דעה: לא להיכנע לאינתיפאדת הרעב

גם לאנגליה של תאצ'ר וגם לרוסיה הסובייטית היו שיטות יעילות-למדי להתמודדות עם שביתות רעב של אסירים. יהיה מחירן התעמולתי אשר יהיה, הכניעה ללחצי הטרוריסטים יקרה יותר

גם לאנגליה של תאצ'ר וגם לרוסיה הסובייטית היו שיטות יעילות-למדי להתמודד עם שביתות רעב של אסירים. יהיה מחירן התעמולתי אשר יהיה, הכניעה ללחצי הטרוריסטים יקרה יותר

איך הילד לא אוכל?! מהומות פלסטיניות. צילום: Mr. Kate

אימאן אלשראונה, מחבל חמאס שנידון ל-38 שנות מאסר בכלא הישראלי בגין הנחת מטען שממנו נפצעו 18 ישראלים, ובגין מספר ניסיונות לחטוף חיילים, שוחרר מכלאו בחלקה הראשון של עסקת שליט. בהפתעה גמורה,  שרק הופעת לחות בתל-אביב בקיץ גדולה ממנה, התברר כי אימאן לא עמד בהתחייבות שלא לעסוק בטרור, עליה חתם עם שחרורו. צה"ל אפוא, נאלץ לשוב ולעוצרו. עד כאן הסיפור הרגיל של שיטת הדלת המסתובבת של האסירים הביטחוניים בישראל: מחבלים רוצחים יהודים, יושבים בכלא, משוחררים בעסקה כלשהי וחוזר חלילה.

אך בפרשה הזו היה משהו בכל זאת שונה: אימאן בחר לשבות רעב. עם שביתות ההזדהות ועם הפרות הסדר, שאיימו להצית את יהודה ושומרון בזעם בלתי-נשלט, עוד יכלה מערכת הביטחון להסתדר, אבל העובדה שהילד לא אוכל הייתה יותר מדי עבור מדינת דור-שני כמו שלנו, והממסד הביטחוני העדיף פשוט לשחרר את אימאן מכלאו, ובלבד שהשקט ישרור. גם כאן, כמובן, לא יצאו הישראלים פראיירים: אלשראונה חתם על עסקה לפיה הוא יגורש לרצועת עזה ויסכים שלא לשוב ליהודה ושומרון עשר שנים.

למי שלא זוכר, היה באותה פרשה אנטי-גיבור נוסף – סאמר עיסאווי שמו – אף הוא מחבל ממשוחררי עסקת שליט שחזר לסורו, וגם הוא בחר לשבות ברעב, כמחאה על שלילת זכותו להרוג יהודים. משנוכח עיסאווי כי האינתיפאדה האנורקטית שלו מצליחה, בחר להמשיך בשביתה עד לכניעה ללא-תנאים של המערכת, תוך סירוב לעסקאות שונות שהוצעו לו. היום אנו מתבשרים, כי אחרי שמונה חודשים של שביתת רעב מערכת הביטחון שוב נשברה, והוחלט לשחררו לביתו לאחר שירצה עוד שמונה חודשי מאסר.

אינתיפאדת האנורקסיה

שביתות רעב הינן צעד מחאה מוכר של אסירים לאורך ההיסטוריה. המפורסם בהם היה מהטמא גנדי, ששבת רעב ימים ארוכים בזמן מאבקו כנגד הכיבוש הבריטי בהודו. שביתת רעב מפורסמת נוספת בוצעה על ידי אסירי המחתרת האירית בכלא מייז בצפון אירלנד בשנת 1981. לחץ עולמי כבד הופעל על בריטניה להתפשר ולהיענות לדרישות השובתים, אך מרגרט ת'אצר המנוחה ביטאה ברהיטות את הסתירה הבסיסית בהתקפלות אל מול שביתה שכזו: "היענות לדרישות האסירים תעודד סחיטה נוספת ותעודד את הטרור". כאשר בובי סנדס, אחד מראשי השובתים,  מת כתוצאה מהשביתה, אמרה ת'אצר בנאום בפני הפרלמנט הבריטי: "מר סנדס היה פושע. הוא בחר לקפח את חייו שלו. זו בחירה אשר הארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו".

ההיסטוריה מדגימה כיצד מנהיגות אמיתית, המבינה את המשמעות של התקפלות בפני מחאת טרוריסטים, יכולה להתמודד עם שביתות רעב. אך ישנה גם דרך אחרת להתמודד. בברית המועצות הייתה נהוגה הזנה כפויה של שובתי רעב בבית הכלא, ביניהם גם אסירי ציון ודיסידנטים. פרקטיקה זו למנוע משובתי רעב, להפוך לקדושים מעונים, והיא מבוססת על התפיסה הטוטליטארית הסובייטית שגרסה כי לא רק חירותו של האסיר שייכת לה, אלא גם חייו ואף מותו.

האכלה כפויה בכלא הסובייטי

יא ברכען!

