא פתח חזית, שהיתה בשבילו חזות הכל. במובן זה היה אחימאיר ללא ספק אביה הרוחני של המחתרת הלאומית הלוחמת. אנחנו השתמשנו באמצעים אחרים, אבל כולנו היינו תלמידיו. הוא הראה לנו את הדרך ללחום נגד השלטון הבריטי, הפועל נגד המטרה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל… ממורנו ורבנו אב"א אחימאיר למדנו עקביות ונאמנות במלחמתנו על העיקר – על ארץ ישראל שלמה, עברית וחופשית, מדינתו של העם היהודי כולו.

מנהיג נטול אגו

עם כניסתי לעבודה נתקלתי באיש סוד מוחלט בהחלט. מדינאי מסוגר, שדפוס העבודה שלו היה כשל איש מחתרת שאיננו פותח בקלות את סגור לבו ומשתף אחרים במחשבותיו, ושאינו מכלה זמנו היקר בשיחות בטלות. רק כעבור כמחצית השנה חשתי הלכה למעשה כי נתקבלתי. האיש המוצק והחשדן הזה בחן במהלך תקופה זו אם אני אכן מתאים לו, אם אני עושה את עבודתי נאמנה ובדיסקרטיות כפי שאהב, אם אני מבין את שיקוליו ומזדהה עם עקרונותיו, אם אני יעיל ומקצועי. אמנם בנו של מייסד המחתרת האנטי־בריטית הראשונה, אבל אבוי, גם עיתונאי במקצועו…

משעברתי את מבחן הנאמנות התחלתי לחוש ביתר פתיחות מצד ה"בוס", וביתר נוחות במלאכת השלטון התובענית. מלאכה קשה, אבל מרתקת מאין כמוה. הייתה לי הזכות לראות בפעולה מקרוב מנהיג ישראלי יוצא דופן בניווט ספינת המדינה ובניהול משברים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים; מנהיג שמתמקד בעיקר, בלי אגו מנופח, אבל ממגנט ולעתים מטיל אימה, כל כולו מסור למען עם ישראל, עתידו וביטחונו בארצו־מולדתו.

לאורך כל תקופת הנהגתו היה קודמו, מנחם בגין, ספון בדירתו הירושלמית ומדיר עצמו לחלוטין מהחיים הציבוריים ומחשיפה פומבית. ראש הממשלה המכהן, מפקד לח"י לשעבר, הקפיד לבקר את ראש הממשלה לשעבר, מפקד אצ"ל לשעבר, אחת לחודש־חודשיים, מתוך כבוד והערכה. ואני, העוזר והיועץ, נלווה אליו. בפגישות אלה, בארבע עיניים – אם לא נביא בחשבון את זוג העיניים הנוספות שצפו בשיחת השניים, עיניו של העיתונאי לשעבר ואיש תנועתם, ששניהם (בגין ושמיר) נתנו בו אמון מלא – היה שמיר הדובר העיקרי, בעצם היחיד, המדווח. הייתה זו חוויה מרתקת לראות את שני מפקדי המחתרות שהיו לראשי ממשלות, מדינאים מובהקים ולא פוליטיקאים צרים, כשהם משוחחים ביניהם כמעט בלחש על ענייני המדינה הרמים ביותר. היה זה יותר מסימבולי, יותר מצדק היסטורי, שמפקד האצ"ל העביר בסוף 1983 את שרביט ההנהגה למפקד לח"י, וכמובן סמך עליו. היה זה מרתק להיווכח כיצד התשתית האישית שעוצבה בשנות המחתרת שלהם, הייתה כה משמעותית בשנותיהם כמנהיגים פוליטיים במדינת היהודים.

ראש הממשלה המכהן דיווח לקודמו על ענייני השעה הבוערים, הרגישים. המארח, רכון על משענת הכורסה או שכוב על הספה, רק האזין, הנהן בראשו. הוא לא רצה להכתיב, להשפיע, אולי למעט בנושא אחד – ארץ ישראל. בגין, שמסר בהסכם השלום את כל סיני לידי המצרים, בטח בשמיר שיעשה הכל לשמור על חבלי המולדת ההיסטורית ביהודה ושומרון בידי ישראל. מבחינה זו בגין רק חיזק את ידיו של שמיר – השומר הגדול על ארץ ישראל, הלוחם לשלימותה ולמימוש זכות ההתיישבות היהודית בכל חבליה.

