הלקח מהטרגדיה הסורית ברור מתמיד

דיבורים כבר לא יצילו את ילדי חלבּ. טבח מתחולל על ידי כוחות אסד, והאופן שבו מעצמות המערב עומדות מנגד הוא ההוכחה הברורה והעגומה לכך שאסור לסמוך על אחרים

אסון הומניטרי עצום; ניצולי ההפצצות בסוריה. צילום מסך

כבר מימי האימפריה הרומית נקוט הכלל Vae victis, אֲבוֹי לַמְּנֻצָּחִים, שמשמעותו שהמנצח במלחמה קובע באופן שרירותי את תנאי הכניעה ואת העונש שיוטל על המנוצח, ולמנוצח אין יכולת להתנגד לקביעה של המנצח. נראה שמה שקורה היום בעיר חַלַבּ, הבירה הכלכלית של סוריה, הוא בדיוק הכלל הרומי הזה.

ידיעות המגיעות מחַלַבּ בימים האחרונים מספרות על מעשי טבח המוניים המבוצעים בידי הצבא הסורי, חיזבאללה הלבנוני והמיליציות האיראניות, העיראקיות והאפגניות בשרידי אוכלוסיית העיר, זו שהמורדים המנוצחים שלטו בה במשך השנתיים האחרונות. היה דיווח שאנשי חיזבאללה רצחו בדם קר כמאתיים נשים וילדים שמצאו בין חורבות העיר.

כמובן שקיימת האפשרות כי הידיעות הללו מפוברקות על ידי המורדים או מדינות כמו סעודיה התומכות בהם. אבל יכול גם להיות שהידיעות הללו נכונות – לוחמים שנלחמו במשך תקופה ארוכה בקרב קשה מבית לבית, מחדר לחדר ומסמטה לסמטה, וניצחו, עלולים לאבד את המעצורים המוסריים ולכלות את חמתם בנשים וילדים חסרי ישע.

והעולם – כדרכו – שותק, או יותר נכון לומר: עומד מנגד. רוסיה, שכוח ההרס האדיר של חיל האוויר שלה שיטח חלקים משמעותיים של חַלַבּ, משתמשת בזכות הווטו שיש לה במועצת הביטחון כדי לעצור כל יוזמה לגנות אותה, את אסד או את איראן על המעשים הנוראים שהם מבצעים נגד אוכלוסיית חַלַבּ.

למרבה הצער, אפילו ארגון כמו יונסק"ו, ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות, שהגדיר את חַלַבּ כעיר מורשת עולמית, עומד שלוב ידיים מול ההרס הנורא שירד על העיר והמורשת האורבנית שלה, המתפרסת על אלפי שנים. יהודים שעזבו את חַלַבּ וחיים כיום בישראל ובתפוצות עומדים נדהמים מול האסון שירד על עיר מולדתם, שבה פרחה הקהילה היהודית במשך שנים ארוכות וטובות.

האסון הנורא שנפל על חַלַבּ חייב לעמוד באופן קבוע מול עיני כל ישראלי, מהפוליטיקאים עד אחרון האזרחים, שכן זה בדיוק מה שיקרה לנו פה בישראל אם נאבד את הכוח להגן על עצמנו. אף אחד בעולם לא יבוא לעזרתנו, בדיוק כפי שאף אחד בעולם לא שלח כוחות כדי לעמוד מול מכונת המלחמה הטובחת בתושבי חַלַבּ וטוחנת את עירם עד דק. כמה הפגנות יוצאות בימים אלה לרחובות אירופה או אמריקה במחאה על מה שקורה בחַלַבּ? כמה מתנדבים באו לסייע למסכנים שנתקעו בין הפטיש והסדן של הכוחות הניצים בסוריה?

הציניות של העולם, האכזריות של הקואליציה למען אסד והשתיקה הרועמת של העולם חייבים להיות חרוטים בזיכרון של העולם בכלל וישראל בפרט, כי אין שום סיכוי שהעולם יתנהג באופן אחר אם – חס וחלילה – נעמוד אנחנו בישראל מול מכונת מלחמה דומה, איראן למשל, שתרצה לעשות בנו את אשר היא עושה בחַלַבּ.

עולם העומד שווה נפש מול ניסיונות איראן להשיג את נשק יום הדין, שולח אליה מיליארדים של דולרים וקושר איתה קשרים כלכליים, הוא בדיוק אותו עולם העומד שלוב ידיים מול הסבל הנורא של בני סוריה.

