המפתח לחינוך: תנו להורים לבחור

מדוע להפריט את מערכת החינוך? אולי משום שעוד לא ניסינו, ובמקומות אחרים בעולם יש עדויות חיוביות מאוד?

האם, כטענת המתנגדים לכך, מתרחש בישראל תהליך של הפרטת החינוך? מהן החלופות לשיטת החינוך הריכוזית בישראל, היכן הן נוהגות, ומה הלקח שיישומן מלמד? ומתי סוף סוף יתנהל בישראל דיון מושכל על הממצאים השונים הנאספים מן העולם, המציגים גישות מצליחות, מרעננות ופוריות, העשויות להחליף בהצלחה את השיטה הישראלית, ההולכת מדחי אל דחי?

הגרלה של מתקבלים לבית-ספר צ'ארטר בארה"ב; צילום מסך

הסגנון שבו דנים בישראל במה שמכונה "הפרטת החינוך", אינו שונה מהאופן בו מתנהלים רבים מהעימותים בין השקפות עולם שונות. גם כאן נמצא התלהמות, ראייה דיכוטומית של שחור ולבן, ופסילה טוטלית של הצד המצוי במיעוט. מצער לראות כי לוקים בכך גם אנשי הרוח שלנו, סופרים, חוקרים, אנשי אקדמיה ומומחי חינוך, אשר אמורים להיות סובלניים והוגנים כלפי גישות יריבות. בצער יש לקבוע כי בישראל מושתק כמעט כל ניסיון לבחון באופן רציני רפורמה אמתית, מוטת שוק, בחינוך.

הפרטה לכאורה

ישראל הכריעה כבר מזמן לטובת גישה אטטיסטית הדוגלת במונופול של המדינה על החינוך. לגישה זו שותפים סוציאליסטים ממחנה השמאל ורבים בימין. במציאות זו, זעקות השבר בנוגע להפרטת החינוך הן משעשעות: החינוך הציבורי בישראל לא הופרט מעולם. שר החינוך הנוכחי גדעון סער אף הגדיל לעשות ואסר מלחמה על הניצנים הראשוניים של בתי-ספר פרטיים. קשה עד בלתי-אפשרי כיום לבית-ספר פרטי לקבל הכרה של המדינה, אלא אם כן הוא שייך לחינוך החרדי העצמאי.

ההפרטה המדומה עליה מצביעים מומחי החינוך שלנו (דוגמת פרויקט תל"י או קרן קרב), היא חלק מבחירת המדינה להימנע מרפורמה בחינוך ולשכור עובדי קבלן זולים וחסרי-הגנה. אלו אמורים לפצות על כשלי המערכת הריכוזית, ועל מורים בבתי-הספר שאינם מספקים את הסחורה, אך הם מאוגדים וכמעט בלתי-אפשרי לפטרם. עובדי הקבלן יעבדו בתנאים נחותים, ויפוטרו ברגע שלא יהיה בהם צורך.

זוהי איננה תחרות, ואין כאן בחירה חופשית. כך לא פועל שוק חופשי, אליו חותרת הפרטה ראויה.

תכלית ההפרטה: חופש בחירה של ההורים

זעקות השבר של חסידי התכנון המרכזי מסתירות את הנקודה האמתית, המורכבת יותר של רפורמה בחינוך: הפקעת המונופול על החינוך מידי המדינה, משמעותה תהליך שבמסגרתו מערכות עסקיות וולונטריות מספקות את המוצר החינוכי בתנאי תחרות, תוך עמידה בתנאים ברורים אותם מכתיבה המדינה ועל יישומם היא אחראית.

על רקע זה עלו בעשורים האחרונים מספר הצעות לפתרון המבוססות על עקרון שונה בתכלית מן התכנון המרכזי של החינוך: לתת לאזרחים לקבוע את סוג החינוך שיקבלו ילדיהם. הנחת היסוד של השיטות הללו היא כי תחרות בין בתי-ספר, התייעלותם וטיובם, תצמח מכך שההורים יבחרו את בית הספר לילדיהם.

מורים
ארגוני מורים מוחים בלונדון; צילום: סטיב פאנטר, פליקר

היתרון שבבחירה מאומת שוב ושוב במגזרים ותחומי חיים שונים, בהם פועלת מערכת של שוק חופשי. תכניות בחירת הורים בחינוך – כרשתות בתי ספר אמנה (Charter schools), בתי ספר מגנט (Magnet schools) ותכנית שוברי החינוך (Vouchers) – מציעות מזה זמן פתרון מעשי וריאלי לבעיות מערכת החינוך. מבין שלוש הגישות הללו מתבלטת תכנית שוברי החינוך כסוג המדיניות המבטיחה ביותר.