בקובץ הנזכר לעיל, "יצחק שמיר כסלע איתן", מתארים המשתתפים בעדויותיהם ובמחקריהם תמונה של מנהיג ושל מנהיגות שרבים מאיתנו כמהים אליה כיום. למקרא פרקי הספר, יש ואתה שואל את עצמך: הזהו יצחק שמיר כפי שציירה אותו התקשורת בזמנו? הזהו "איש הסטטוס־קוו"? איש ה"שב ואל תעשה"? האיש שרבים – עיתונאים, אנשי אקדמיה, יריבים פוליטיים ואחרים, כולם כמובן "אובייקטיביים" – כה זלזלו בו? מסתבר כי במבחן הזמן מנהיגותו של שמיר זוכה להערכה שקולה יותר. בניגוד למנהיגים אחרים, אצל יצחק שמיר – דברים שראה מכאן הוא ראה גם משם.

מול ראש הממשלה שמיר כיהנו בארה"ב הנשיאים רייגן ובוש האב. הוא הציב בפניהם דגם של מנהיג יהודי גאה ועיקש. עם כל חילוקי הדעות, ששיאן בסנקציה של ביטול הערבויות בסך עשרה מיליארד דולר לקליטת העלייה הגדולה מברית המועצות, שני הנשיאים הללו כיבדו את האגוז הקשה לפיצוח, העומד בראש ממשלת ישראל לעת ההיא. הם מצאו אצל שמיר מנהיג שקשוב לדרישותיהם, כל עוד אינן פוגעות באינטרס הישראלי. שמיר החשיב מאוד את הידידות עם ארה"ב, הכיר בצורך לשתף פעולה וטיפח את הידידות עמה, אבל גם ידע לומר "לא" כשחשב שיש לדחות לחץ אמריקני על ישראל בנושא המנוגד לאינטרסים שלנו.

אגוז קשה לפיצוח; שמיר עם ג'ורג' בוש האב, 1989. צילום: יעקב סער, לע"מ
אגוז קשה לפיצוח; שמיר עם ג'ורג' בוש האב, 1989. צילום: יעקב סער, לע"מ

שורת הישגים מרשימה

לא מעט הישגים נרשמו בשש וחצי שנות כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלת ישראל, והם סותרים לחלוטין את תדמית "האיש שלא עשה כלום" שהודבקה לו. אמנה את החשובים שבהם:

1. קליטת מיליון עולים ממדינות ברית המועצות ועשרות אלפי עולים מאתיופיה ("מבצע שלמה"). העלייה עמדה תמיד בראש מעייניו של שמיר. הוא שאף לראות את רוב העם היהודי מתרכז במולדתו, ובערוב ימיו אף חלם על עלייה מסיבית של יהודי ארה"ב. דמעה ניגרה מעינו כשסיפרו לו אנשי 'נתיב' על מאבק היהודים ליציאה מבריה"מ.

2. בתקופתו הוקמו עשרות יישובים, התנחלויות ומצפים בכל חלקי הארץ, ולא רק בחבלי יהודה, שומרון ועזה. הוא הגן על הזכות להתיישבות בחירוף נפש ממש מול הלחץ מוושינגטון, אבל גם גילה פרגמטיות ולא מיהר לאשר העלאת כל צריף או קרוואן בכל אתר ובכל עת. על כך שילם מחיר פוליטי כאשר שלושת ה"חישוקאים" במפלגתו – דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון – התארגנו לצאת נגדו בניסיון להדיחו.

3. כינון יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות, בהן סין והודו, והפעלת יוזמות מדיניות בניסיון להביא לפתיחת משא ומתן ישיר, "שלום תמורת שלום". שיאן היה לפני חצי יובל שנים, בוועידת השלום בארמון המלוכה במדריד בהשתתפותו. הוא נשא בה את אחד מנאומיו המזהירים, ואחד הנאומים החשובים ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית.

4. ניהול מאבק ללא פשרות באינתיפאדה ובאש"ף, כאשר ארגון הטרור הפלסטיני מגיע תחת שלטון שמיר לשיא השפל ומנהיגו יאסר ערפאת נאלץ לעזוב את האזור. על שתי עמדות שמיר לא ויתר ולא התפשר: אי־שיתוף אש"ף בכל מו"מ שהוא, ואי־קבלת המתכונת של ועידה בינלאומית, שלדידו היא בבחינת טריבונל שבו רק ישראל תשלם את מלוא המחיר בדמות נסיגה מלאה לקווי 67'.