עוד רבות ידובר במרד נגד אסד שהיה בין 2011 ו-2016. ספרים ומאמרים רבים ייכתבו על שש השנים הללו, אבל המילים היפות ודמעות התנין לא ישיבו לחיים את מאות אלפי ההרוגים, לא ירפאו את מיליוני הפצועים גופנית והפגועים נפשית, ולא יחזיר את מיליוני הפליטים הסורים שהתפזרו בכל רחבי העולם. מדינות העולם יעברו לסדר היום ותאמרנה, כל אחת בשפתה: אֲבוֹי לַמְּנֻצָּחִים.

המלחמה תימשך באירופה; דאע"ש. צילום מסך

כשפעילי דאע"ש חוזרים הביתה

גם במוסול שבעיראק אפשר לחזות בשבועות האחרונים בהתגברות הממשל המקומי וצבאו, הנתמך בכוחות חיצוניים. מדינת האסלאם (זו שבעבר קראו לה דאע"ש) איבדה שטחים נרחבים במהלך החודשים האחרונים, והעיר הגדולה ביותר שתחת שליטתה, מוסול, נצורה. כוחות הממשלה העיראקית, המחוזקים בכוחות פשמרגה כורדיים ומיליציות שיעיות מעיראק ומאפגניסטן, מאיימים לפרוץ לתוכה ולהילחם מבית לבית, מחדר לחדר, נגד הג'יהאדיסטים של מדינת האסלאם.

מסוריה מגיעות ידיעות (לוחמה פסיכולוגית?) על התגבשות קואליציית כוחות שתפרוץ לעיר רקה, בירת מדינת האסלאם, כדי להשיבה לחיק הסורי, אחרי נפילת חַלַבּ בידי אסד ותומכיו. אם הסיוע החיצוני האינטנסיבי ימשך עוד חודשים, נחזה כולנו בחזרת השלטון המרכזי בשתי מדינות אלה לעמדות השליטה הפעילה בשטחים שנקרעו משליטתו במהלך השנתיים האחרונות.

השאלה החשובה היא מה יקרה לאלפי הלוחמים בשורות מדינת האסלאם אחרי נפילתה, ושאלה זו זוכה להתייחסות דלה במדינות המערב. שם רואים את הפלת מדינת האסלאם וריסוקה חובה ממדרגה ראשונה, לפני שהיא מצליחה "לגייס" לשורות הג'יהאד עוד ועוד בני רשתה ולפני שהיא מצליחה לייצא את האידיאולוגיה ושיטות הפעולה שלה, בעיקר אלו המאיימות על הקשר בין הראש והכתפיים של שיעים, יזידים, נוצרים, עלווים, דרוזים ויהודים, קרבנות הג'יהאדיסטים.

מה שיקרה עם אלפי הלוחמים של מדינת האסלאם הוא מה שקרה לפני 15 שנה עם הגרסה הקודמת של האוונגארד הג'יהאדיסטי, אל-קאעידה.

ב-7 אוקטובר 2001, פחות מחודש אחרי פיגועי 11 בספטמבר, החלה המלחמה על אפגניסטן, שתחת שלטון המולא עומר הפכה למארחת של אל-קאעידה על מאות בסיסיה, מוסדותיה, בתי הספר שלה ובתי הכלא שלה. בבסיסי האימונים התאמנו מועמדים להישלח למדינות אחרות כדי לנהל מהן את הג'יהאד העולמי נגד הכופרים והציונים. במהלך המלחמה חוסלה התשתית הרחבה של אל-קאעידה, מנהיגיה ירדו למחתרת וכל אלפי הג'יהאדיסטים נהרגו או ברחו לכל מקום אפשרי, או שנתפסו על ידי הקואליציה ונשלחו לכלא במפרץ גוואנטנמו בקובה.

אלו שברחו הקימו במקומות שאליהם הם הגיעו סניפים מקומיים של אל-קאעידה. ראינו כזה סניף בחצי-האי ערב, כלומר בסעודיה ובתימן, וראינו סניפים נוספים בצפון אפריקה, בניגריה, בעיראק ובבלקנים. כל סניף כזה לקח על עצמו את המשימה להמשיך את הג'יהאד במקומו, ולערער את יציבות המשטרים הלא לגיטימיים בעיניו, יצירי הקולוניאליזם האירופי, מתוך רצון לסלק את ההגמוניה של מדינות המערב ולחסל את תרבות המערב.

מה שקורה ויקרה עם הג'יהאדיסטים של מדינת האסלאם יהיה דומה למדיי: אלו שיבחרו להישפט יישארו בחיים, אלה שיילחמו אולי יגיעו גם לגן עדן, ואילו אלה שייכנעו יוכלו בניהם להמשיך את הג'יהאד נגד המערב. כבר עכשיו מתנהל בלוב סכסוך בין קבוצות ג'יהאדיסטיות שמקורן הוא מדינת האסלאם, והמחלוקות עלולות להחמיר ולהפוך למלחמה גלויה בין ארגונים.