השוֹבָרים שוברים את השוק

ביסודו של דבר, תכנית השוברים מבוססת על העברת הקצבת החינוך הממשלתית מבית-הספר לתלמיד, בצורת שובר שיינתן להורים. בדרך זו, מופרד תקציב החינוך מן הניהול הממשלתי של בתי-הספר. ההורים יכולים להשתמש בשובר אך ורק לצורך "רכישת" חינוך לילדם בבית-ספר ציבורי או פרטי, לפי בחירתם. בתי-הספר יתחרו ביניהם על רישום תלמידים, שמשמעותו קבלת השובר מההורים.

כך תיווצר לראשונה תחרות במערכת החינוך. התחרות תענה על צרכים מיוחדים של אוכלוסיות תלמידים שונות, על-ידי יצירת תמריץ לבתי ספר להתמחות בסיפוק צרכים שונים. בנוסף, היא תוביל להתייעלות של בתי-הספר ולהעלאת המצוינות בלימודים, כדי למשוך יותר הורים ותלמידים.

שיטת השוברים מחזירה להורים את היכולת  לבחור באופן חופשי את בית-הספר המתאים לילדיהם, ללא תלות במקום המגורים או ברמת ההכנסה שלהם, ואפילו מאפשרת דיפרנציאליות יעילה יותר בתקצוב. מתוך ראיית הצורך בתחרות הוגנת אמתית, שתיטיב עם כל מגזרי החברה, התכנית מתנה את כניסת בתי-הספר הפרטיים לתכנית בכך שיעמדו בקריטריונים של בטיחות, יציבות תקציבית, ואיסור אפליה. הענקת חופש-הבחירה להורים נותן להם כוח צרכני, החסר להם היום, אשר יוביל לשיפור באיכות החינוך.

אובמה בית ספר
אובמה בבית-ספר צ'ארטר בניו-אורלינס; צילום: הבית הלבן

עדויות אמפיריות למכביר

אין מדובר בדברים בעלמא או בתאוריות מופשטות. בארה"ב, למשל, מיושמות כ-5 תכניות בחירה מבוקרת שונות בוורמונט, מיין, מילווקי, קליבלנד, ופלורידה. לאור ההצלחה, יש כוונה להרחיבן. בשוודיה פועלת מ-1993 תכנית שוברים לאומית, במסגרתה מוענקים שוברים בגובה 100% מעלות הלימוד לתלמיד בבתי-ספר ציבוריים, וההורים רשאים לבחור את בית-הספר. בניו-זילנד התבצעה רפורמה שהעבירה את ניהול בתי-הספר לקהילות המקומיות, אשר מקצות משאבים רבים יותר לבתי-ספר עם תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה. בדנמרק קיימת מסורת ארוכה של חופש בחירה בבתי-ספר הממומנים מכספי ממשלה; בתי-ספר פרטיים זוכים למימון של 80% מהוצאות התפעול. מערכת החינוך ההולנדית מבוזרת כבר משנת 1917 ובנויה לפי מתכונת של בחירה; כ-70%  מכלל בתי-הספר בהולנד מנוהלים על-ידי ועד מנהל פרטי והמדינה מממנת בתי-ספר פרטיים וציבוריים על בסיס שווה. למרבית ההורים ישנה אפשרות מעשית לבחור בין מספר בתי-ספר בסביבת מגוריהם.

בצ'ילה הועברו בשנת 1980 כל נכסי בתי-הספר מבעלות משרד החינוך לבעלות של הרשויות המקומיות והמורים הפכו לעובדי השלטון המקומי. בכל חודש מועברים לרשויות המקומיות כספים, לפי מפתח של מספר התלמידים הלומדים בבתי-הספר המקומיים. הרשויות המקומיות מסבסדות גם בתי-ספר פרטיים לפי בחירת ההורים.

כל התכניות הללו, למעט האמריקנית, הן ממלכתיות, ומתנות קבלת תקציב ממשלתי בעמידה בקריטריונים של אי-אפליה, אי-סינון תלמידים, ועמידה בדרישות תכנית הליבה. בחלקן אף אסור לגבות תשלום נוסף מההורים.

וכעת לעיקר: גם המחקרים הביקורתיים ביותר לא מצביעים על נזק שנגרם מתכניות הבחירה, אלא לכל היותר על הצלחה מינורית. לא למותר לציין שמחקרים רבים מצביעים על הצלחות גדולות. בכל מקרה, כולם מצביעים על ממצא מובהק אחד: שביעות רצון גבוהה של ההורים.

מונופול בירוקרטי פוליטי

החינוך הוא "מוצר ציבורי למחצה" כלומר, מוצר שהממשלה נטלה על עצמה לספקו ללא תשלום ישיר, מתוך הנחה שהשווקים יספקו אותו במתכונת מצומצמת. הממשלה בישראל סבורה כי חינוך שיסופק על-ידי גופים פרטיים בלבד, יגרום לכך שחלק מהילדים לא יקבל חינוך נאות, וכתוצאה מכך ייפגעו שוויון ההזדמנויות, הצמיחה הכלכלית ורמת-החיים העתידית. משום כך הממשלה מבטיחה שאנשים יוכלו לצרוך חינוך גם אם לא שילמו עבורו ישירות.

