מרחיבים את הגדרת הסטייה

הפובליציסט זוכה פרס פוליצר, על סכנת התקינות פוליטית, אובדן ערכי משפחה והנתונים האמיתיים שמאחורי התעמולה.

אונס בחברה: לא מה שחשבתם. צילום: CHASE CARTER CC BY 2.0 VIA FLICKR

החברה המערבית עומדת חסרת-אונים נוכח התפוצצות שיעורי הפשיעה • את הצורך הנפשי שלנו להילחם בתופעה אנו מספקים באמצעות מסע-צלב דמיוני • כך, במקום להתמודד עם בעיות אמיתיות, הפכנו את האוכלוסייה הנורמטיבית למתעללים בילדים, מחללי נשים וגזענים בעלי דעות קדומות • צ'ארלס קראוטהאמר, פובליציסט זוכה פרס פוליצר, על סכנת התקינות הפוליטית, אובדן ערכי משפחה והנתונים האמיתיים שמאחורי התעמולה

מאנגלית: צור ארליך

א.

בסקר משנת 1940 נשאלו מורים מהן חמש הבעיות החשובות ביותר בבית-הספר. זו הרשימה שהתקבלה: 1. דיבור בלי הצבעה. 2. לעיסת מסטיקים. 3. הקמת רעש. 4. ריצה במסדרונות. 5. עקיפה בתור.

כעבור חמישים שנה נערך הסקר שוב. רשימת חמש הבעיות של 1990 שונה למדי: 1. צריכת סמים. 2. צריכת אלכוהול. 3. הריונות לא רצויים. 4. התאבדויות. 5. מעשי אונס.

אפשר לערום כאן הר של נתונים סטטיסטיים. אפשר לספק כאן אנקדוטות מניסיונו האישי של כל אחד מאיתנו. אך די בשתי הרשימות הללו כדי להמחיש את הידוע: הסטייה [המונח "סטייה" על הטיותיו, כאן ולהלן, מכוון לשימושו הסוציולוגי, קרי סטייה מנורמה חברתית (deviancy) – ולא לשימוש העממי שכוונתו לסטייה מינית, פרוורסיה. הערת המתרגם] באמריקה זינקה במהלך חמישים השנים האחרונות. הדברים יצאו מכלל שליטה.

איך טיפלנו בזה? דניאל פטריק מויניהן העלה רעיון מרתק במסה שפרסם לאחרונה ב'אמריקן סקולר', תחת הכותרת "מצמצמים את הגדרת הסטייה". לדבריו, הסטייה החברתית – פשע, משפחות הרוסות, מחלות נפש – הגיעה לממדים כה עצומים ובלתי-נתפסים, שאימצנו סוג מיוחד של הכחשה: טיפול במגפה על-ידי הוצאת רובה של המחלה מכלל ההגדרה "מחלה". אנו מנמיכים את הסף להגדרת הנורמליות, ועל-ידי כך משאירים את הסטייה, את הלא-נורמליות שמעתה מוגדרת מחדש, בממדים נסבלים.

קחו לדוגמה את החד-הורות. מ-1960 ועד היום שיעורה שולש ויותר מכך. כיום היא פוגעת – וכל מי שמכיר את שיעורי העוני ויתר החולאים החברתיים הקשורים בחד-הורות יודע כי "פוגעת" היא המילה הנכונה – ביותר מרבע מהילדים בארצות-הברית. אולם עם התפשטות הבעיה, הגדרתה השתנתה באופן שיטתי בידי התרבות – בידי העובדים הסוציאליים, בידי אנשי הרוח, ובאופן הבולט ביותר בידי התקשורת – ועתה היא נחשבת פשוט לעוד סוג של אורח חיים לבחירה. דן קווייל אולי צדק, אך למרפי בראון יש יותר רייטינג.

