לכתוב דו"ח בשבע שגיאות

כמדי סוף שנה, פרסם 'מרכז אדוה' את הדו"ח השנתי: 'תמונת מצב חברתית 2012', ושוב מלאו כותרות העיתונים על גידול באי-שוויון, החלשת מעמד הביניים והתעשרות המאיון העליון על חשבון הקבוצות החלשות. אך בדיקת העובדות מעלה שקיים פער בין התמונה שבדו"ח לבין מצב החברה הישראלית, והתקשורת המסתמכת ללא ביקורת על הדו"ח טועה ומטעה.

ראשית יש לציין כי 'מרכז אדוה' הוא מכון מחקר המצהיר על מטרה אידיאולוגית: "קידום רעיון השוויון והצדק החברתי בישראל". אין כל פסול בעריכת מחקרים לצורך קידום אידיאולוגיה כלשהי, כל עוד המחקרים נעשים מתוך יושר אינטלקטואלי. אלא שבעבר כבר ספג המרכז ביקורת על עיוותים דווקא מתוך המחנה המזדהה עם מטרותיו. כך כתב הכלכלן פרופ' דן בן-דוד במאמר ב-הארץ תחת הכותרת "מדע בדיוני":

מה לעשות, כשארגון התומך ברבים מהנושאים שגם אני תומך בהם מעגל פינות באופן שיטתי במשך שנים כאמצעי לקידום השקפת עולמו? כאשר אין מסתפקים בעובדות ומציגים תמונה חלקית בלבד, הכוללת מספרים שנבחרו בפינצטה, מסתכנים ביצירת אי אמון ציבורי לגישה החברתית כולה.

דו"חות של שנים קודמות בוקרו והוכחו כבעייתיים, הן ב-מעריב והן ב-העין השביעית. ניכר כי הפעם עשו מחברי הדו"ח עבודה רצינית באיסוף נתונים, אלא שלמרות זאת שוב נתפסו להטיות ועיוותים רבים מדי.

ברוטו במקום נטו

נתוני ההכנסה המובאים בדו"ח הם נתוני ברוטו, קרי, שכר לפני הורדת המיסים לבעלי שכר גבוה והענקת תשלומי רווחה לבעלי שכר נמוך. הבחירה בברוטו איננה מובנת מאליה; נתוני הנטו לאחר מיסים ותשלומי העברה מפורסמים מדי שנה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיה (למ"ס). כך שהבחירה בברוטו שקופה: מטרתה להגדיל את האי-שוויון ככל האפשר. בנוסף, מקובל בקרב כלכלנים כי נתונים על הצריכה של משפחות בפועל אמינים יותר מאשר נתוני הכנסה מדווחת, אשר אינם לוקחים בחשבון הכנסות לא מדווחות או נכסים. גם כאן נתוני הוצאה לפי עשירונים מצויים בלמ"ס, אך 'מרכז אדוה' לא מוצא בהם שימוש.

תמ"ג לא מחושב לנפש

טענה עיקרית בדו"ח, ברוח "מחאת ה-99%", היא כי פירות הצמיחה לא הגיעו לידי רובה המוחלט של האוכלוסייה. מחברי הדו"ח טוענים כי בעשור האחרון "גדל התמ"ג בכשליש", אך מעלייה זו נהנו לכאורה רק מעטים. הבעיה היא שהתמ"ג אכן צמח בכ-45% בתקופה זו, אלא שעקב גידול האוכלוסייה (וזאת לא מציינים בדו"ח), התמ"ג לנפש גדל בחמישית בלבד. במילים אחרות, העוגה אמנם גדלה באופן משמעותי, אך נוספו עוד סועדים, כך שהחתיכה של כל סועד גדלה רק במעט.

מעמד הביניים מצטמק או ההשוואה שרירותית?