סער ונתניהו
גדעון סער ובנימין נתניהו פותחים את שנת הלימודים; צילום: אבי אוחיון, לע"מ

הבעיה היא שמערכת החינוך עצומה, וצרכי התלמידים וההורים אינם אחידים וקבועים. ביורוקרטיית החינוך ענקית, מורכבת ומונופוליסטית, ובראשה היא מונעת משיקולים פוליטיים. לביורוקרטיה ולפוליטיקאים, מסיבות שונות, קל להסתדר עם ארגוני עובדים בעלי אינטרסים צרים, ויחד הם אינם מאפשרים למערכת החינוך לתפקד ביעילות. כך אין די הכשרה מתאימה, מבנה התגמול של עובדי ההוראה בעייתי, ורבים מהם נלחמים נגד שינויים בדרכי הניהול. בתווך נותרים מנהלי בתי-הספר ללא די סמכות וכלים מעשיים לניהול.

תמונה חד-צדדית

כאמור, ישנן ראיות רבות מהעולם להצלחה של רפורמה המבטלת את מונופול המדינה על החינוך, תוך החלה מבוקרת של עקרונות השוק החופשי. האם יש סיכוי לרפורמה כזאת אצלנו? ספק רב. מעבר לאינטרס הצר של כל שר חינוך (כמו כל פוליטיקאי) לשמור על כוחו, בולטים בהעדרם גופי מחקר בעלי אוריינטציה מוטת שוק חופשי אשר יספקו למקבלי החלטות מידע שונה מזה בו הם מוזנים על ידי גופי המחקר הקיימים שהם ברובם אטטיסטיים ומאמינים בריכוזיות.

אין עיני צרה חלילה במוסדות כמו מכון ואן ליר, מרכז אדוה ומכון טאוב. יש שם חוקרים מוכשרים והגונים. ובכל זאת, חסרים בארץ גופי מחקר שמרנים ומכובדים כמכון קאטו או ראנד האמריקנים, שיהוו משקל נגד. יש שפע של מידע בחינוך, והציבור, כמו גם מקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה, זקוקים למידע מגוון ולעתים סותר, כדי לגבש תמונת מצב נאמנה על רפורמות בחינוך.

גבריאל בן עמי הוא ד"ר למדיניות חינוך, חוקר חינוך עצמאי ומרצה במכללת ספיר ובמכללה להנדסה סמי שמעון

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. כתבה מצוינת. תודה.

    רק שאני מסתייג מהמילה שמרנים. לו זו בלבד שלשמרנים יש קונטציה רעה מחוץ לארה"ב (ולפחות לגבי מכון קאטו הוא גם לא מגדיר עצמו כשמרני אלא כקלאסי-ליברלי), רפורמה כזאת בחינוך היא בכלל לא שמרנית אלא קלאסית-ליברלית במהותה.

    יש כוח למילים, והשימוש בטרמינולוגיה נכונה הכרחי.

  2. שלום,
    כתבת ".. הפקעת המונופול על החינוך מידי המדינה" אך האם החינוך עכשיו בידי המדינה? כמו שציינת לוועד העובדים כוח רב. הם הקובעים אופן הגיוס, הרכס השכר והתגמולים. הם אחראים על כוח האדם במערכת, והם דואגים בראש ובראשונה לאינטרס שלהם.

    ברשת אורט עובד מחנך ששיקר לגבי השכלתו האקדמאית וקיים יחסי מין עם תלמידה בת 13. הוא זוכה להגנת הוועד ולא מפוטר. אז איפה המדינה ואיפה האינטרס הציבורי כאשר הם מתנגשים עם רצון הוועד?

  3. אין כמו חינוך לערכים כמו שהתורה מחנכת אותנו מפי בורא עולם. אז ההורים יזכו לכיבוד הורים ויחוו נחת מילדיהם. הילדים יהיו מחונכים וילמדו איך ללמוד לא כמו שמשרד החינוך נכשל כי רק מעתיקים כל היום. ברגע שמכניסים את בורא עולם לתמונה הילד גודל באמונה אמתית ועם מוטיבציה רגשית ללמוד מה שאין היום כלל. שימו לב אלה מהדתיים שלא בחרו מסלול עם בגרות וצריכים להשלים תוך שנה וחצי הם מדביקים את כל מה שלמדו בתיכון 3-4 שנים ואיך? כי אותם לימדו איך ללמוד ומכאן שכל דבר קטן עליהם. העובדות מדברות בעד עצמם