עדיין מוקדם ללמוד מנדרינית

האם הקפיטליזם האוטוריטרי של סין ורוסיה יחליף את המערב החופשי? אהרן רוז בוחן

האם הגיע הזמן, כפי שממליצים רבים, להפסיק ללמוד אנגלית ולהתחיל ללמוד מנדרינית? האם מפת מעצמות-העל בעולם הולכת להשתנות באופן דרמטי, עם עליית סין ורוסיה, וירידת אירופה וארצות-הברית? סין ורוסיה מגלות עוצמה כלפי חוץ, אך התדמית שהן יוצרות במערב מכסה על בעיות פוליטיות וכלכליות פנימיות. האם שמחתם של שונאי המערב מוקדמת?

מנהיגי מדינות הבריק: רוסיה, סין, ברזיל, הודו; צילום: סוכנות ברזיל

סין ורוסיה נתפסות כיום בעיני רבים במערב כמעצמות כלכליות וצבאיות יציבות, שעוצמתן מאפשרת להן להגן על דיקטטורות כצפון-קוריאה, סוריה ואירן. היחס שצריכה לגלות ארצות-הברית לסין ורוסיה שנוי במחלוקת פנימית בארה”ב. אובמה והדמוקרטים מובילים קו פייסני כלפי תעלולי סין במסחר, כמו גם כלפי דיכוי זכויות האדם ומדיניות-החוץ התוקפנית של רוסיה וסין. לעומתם טוענים הרפובליקנים כי ארה”ב חייבת להגדיר את סין ורוסיה כמות שהן: דיקטטורות המאיימות על האינטרסים המערביים.

דיקטטורות ומעמד הביניים

במאמר בכתב העת וורלד אפיירס, טוען הפרשן ג’קסון דיהל כי שתי המפלגות טועות בהערכתן. הבעיה העיקרית עם סין ורוסיה איננה האיום החיצוני על המערב, אלא היציבות הפנימית. באופן היסטורי, המערב נוטה לייחס עוצמה שלטונית פנימית למשטרים הדיקטטוריים ולשכוח את חולשתן הגדולה בכל הקשור ללגיטימיות בקרב אזרחיהן. כפי שהתכחש ג’ורג’ בוש האב לאפשרות פירוק ברית-המועצות ויוגוסלביה, כך שגה אובמה ביחסו למדינות ערב טרם “האביב הערבי”.

כמובן שלא ניתן לחזות מהפכות, אך ההתפתחויות האחרונות במדינות הלא-חופשיות מראות כי קיימים כמה תנאים מוקדמים המכינים את הבמה להופעתן. אולי התנאי החשוב מכל, בהקשר של סין ורוסיה, הוא עליית מעמד ביניים המאופיין בשאיפות פוליטיות, מעבר להטבת מעמדו הכלכלי. ההתפתחויות הטכנולוגיות, המאפשרות תקשורת חופשית מדיכוי וצנזורה שלטונית, מסייעות למעמד זה להתארגן ביעילות, להפגין ולדרוש רפורמות.

לפי דיהל, בניגוד למדינות המערב, הרוכשות את הלגיטימיות באמצעות הענקת חירות וזכות הצבעה, המשטר ברוסיה וסין תלוי בשיפור מצבם הכלכלי של האזרחים. הפריחה הכלכלית של סין ורוסיה בשני העשורים האחרונים אפשרה למשטר לאחד את האליטה השלטונית-כלכלית ולרכוש את אמון המעמד הנמוך, הנוטה להזדהות עם השלטון.

אלא שהנתונים הכלכליים מראים שפריחה זו היא יותר בועה מתוקצבת על-ידי הממשלה מאשר התפתחות יצרנית של השוק הפרטי והיוזמה החופשית. ברגע שהבועה תתפקע, המשטר הלא-דמוקרטי יאבד לגיטימציה והמהפכה היא רק שאלה של זמן. זהו פרדוקס מעמד-הביניים שהדיקטטורות מתקשות להתמודד איתו: כדי לייצר אהדה במעמד התחתון, הן נדרשות לשגשוג כלכלי. כדי להשיג שגשוג שכזה, עליהן להעניק חירויות למעמד הביניים. אך מעמד ביניים חזק וחופשי מפתח מודעות פוליטיות משלו, ומאיים על המשטר.