הדוגמה השנייה של מויניהן היא הפשע. הורגלנו עד קהות לרמת פשיעה שלפני שלושים שנה הייתה נחשבת לבלתי-נסבלת. טבח יום ולנטיין ב-1929 חולל מהומה מחוף אל חוף וזכה לשני ערכים באנציקלופדיית "וורלד בוק"; מדובר בקרב בין מאפיות, שבו ארבעה בריונים הרגו שבעה בריונים אחרים. בסופשבוע ממוצע בלוס-אנג'לס של ימינו, ציין ג'יימס ק. ווילסון, למעלה ממחצית הפשעים האלימים כלל אינם מדווחים. הגענו לידי כך שמעשי רצח נראים לנו רכיב בל-יימחה מן הנוף החברתי, כמו תאונות דרכים.

ולבסוף, מחלות הנפש. להבדיל מהתמוטטות המשפחה ומהפשיעה, לא ידוע על עלייה בשיעור מחלות הנפש בשלושים השנים האחרונות. שכיחותה של הסכיזופרניה לא השתנתה, אך שכיחות האשפוזים בגלל סכיזופרניה ופסיכוזות אחרות דווקא כן. בתי החולים הפסיכיאטריים התרוקנו. ב-1955 נמצאו במוסדות האשפוז הפסיכיאטריים במדינת ניו-יורק 93 אלף חולים. בשנה שעברה, המספר היה 11 אלף. לאן הלכו יתר 82 אלף החולים וצאצאיהם? בעיקר אל הרחובות. בתוך שנות דור הוזרם אל רחובות הכרך האמריקני שיטפון של חולים אומללים. כיום אנחנו חולפים באדישות על פניהם של עזובים עלובים אלה, הישנים במבואות וקופאים לצד גדרות. גם הם נעשו בעינינו חלק מן הנוף הטבעי. הצלחנו לעשות זאת על-ידי כך שהגדרנו אותם מחדש, כאנשים שפשוט אין להם דיור בר-השגה. הם אינם משוגעים או חולים, אלא סתם עניים מאוד (כאילו יש לאדם משוגע וחולה ונטוש לחלוטין סיכוי שלא להיעשות עני מאוד).

לוז טענתו של מויניהן הוא שבעקבות "הדה-רגולציה המוסרית" של שנות השישים חל זינוק בסטייה החברתית בחיי המשפחה, בהתנהגות הפלילית ובביטויים פומביים של פסיכוזות; ושאנו מטפלים בזינוק זה בדרך האפשרית היחידה: צמצום ההגדרה של סטייה חברתית, ה"מנרמל" את מה שחברה מתורבתת, מסודרת ובריאה יותר הייתה מתייגת כבר מזמן – ואכן תייגה מזמן, אך לא עוד – כסטייה.

ב.

מויניהן צודק. אבל הוא מספר רק את מחצית הסיפור. ישנה תופעה חברתית משלימה, תאומתה של תופעת צמצום הגדרת הסטייה. במיזם-הענק החברתי של שיטוח המוסר, אין די בכך שהסוטה ינורמל; נדרש שמנגד יוכרז נתח מן הנורמלי כסוטה. ועל כן, בעוד הסטיות הפליליות והפסיכוטיות זכו לצמצום הגדרה, כלומר להנמכת הרף שמה שמעליו נחשב לנורמלי, הגדרתן של הסטיות הבורגניות הרגילות הורחבה – כלומר לגביהן רף הנורמליות הוגבה. תחומים נרחבים של התנהגות רגילה, שעד לא מכבר נחשבו תקינים, הועברו אל מתחת לרף. וכך, התנהגויות שנתפסו סבירות לחלוטין מוקעות עכשיו כסטייה. אורח החיים הנורמלי של מעמד הביניים מתגלה כביכול כביתם האמתי של האלימות, ההתעללות, שנאת הנשים וקטלוג שלם של מעשים סוטים ומחשבות סוטות.

במסגרת מיזם שיטוח המוסר נתגלו מחוזות חדשים של סטייה, כגון אונס בדֵייט ודיבור שאינו תקין פוליטית. מחוזות מוכרים, כגון התעללות בילדים, הועצמו על-ידי דישה אינסופית במכבשי התודעה הציבוריים, ותוקפּוּ באמצעות דו"חות מלומָדים על אודות שכיחותם המדהימה. על-ידי כך מתגלה הסטייה לא כנחלתם של פושעים ומשוגעים, אלא כתופעה המשגשגת בלב המעמד הבינוני הגדול. הסוטים האמתיים בחברה נחשפו. מי הם? לא צמד הפושעים הקולנועי בוני וקלייד, אלא הזוג הטלוויזיוני הנשוי-באושר אוזי והרייט.