התפיסה הסובייטית אולי מעוותת מבחינה מוסרית, אך דווקא הפרקטיקה של הזנה כפויה, שנבעה מתפיסה זו, נשמעת כמו צעד הגיוני אותו ניתן לנקוט. גם המשפט הבינלאומי רואה בהזנה כפויה של שובתי רעב צעד לגיטימי, ובסעיף 6 של הצהרת טוקיו של ארגון הרפואה העולמי, שנחתמה בשנת 1975, נקבע כי ניתן לבצע הזנה כפויה של אסירים תוך כדי פיקוח של רופא עצמאי שאינו חלק מהרשות הכולאת.

גם בג"צ, קבע כי "גם אם נניח ששביתת רעב היא בגדר אמצעי לגיטימי להבעת דעות ולמימוש הזכות לחופש הביטוי, נטילת חלק בשביתה כזאת אינה נמנית על הזכויות המוקנות לאדם בעת שהוא כלוא בבית הסוהר … הימצא מי שיעלה על דעתו כי ניתן להתיר הפגנה של אסירים בבית- כלא?"

לפנינו אפוא שתי אפשרויות להתמודדות עם הבעיה: כיבוד הדיאטה החדשה של השובת עד שימות או יישבר, או הזנתו בכפייה. לכל אחת מאפשרויות אלו עשויות להיות מחירים בזירה התעמולתית, אך יהיו מחירים אלו אשר יהיו, המחיר של פשרנות בפני טרור הוא גדול עשרות-מונים.

הרתעה בהפרעה

בתי הכלא הישראלים כבר מזמן אינם מהווים גורם מרתיע כלפי הטרור הפלסטיני. ההיפך הוא הנכון. פלסטינים רבים מבקשים להגיע לבתי הכלא על מנת לשפר את מצבם. האסירים הפלסטינים זוכים לאפשרות להשלים בגרויות וללמוד באוניברסיטה הפתוחה מבלי שיפריעו להם להתרכז בלימודים. הם זוכים לביקורים תדירים של בני משפחתם, ארוחות שחיתות וקצבה מכובדת מהרשות הפלסטינית, העולה ביחס ישיר לחומרת העונש אותו הם מרצים. עם שחרורם הצפוי, באחת מן המחוות הקבועות של ממשלת ישראל לרשות, או בעסקה דוגמת ג'יבריל או שליט, הם גם יזכו לתפקיד בכיר ברשות לכל החיים.

כשלכל אלו נוסף כרטיס יציאה חינמי, במחיר של שביתת-רעב מתוקשרת, אין להתפלא על אבדן כושר ההרתעה של ישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. יפה מאוד!!!
    לפרסם בהארץ, ובעוד אתרים.

    סוף סוף אתר שכיף לקרוא אותו

  2. "חזר לסורו" – הוא בסך הכל נכנס לשכונה שלו עיסאוויה, מה שנאסר עליו. אפשר להבין משמו מה הקשר שלו לשכונה.

    הזנה כפויה אסורה לפי החוק הבינלאומי והדבר נפסק בישראל בשנות ה-80'. אני מבין את הרצון לחזור לימים האלה, או למצער, לימים של סטאלין, אבל זה לא יקרה ובצדק.

  3. ראובן, כל שהיית צריך לעשות הוא ללחוץ על הקישור שמוביל לפסיקת בג"ץ. כך היית רואה שאהרון ברק בכבודו ובעצמו חתום על פסק הדין שקובע שלאסיר אין את הזכות למעשה לשבות רעב. יש היום כל מיני דרכים טובות מאוד להזין את הגוף גם בלי תמונות קשות לצפיה. אני אישית דווקא מאמין שזכותו של אדם להרעיב את עצמו למוות ואני בכלל לא מבין מה ההתרגשות הגדולה מכך שאסיר בחר לעשות זאת לעמו. יש גבול כמה מדינה יכולה להיות טוטליטרית, אבל זה כבר ויכוח פילוסופי משהו. אם כבר דבר שאינו דמוקרטי וחורג ממשפט תקין והפרדת רשויות הוא כך שאדם נשפט לכלא ל-38 שנים ויוצא עקב החלטה פוליטית- אם אדם הורשע יש דרכים חוקיות לשחררו, כגון חנינה של נשיא המדינה (שגם היא מוגבלת למקרים מסוימים ולאחרונה שימשה בצורה לא כל כך משפטית לשחרור אסירי עסקת שליט) או משפט חוזר אם התגלתה סיבה לכך. צורה אחרת של שחרורו פוגעת באושיות הדמוקרטיה, פוגעת ביכולתה של החברה להגן על עצמה מפושעים ובעיקר פוגעת בחובת המדינה להגן על האזרחים שלה מאותם פושעים.

  4. אני אוהב איך שכל פעם מצייץ איזה שמאלני בשקל תשעים ואז כאשר נפרשת בפניו האמת הוא נודם לעד. בוא ראובן היקר ותתן לנו טיעון נגד במקום לבלבל לנו בביצים ולנוס מהאמת כל עוד נפשך בך