הנפט והגז לא יצילו את פוטין

פוטין קשר את גורלו עם הנפט והגז: כאשר עלה לנשיאות ב-1999, הנפט והגז היו כמחצית מהייצוא, כיום הם כשני-שליש. הגברת הייצוא היא תוצאה של יתר יעילות וטכנולוגיה מערבית מתקדמת ששיפרה את תהליכי השאיבה והזיקוק, אך גם של ירידת הצריכה הפנימית בעקבות ירידה דרסטית של התעשייה הרוסית הכבדה. כך, לדוגמא, עצרה רוסיה את ייצור המכונית לאדא, וויתרה על יוזמתה להתחרות כנגד איירבוס ובואינג, לאחר שהמטוס הרוסי האזרחי התרסק בטיסת הניסוי, בהרגו את שר התחבורה האינדונזי ומעל לארבעים נוסעים נוספים.

פריסת צינורות הנפט והגז הרוסי באירופה; משרד האנרגיה האמריקני

הגברת רווחי היצוא מנפט וגז אפשרו לפוטין להעלות את המשכורות הממשלתיות ולהשקיע במיזמים התופסים היום חלקים הולכים וגדלים מהתל”ג. אך ההשקעות הללו הן ממשלתיות, וככאלו יש בהן יותר בזבוז כספים מאשר שוק חופשי יעיל. זאת ועוד, המשטר הרוסי, על חוקיו ההפכפכים וריכוזיותו, פגע בחברות המערביות שאינן מוכנות יותר להשקיע בטכנולוגיה מתקדמת בפיתוח הגז והנפט. כך הולכים וקטנים הרווחים מנפט והגז, בעוד שרידות פוטין תלויה יותר ויותר בהשקעות ממשלתיות ובמשכורות לאליטה השלטונית.

ואכן, באותו כתב העת כותב ולדימיר קארא-מורזא, פעיל באופוזיציה לפוטין, על סימנים להתערערות השלטון. מעמד הביניים, המשכיל והעירוני, מפגין נגד פוטין זה שנים. אך כל עוד רוסיה העמוקה, הכפרית והמסורתית, תמכה בו, לא היה למשטר ממה לחשוש. פוטין השיב לרוסים כבוד לאומי אחרי שנות תבוסתנות בצ’צניה ומול המערב (תחת שלטון ילצין). לכן ההפגנות במערב על מאסר זמרות “הפוסי ריוט”, שהתפרצו לתוך כנסיה ושרו שירים נגד הכנסייה, רק סייעו לאסטרטגיה של פוטין: להסית את הרוב הרוסי, הלאומי והמסורתי, כנגד האינטלקטואלים התבוסתנים.

אך התפתחויות שונות הופכות את האסטרטגיה ללא-יעילה. בשנתיים האחרונות עלה שיעור המשתמשים באינטרנט ביומיום מ-22% ל-38%. סקרים שנערכו בידי האליטה שתומכת בפוטין, העלו שבקרב מעוזי הכוח בכפרים התמיכה במשטר מתערערת. בלחץ ההפגנות נאלץ לאחרונה פוטין לקיים בחירות מחוזיות, שבהן נחלה האופוזיציה הצלחות.

לפי הכותבים, פוטין ומקורביו מכירים באתגר הכלכלי-תרבותי, אך השחיתות הפושה באליטה משתקת רפורמות. לפני כחצי-שנה פרסם פוטין מאמר ב-וושינגטון פוסט על הצורך בחירויות עבור מעמד הביניים. לפני כחודשיים כינה פוטין את התלות הרוסית בייצוא נפט וגז “עקב אכילס”, והכיר בצורך למשוך השקעות מערביות.

אלא שחופש כלכלי כרוך בחירויות אזרחיות המאיימות על המשטר. וכך, במקום יותר חרויות, נגרר פוטין לצעדי דיכוי אשר מקוממים עליו עוד יותר את האזרחים הרוסים ומרחיקים את הסיכוי להשקעות מערביות במדינה חסרת שלטון חוק ויוזמה חופשית.

צרותיה של סין

אף-על-פי שכלכלת סין נדמית כיציבה מזו של רוסיה, השילוב בין השקעות ממשלתיות שיוצרות בועה לבין תביעות מעמד הביניים ליותר חרויות מאיים גם על סין. הייצוא הסיני המהולל, שבשלושת העשורים האחרונים גאל כחמש-מאות מיליון סינים מעוני מחפיר, הגיע לשיאו ב-2007. מאז, גם הודות למשבר הכלכלי באירופה, הוא נסוג באופן דרמטי. בנוסף, רוב הכלכלה הסינית מבוססת על כספים ממשלתיים, ומומחים רבים מזהירים כי יער גורדי השחקים הנבנה בסין הוא בועה ממשלתית. ואחרונה, הדמוגרפיה הסינית, על מדיניות הילד האחד, מאיימת לכלות את המשאבים.