5. יצחק שמיר ניהל את משבר המפרץ לפני 25 שנה באופן שהפתיע רבים, בקור רוח, בשיקול דעת, בקבלת החלטות לגופן לאורך ארבעים ימי המלחמה הזו שבה ספגה ישראל כ־40 מטחי טילי סקאד שנורו לעברה מעיראק. הוא זה שהמריץ את הנשיא בוש האב להגביר את ההתקפות על עיראק, ולהביא לסיומה המהיר של התוקפנות נגד ישראל. יש האומרים כי ישראל שילמה על האיפוק שכפה שמיר באובדן כושר ההרתעה, ולא היא. ישראל התגלתה כמדינה רציונלית, שכוחה עמה לפעול נגד תוקפיה כאשר יידרש.

6. בתוך ישראל עודד וקידם ראש הממשלה שמיר את ערך האחדות הפנימית, להלכה ולמעשה. ממשלות האחדות או הרוטציה שחלק עם שמעון פרס קמו לא רק בשל אילוץ פוליטי בעקבות תוצאות מערכות הבחירות בשנים ההן – אלא גם הודות להעדפתו של שמיר שיתוף פעולה עם המערך על פני קואליציה צרה עם מפלגות קטנות וסחטניות. שיתוף כזה, אמר, יכול להביא ברכה לאומה כל עוד הנושא הכה שנוי במחלוקת בשיח הפוליטי, תהליך השלום, איננו בשל ואיננו עומד על הפרק.

7. ראש הממשלה הקשיש קידם וטיפח צעירים בעמדות מפתח בממשלה. הוא הפגין ניהול למופת בהאצלת סמכויות, בהסתמכות על אנשים כלבבו, ובהתנהלות המופתית של הלשכה הסובבת אותו ביום־יום. הוא נתן יד חופשית לשרים לנהל את משרדיהם, ולא התערב בנושאים המקצועיים כאשר התערבותו לא נתבקשה. בסוף כהונתו רשמה כלכלת ישראל צמיחה של ששה אחוזים.

יצחק שמיר היה אפוא מנהיג שהותיר אחריו חותם של ממש בדמות הישגים ומעשים שחיזקו את ישראל, ביטחונה וכלכלתה, וקידמו את מעמדה הבינלאומי; מנהיג שהוכיח כי על עקרונות אין מוותרים וכי ניתן לעמוד בלחצים, מבית ומחוץ. עיקר דאגתו הייתה למדינה, לעם ולאינטרס הלאומי, היהודי והישראלי. מצד אחד הוא דבק ברעיון שלמות המולדת ונהג לומר: "זו ארץ גדולה? לא, זו ארץ קטנה, אבל יש לנו זכות לכולה", ומצד שני גילה נכונות ללכת לפתרון של אוטונומיה לאוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כמוהו כמנחם בגין. זהו רעיון ששניהם למדוהו ממורם ורבם זאב ז'בוטינסקי.

שמיר היטיב להכיר לעומק את רוח המזרח התיכון ואת המנטליות הערבית, ידע כיצד צריך להתנהל באזורנו וניחן ביכולת לתמרן בין אסטרטגיה לטקטיקה. הוא זלזל בסקרים, ולא התרגש ממאמרי השמצה וביזוי. הוא לא חש דבר ראשון בבוקר להציץ בעיתון כדי לראות מה נכתב עליו ולמהר ולרקוד לפי חליל התקשורת והפרשנים למיניהם, ולא הקדיש תשומת לב יתרה ליחסי ציבור. "נדיב ואכזר" – כזה היה. מתאכזר קודם כל לעצמו, אבל בתוך תוכו גם רגשן.

אכן, בראש וראשונה הוא היה איש הארגון והביצוע. כך במחתרת לח"י, כך במוסד, כך בחיים הציבוריים החשופים. הוא היה הצנוע שבמנהיגים, שלא גבה לבו ולא רמו עיניו. מנהיג נטול אגו, שחש כי הוטלה עליו שליחות לפעול כמיטב יכולתו ועל פי אמונתו למען בני עמו היהודים במולדתם האחת והיחידה, למען ביטחון ישראל וכבוד ישראל.