אך קיימת גם הקבוצה הזו של לוחמים שיעברו לאירופה אחרי שנים של היעדרות. אלה חשים שהזירה המקומית האירופית ציפתה להם והיא מוכנה ומזומנה למהפכת נגד, כדי להציל את עצמה מפני האויב. את תוצאת המאבק של אלה ראינו בפיגוע המשולש בפריז, בערב יום שישי, ה-13 בנובמבר 2015.

השאלה העומדת כיום בפני עמי אירופה היא האם לאפשר ללוחמי מדינת האסלאם, אזרחי מדינות אירופה, לשוב למדינה שממנה הם יצאו לג'יהאד? על פי גישת "זכויות האדם" מדינה חייבת לאדם כזה לקבל משפט הוגן, לשמוע  את גרסתו ולאפשר לא להגן על עצמו; אך מנגד, קיימת תחושה בציבור שאל לה למדינה מודרנית וליברלית להגן על זכותו של מישהו לערער את יסודות קיומה.

לסיכום אומר: אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך יצוא הג'יהאדיסטים של המהפכה האסלאמית ממדינת האסלאם אל כל קצווי תבל, במיוחד למקומות בעלי אוכלוסייה אסלאמית, המעניקה לג'יהאדיסטים סביבה ידידותית, אתר נוח לגיוס לוחמים נוספים ומחסה נוח למקרה שהשלטונות יחפשו חשודים. כמה עשרות מוסלמים בעלי אזרחות ישראלית הגיעו במהלך חמש השנים האחרונות למדינת האסלאם. נקווה שהרשויות מכירות את העניין ונערכות לפעול בו באופן שישאיר את הדמוקרטיה לא רק בשם אלא גם במהות ההתנהגות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. לא ברור מדוע יש צורך לשוב ולהסביר את הלקח הזה. מי שלא הבין עד היום את הכלל הפשוט, האכזרי והמדוייק של "אדם לאדם זאב", כבר לא יבין זאת לעולם. למרבה הצער, תמיד יהיו כאלו שיעדיפו להתעלם מהמציאות, להעמיד פנים כאילו כן יש מוסר והגינות ביחסים בינלאומיים ולתקוע את הראש עמוק בישבנם. נו מילא, לפחות חם ונעים להם שם.

  2. זוכרים שבהתחלה (לפני עידן ערפת) הפלסטינים טענו שהם חלק מסוריה. תארו לכם שלא הייתה קמה ישראל ופלסטין באמת הייתה חלק מסוריה. אם הייתי ערבי ישראלי הייתי מצטמרר מהמחשבה.

  3. ד"ר מרדכי קידר קלע בדיוק בכל אחת ואחת מהתחזיות שלו לאורך השנים.

  4. אדם לאדם זאב – נכון גם ברמת המדינה. זו הסיבה שיש חוקים, משטרה ובתי משפט. זו הסיבה שחייבים להיות מוסדות דמוקרטיים גם ברמה העולמית. טרור והרס סביבתי הם סימפטומים של האנרכיה ברמה העולמית, גם הטבח בסוריה. כדי שמדינות, אירגוני טרור וחברות רב לאומיות לא יפגעו בעולם בשם אינטרסים קצרי טווח, חייב להיות חוק עולמי בר אכיפה, כמובן עם סייגים והגבלים ועם דגש על דמוקרטיה לא ריכוזית. אז מי מפחד מממשלה עולמית?

    1. אני מפחד מממשלה עולמית!!! אני לא מוכן לקבל שלטון בעל ערכים מנוגדים לשלי, ואם במקרה ערכי הממשלה העולמית תואמים לשלי אז הם מנוגדים לערכי רוב אוכלוסיית העולם, אני לא מוכן לקבל אחידות תרבותית שבלעדיה לעולם לא תיכון ממשלה עולמית!

  5. מה שהיתי רוצה לשמוע מד"ר קידר זה כיצד לדעתו יש לנצל את המצב הנוכחי כדי לקדם ולפטור את בעיית הפליטים הפלסטינים. האם לנסות לקדם בדעת הקהל העולמית את הרעיון שיש לחלק אותם ל כ7 אוטונומיות נפרדות כפי שהציע בעבר? האם אפשרי להציע לירדן ומצרים הצעות של קליטה ואיחוד חלקים מהשטחים? הרחבת רצועת עזה לתוך סיני?

    1. אני לא דוקטור קידר אבל בהקשר לפליטים הפלסטינים:
      אסד פתר את בעיית הפליטים במחנה אל ירמוך בפרברי דמשק שמנה בשעתו 300,000 – והיום הוא נטוש לחלוטין לאחר ש50,000 פלסטינים נטבחו והיתר ברחו.