הדו"ח בן 60 העמודים מתמקד בשינויים בין שנת 2010 לשנת 2011, ובשינויים לאורך העשור 2001-2011, על-מנת לבחון תהליכים ארוכי טווח. רק בנושא אחד, גודלו של מעמד הביניים וחלקו בעוגת ההכנסות, חורג הדו"ח ומרחיק עד לשנת 1988:

במבט היסטורי רחב יותר, המגמה השלטת היא הצטמקות מתמשכת של המעמד הבינוני. ב-1988 הקיף הרובד הבינוני 33% מכלל משקי הבית – לעומת 27.5% ב-2011, וחלקו בעוגת ההכנסות עמד על 27.9% – לעומת 21.7% ב-2011 … הצטמקותו של הרובד הבינוני בישראל היא עדות נוספת להתרחקות של הקצוות – שכבה צרה של עשירים ועשירים מאוד מצד אחד ושכבה רחבה של משתכרי שכר מינימום ועניים מצד שני.

מדוע חוזרים מחברי הדוח הרחק אל שנת 1988 בסוגיית מעמד הביניים, בעוד שבשאר חלקי הדוח הם מתמקדים בעשור 2001-2011? מכיוון שהנתונים מראים כי בעשור זה לא חל כל שינוי משמעותי בגודלו של מעמד הביניים או בחלקו בעוגת ההכנסות.

בשנת 2001 היווה הרובד הבינוני – סך משקי הבית שהשתכרו בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית –  28.9% ממשקי הבית. עשור לאחר מכן השיעור ירד מעט ועמד על 27.5% ממשקי הבית. כמו כן, חלקן של משפחות אלה בעוגת ההכנסה הלאומית היה בשנת 2001 22.0%, ועשור לאחר מכן 21.7%.

אי-הבנה מהותית באי-שוויון

הדו"ח משווה את רמת האי-שוויון בהכנסה בין ישראל לבין מדינות ה-OECD של סוף העשור הקודם, ומראה כי האי-השוויון בישראל גבוה מהממוצע. הדו"ח מוסיף כי "חלק מארצות אירופה ובראשן יוון חוו מאז – וליתר דיוק, מאז 2008 – משברים כלכליים קשים, שבוודאי הרעו את תמונת האי שוויון אצלן".

זוהי טעות. הנתונים של ה-OECD, שהמשבר הכלכלי כבר ניכר בהם, מגלים כי המשבר הכלכלי דווקא הקטין את האי-שוויון. ביוון ירד מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסה מ-0.321 באמצע העשור ל-0.307 בסופו, באיטליה מ-0.352 ל-0.337, באירלנד מ-0.314 ל-0.293 ובפורטוגל מ-0.385 ל-0.353. המדינות האירופיות הנמצאות במשבר הן שוויוניות יותר מבעבר –  אך גם עניות יותר. הדבר ברור למי שכבר השכיל להבין כי עוני הוא מפתח לשוויון, דווקא השגשוג יוצר אי-שוויון.

יציבות מדומה בפערים בין המינים

תחת הכותרת "פערי השכר בין גברים ונשים יציבים ביותר" כותבים המחברים כי "הפער בין שכר הנשים לשעה ובין שכר הגברים לשעה נותר יציב למדי במהלך העשור האחרון, כאשר שכר הנשים לשעה מהווה כ-84%-83% משכר הגברים לשעה".

אולם הנתונים המופיעים בטבלה בסמוך לציטוט זה שונים. בשנת 2001 היה שכר הנשים לשעה 78.7% משכר הגברים, ואילו עשור לאחר מכן הוא היה 83.0%. ההתקדמות נעשתה בשנים 2001-2004, ומאז אכן נרשמה יציבות. ועוד, גם כאן כללו הכותבים השוואה בינלאומית, אולם ככל-הנראה משום שעל-פי השוואה זו פערי השכר לשעה בין גברים לנשים בישראל אינם גבוהים – ואף נמוכים יותר מאשר בפינלנד, הולנד, גרמניה ושוויץ – הם בחרו שלא להרחיב בנושא.