איש ה'שב ותעשה'

יצחק שמיר לא היה אוראטור גדול, אבל היה נואם מרתק, שקימץ במליצות ובפראזות. איש הגות לאומית, שידע עברית על בוריה. סגנונו היה מסורתי, שמרני, ז'בוטינסקאי, ויעידו דבריו שבעל פה ובכתב, שהם בעלי משמעות, היגיון ועומק, כפי שכתב על קודמו מנחם בגין:

עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהתפרקות מכל ערך, מכל עיקרון ומכל חובה. לפיכך, את הנאמנות לארץ ישראל יש להעמיק ולהשריש. את ההבנה כי בלי עוצמה לא נוכל להשיג את מטרותינו – יש להנחיל. את השאיפה לחברה צודקת שבה כל אזרח הוא מלך – יש להגשים. את ההכרח בתקינות המימשל ובעליונות המשפט – יש להפוך לאורח חיים. כל אלה הם עקרונות שלמדנו ממנחם בגין, אשר קיבלם מזאב ז'בוטינסקי. הם כולם אמת, הם כולם תקפים.

את מאמרו, שהוזכר לעיל על חברו למחתרת יהושע כהן, חתם יצחק שמיר במילים אלה:

כפסע היה בין תקומתה של מדינת ישראל ואי־תקומתה. אילו השלטון הבריטי לא היה מחליט בימים ההם לעזוב את ארץ ישראל, לא היתה קמה מדינת ישראל… מדוע החליטו לעזוב? הם אומרים בפירוש כי לא היתה הצדקה לאבידות הכבדות שהנחילו להם ארגוני המחתרת. הם לא ראו הצדקה למאות המיליונים סטרלינגים שהם הוציאו על החזקת צבא של מאה אלף חיילים בריטיים בארץ ישראל בגלל המחתרת היהודית הקטנה, שלא נכנעה ולא היה אפשר לדכא אותה, ולא היה אפשר לשבור אותה… גבורתם של יהושע וחבריו, גבורתה של המחתרת, של האצ"ל, של לח"י, ותקופה מסוימת של הפלמ"ח, היא שכפתה על הבריטים לעזוב את ארץ ישראל, ועל כן לא היתה אפשרות אלא להקים בה מדינה יהודית.

על אותה מדינה יהודית אמר ראש הממשלה יצחק שמיר, בנאומו במכללה לביטחון לאומי, ב־1988:

מדינה קטנה שמשאביה קטנים תוכל לעמוד בפני גדולות ממנה, אם העם השוכן בה חדור אמונה, והיא מאוחדת סביב היסודות לכינונה ההיסטורי והאידיאולוגי. מדינה כזאת היא כסלע איתן שלא ניתן לפצחו.

כסלע איתן היה יצחק שמיר עצמו, בכל התפקידים שמילא. בין אם מפקד מחתרת קטנה ונרדפת, ובין אם מנהיג מדינה עצמאית במשפחת העמים. בין אם לוחם, ובין אם מדינאי. בכל דרכו ובכל התפקידים שמילא לא היה יצחק שמיר איש שעשה שקר בנפשו, לא הוליך שולל את בני עמו ולא את בני הפלוגתא שלו, אף כי יוחסה לו האימרה כי "למען ארץ ישראל מותר לשקר". הוא בהחלט היה מה שראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, הגדיר: איש ה'שב ותעשה'.

_________________

יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי ועורך רבעון 'האומה', היה דוברו הפוליטי של ראש הממשלה שמיר ומנהל לשכתו בשנים 1992-1984. המאמר פורסם לראשונה ב'קומון סנס – המגזין לחשיבה אסטרטגית' של המכללה האקדמית נתניה, לרגל כנס לציון מאה שנה להולדת יצחק שמיר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. כרגיל,
    חריקות אצלכם בגירסת ההדפסה.
    והפעם:
    לא רואים את שם הכותב
    הלוגו "האומה" עולה על הפתיח
    תודה מראש על התיקון

  2. כשאין תיקים פליליים ואין איים יווניים, אז ורק אז, דברים שרואים משם רואים גם מכאן.

  3. תקראו את הקטע הבא בפעם שניה ותחשבו עליו טוב
    ממש נפלא לקרוא
    כל כך בהיר, פשוט ונכון!