מגדלי שנחאי הלא-חופשיים; צילום: פטריק פישר

גם המומחים האופטימיים יותר חוזים שסין תהיה חייבת לעבור מהפך כלכלי, מייצור לצריכה. כיום רק כשליש מהתל”ג הסיני מורכב מצריכה ביתית, לעומת 70% צריכה ביתית בארה”ב. אמנם, ככל שמעמד הביניים הסיני מתעשר, הוא גם צורך יותר. אלא שהמעבר מייצור לצריכה הוא מעבר מכלכלה המבוססת על ייצור המוני, עבודה זולה ובירוקרטיה ענקית, לכלכלת עסקים קטנים ויעילים. מכיוון שמעבר שכזה כרוך ביוזמה חופשית ובחרויות אזרחיות, הוא מאיים על המשטר הסיני.

בניגוד לרוסיה, בסין אין הפגנות המוניות ברחובות. אך למרות שהצנזורה הסינית היא המתקדמת בעולם, האינטרנט והבלוגספירה הסינית בוערים לא פחות מהרחוב הרוסי. דיהל מצטט במאמרו בכירים סינים המודעים לאיום הכלכלי, אך בדומה למקרה הרוסי חוששים שכל רפורמה זעירה תפיל את המשטר הגדוש בשחיתות בממדים שאינם מוכרים במערב. כמו כן, כל רפורמה פוליטית תדרוש התעמתות עם רצח אלפי המפגינים בכיכר טיאננמן ב-1989, עליו מטיל המשטר הסיני צנזורה כבדה כולל חסימת אפשרות החיפוש באינטרנט.

“הקפיטליזם האוטוריטרי” לא מספק את הסחורה

בעשור האחרון, ובעיקר לנוכח המשבר הכלכלי במערב, חזו פסימיסטים כי מדינות ה”בריק” – ברזיל, רוסיה, הודו וסין, לפי האות הראשונה בשפה האנגלית – יחליפו את המערב. מילת הקסם הייתה “קפיטליזם אוטוריטרי”, ניסיון לקדם כלכלה פרטית ללא יוזמה חופשית, חירות הפרט והצבעות דמוקרטיות. מאמר מקיף במגזין פוריין פוליסי טוען כי ההאטה שחלה במדינות הללו מוכיחה שצמיחה כלכלית תלויה ביציבות פוליטית, שלטון החוק וחירות.

חלק מהקסם של הקפיטליזם האוטוריטרי, היא האשליה כביכול ממשלות חזקות הן גם יעילות יותר. אלא שנהפוך הוא: מלבד מה שנראה כיוצא דופן אחד (סינגפור), ממשלות שאינן מעניקות חירות לאזרחיהן נוטות ליותר שחיתות, לצד איום מתמיד של מהפכה אלימה מצד האזרחים. ההאטה הכלכלית הצפויה לא תסתיים בהדחת מפלגה או מנהיג זה או אחר, אלא מאיימת לערער על עצם המשטר.

כך גם לגבי הטכנולוגיה. חלפו הימים בהם לנובו הסינית קנתה את IBM  האמריקנית, ונראה היה שסין הופכת למעצמה טכנולוגית (אחרי שקרסה נבואה דומה בנוגע ליפן). כיום חלקי האייפונים מיוצרים אולי בסין, אך הטכנולוגיה מגיעה מהמערב וכך גם הרווחים. מדינות ה”בריק” הציעו עובדים זולים למפעלים מערביים, אך ההתפתחות הכלכלית שלהן מעלה את השכר, והמפעלים נודדים למקומות אחרים. בסופו של דבר הקפיטליזם האוטוריטרי נותר ללא מפעלים, יצוא וטכנולוגיה, אבל עם שפע של עובדים חסרי פרנסה ומעמד ביניים מתוסכל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. מאמר מעניין מאוד. רק תיקון קטן אחד: לנובו לא קנתה את IBM, אלא האחרונה מכרה את חטיבת ייצור המחשבים הנישאים שלה ללנובו (ע”פ העיקרון היבמי עתיק היומין של היפטרות מקווי מוצרים שהופכים מוצרי צריכה, בהם אין ליבמ יתרון יחסי).