לא הקצוות מתרחקים, המדידה מתרחבת

תחת הכותרת "הקצוות מתרחקים זה מזה" מדווח הדו"ח על נתוני העוני בעשור האחרון. קוראי 'מידה' ייזכרו כי נתוני העוני ידועים בחוסר אמינותם, אך בכל זאת ניתן להסיק משהו מהאופן שבו הם מוצגים בדו"ח אדוה: העלייה בשיעורי העוני אינה נובעת משינוי ברמת-חייהם של אנשים בפועל, אלא בעיקר משינוי בקבוצת המדידה.

תחולת העוני בקרב משפחות עלתה בעשור האחרון מ-17.7% בשנת 2001 ל-19.9% בשנת 2011. העלייה כולה מרוכזת בקרב משפחות ערביות. עיון בטבלה המופיעה בדו"ח מגלה כי שיעור המשפחות היהודיות העניות ירד מ-14.4% ל-14.2% (עובדה שאינה זוכה להתייחסות בטקסט), בעוד שיעור המשפחות הערביות העניות עלה מ-41.2% ל-53.5%. זוהי תמונת מצב חמורה, לפיה האזרחים הערבים נותרים מאחור.

אולם מעיון בטבלה עולה כי מרבית העלייה הזו – 6.4% מתוך 12.3% בסך הכול – קרתה בשנת 2002. מה קרה אז? התשובה מתבררת בהערה לטבלה. בשנת 2002 החלה הלמ"ס לסקור גם את תושבי מזרח-ירושלים הערבים. רובה המוחלט של העלייה בשיעורי העוני בקרב ערבים בשנה זו, ובעשור כולו, נובעת מהכללת מזרח-ירושלים בנתונים. מצבה של האוכלוסייה הערבית אכן אינו מזהיר. אולם את זאת ניתן היה לומר גם מבלי לעוות את הנתונים.

ההשכלה הגבוהה בסדר גמור

מחברי הדו"ח קובלים על כך שרק מיעוט (28.8%) מבין הצעירים בישראל זוכים בהשכלה גבוהה, ומתוכם ישנו ייצוג חסר לתושבי יישובים במדד סוציו-אקונומי נמוך ובמגזר הערבי. נתון זה מתבסס על מעקב של הלמ"ס אשר בדק כמה מבני ה-17 בשנת 2002 למדו במוסד להשכלה גבוהה בשנת 2010.

אך כותבי הדו"ח מודים כי הנתונים אינם כוללים את תלמידי האוניברסיטה הפתוחה והמכללות לחינוך – המהווים, על פי נתוני הלמ"ס, כרבע מכלל הסטודנטים בישראל – וכן תלמידים הלומדים בחו"ל, אשר לגביהם אין נתונים (אם כי בדו"ח מצטטים מחקר הטוען כי בירדן לבדה לומדים כ-5400 סטודנטים ערבים ישראלים, כ-25% ממספר הסטודנטים הערבים הלומדים בישראל).

בנוסף, בעוד שבתחומים רבים מציגים בדו"ח השוואות רב-שנתיות ובינלאומיות, בנוגע להשכלה גבוהה לא הוצגו השוואות שכאלה, למרות זמינות הנתונים. ובכן, שיעור הסטודנטים בישראל נמצא בעלייה מתמדת, והוא גבוה יותר מהממוצע ב-OECD. על-פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, מספר הסטודנטים שלמדו לתואר ראשון בישראל בעשור האחרון (עד 2011), עלה ב-33%, בעוד הגידול בכלל האוכלוסייה באותן שנים עמד על 20.4% בלבד.

ספקנות בריאה

מדיניות כלכלית וחברתית היא נושא מורכב, וככל שהנושא מורכב יותר כך גם עולה חשיבות הדיון הציבורי. הקוראים צריכים להצטייד בספקנות בריאה לנוכח זעקות מוסרניות-שוויוניות מגובה בנתונים חלקיים. "תמונת המצב" המוצגת בכותר הדו"ח של 'מרכז אדוה' איננה משקפת כלל את המצב בפועל.

הכותב הוא עמית מחקר במכון ירושלים לחקר שווקים