    עם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהתפרקות מכל ערך, מכל עיקרון ומכל חובה. לפיכך, את הנאמנות לארץ ישראל יש להעמיק ולהשריש. את ההבנה כי בלי עוצמה לא נוכל להשיג את מטרותינו – יש להנחיל. את השאיפה לחברה צודקת שבה כל אזרח הוא מלך – יש להגשים. את ההכרח בתקינות המימשל ובעליונות המשפט – יש להפוך לאורח חיים.

    1. "שיאן היה לפני חצי יובל שנים, בוועידת השלום בארמון המלוכה במדריד בהשתתפותו"
      עד כמה שידוע לי הוא בקושי הסכים להשתתף בועידה, ובטח לא היה נלהב לעשות את זה.
      שם הוא אמר את המשפט המפורסם "הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים" (אפשר למצוא ביוטיוב את הסרטון). אם זה היה השיא של הפעילות המדינית שלו למען שלום, זה די עלוב.
      "מדוע החליטו לעזוב? הם אומרים בפירוש כי לא היתה הצדקה לאבידות הכבדות"
      וגם בהודו היתה מחתרת כזו? ובירדן? ובעראק? ובמושבות באפריקה? אולי הבריטים פשוט הבינו שבלי קשר למחתרת העלויות גבוהות מדי והרווח קטן עד אפסי והיה לחץ מצד ארה"ב ולכן הם נסוגו מכמעט כל האימפריה שלהם וזה לא היה בגלל הלח"י.

    2. רק תשים לב שמר שמיר ז"ל ציין את תקינות הממשל לפני עליונות המשפט. כלומר, כאשר אנשי הממשל פועלים בצורה תקינה, אז המשפט יכול להיות עליון, משום שאז הדיון המשפטי עוסק בפרשנות לחוק באופן שלא יפגע בסדרי הממשל ולא יגרום לנזק לאזרחים. אחרת המשפט ייהפך למעיין הפיכה כנגד הממשל (בין אם הממשל תקין ובין אם לאו), והאזרח הקטן נפגע כתוצאה מכך (דוגמה טובה לכך היא ה"עליונות המוסרית" כלפי אויב שמערכת המשפט דורשת מהאדם הפשוט, בעת שזה אמור להילחם על חייו וחיי הקרובים לו כנגד האויב, ומי שלא מפגין עליונות מוסרית יישפט לחומרה).

    3. להיסטוריון הלא מקצועי בעליל: כיון ששמיר פעל פעילות צבאית ומדינית למען עם ישראל ותקומתו בארצו, ולא פעל "פעילות מדינית למען השלום" ולמען פרס נובל, היתה אכן ועידת מדריד נקודת שיא בתרומתו.
      ועידה שלא הביאה לויתור על הבטחון והמולדת.
      וגם כיום הערבים הם עדיין אותם הערבים, גם בראקה ובחאלב הרחוקות מהים (אותו הים).
      אך נכון הוא שפעולות האצ"ל, ובעיקר פריצת כלא עכו ותליית הסרג'נטים, השפיעו על דעת הקהל הבריטית לנטוש את פלשתינה-א"י יותר מאשר פעולות הלח"י.

    4. להסטוריון הלא מקצועי:
      הסטוריון לא מקצועי לא חייב להיות גם שקרן באותה הזדמנות. אני לא יודע מה הבריטים אמרו/כתבו בקשר להודו ועירק וזה גם לא משנה. זאת כי אני יודע שבהקשר להסתלקותם מישראל, במנסר המשותף שיצא ממשרד המושבות ומשרד החוץ שלהם, הם ציינו במפורש שהם הסתלקו עקב מה שגרמו להם המחתרות האצ"ל והלח"י.

    1. אדם ענק שלצערי לא מונצח כפי גודלו כי היה ונותר גם במותו אדם צנוע ביותר.
      משפחתו לא תדרוש להפוך את נתיבי איילון לנתיבי שמיר

  4. יזכר כמי שתמיד אמר לא. לא נשכח לו שסיכל את יוזמת השלום הירדנית של פרס.

    1. תמיד אמר לא,ובצדק!
      יוזמת השלום של בודהא פרס,האיש הקנאי החתרן רודף השררה והכבוד,שאיים לפוצץ הכל,אם לא יקבל גם הוא פרס נובל לשלום ,יחד עם הג'ינג'י השיכור ורוצח ההמונים הפדופיל עראפאת.