הפירוק המוסרי של הנורמליות של המעמד הבינוני הוא מיזם עצום. אלפי מתנדבים עובדים לקידומו. בהרחיבם את הגדרת הסטייה הם נחלו כמה הישגים מרשימים. הגדולים בהם הם שלושה, והם נמצאים בדיוק באותם תחומים שמויניהן זיהה: חיי המשפחה, הפשיעה ומחלות הנפש.

מסך של דיסאינפורמציה. צילום: Elle Kay CC by sa 2.0 Via FLICKR
מסך של דיסאינפורמציה. צילום: Elle Kay CC by sa 2.0 Via FLICKR

ג.

תחילה, חיי המשפחה. בחסות ההרחבה החדשה מתברר שהמשפחה המצויה מן המעמד הבינוני איננה מה שתועמלני הימין סיפרו לנו: לא מבוע חמים ומזמין של "ערכי המשפחה", וגם לא סלע קיומם של היציבות החברתית והחוסן הנפשי. להפך: זוהי קלחת של חולי, שורש פורה רוש ולענה של דיכאונות, ניכור ומגוון אי-תפקודים של מבוגרים. מדוע? מפני שבלב המשפחה מקננת התולעת, החטא-הקדמון שהתגלה בשנות התשעים: התעללות בילדים.

התעללות בילדים היא כמובן בעיה אמתית. אבל האם היא שכיחה כיום פי 19 מכפי שהייתה לפני שלושים שנה? כך טוענת הסטטיסטיקה. ב-1963 דווחו 150 אלף מקרים; ב-1992 עמד המספר על 2.9 מיליון.

אם ניתן דעתנו להיסטוריה של היחס לילדים מהמאה ה-19, כאשר הייתה נפוצה עבודת ילדים ואפילו עבדות ילדים, ואילך, יקשה עלינו להאמין שמגמת השיפור המתמדת מאז ועד לאחרונה התהפכה במידה רדיקלית כל כך בתוך דור אחד.

מובן שהיא לא התהפכה. מה קרה אם כן? הדבר הראשון שקרה הוא מגפה של דיווח יתר. דאגלס בֶּשָרוֹב, שכיהן בשנות השבעים כמנהלו הראשון של המרכז האמריקני הלאומי לטיפול בהתעללות ילדים ובהזנחתם, מציין כי בשנת 1975 כשליש מהתלונות על התעללות בילדים נדחו בשל היעדר ראיות, ואילו כיום נדחים על רקע זה שני שלישים. רשויות מדינת ניו-יורק אולי ראו כהתקדמות חברתית את העובדה שבין 1979 ל-1983, למשל, מספר המקרים המדווחים של התעללות בילדים גדל בכמעט חמישים אחוז. אלא שמספר המקרים המאומתים לא רק שלא עלה בתקופה הזו, אלא אפילו ירד. במילים אחרות, העלייה ב-22 אלף במספר המקרים המדווחים ביטאה עלייה בת פחות מאפס במספר המקרים האמתיים.

שימו לב לניגוד. לפשע רגיל, שחושינו כבר קהו בו, צמצמנו את ההגדרה מהי סטייה. אחד המדדים להקהיה זו הוא תת-דיווח: שניים מכל שלושה פשעים 'רגילים' אינם מדווחים כלל. בהתעללות בילדים, המצב הפוך. כאן חושינו התחדדו לכדי רגישות יתר, והגדרת הסטייה התרחבה בהתאם. אחד המדדים לרגישות-יתר הוא דיווח-יתר. ואכן, בעוד שניים מכל שלושה מעשי פשע רגילים אינם מדווחים לעולם, שניים מכל שלושה מקרים מדווחים של התעללות בילדים לא התרחשו מעולם.

המגפה למראית-עין של התעללות בילדים היא מכלול בעל גורמים רבים. דיווח-יתר הוא בבירור אחד מהם. השתנות הנורמות החברתיות באשר לענישה גופנית היא גורם נוסף. על-פי ההגדרות ואמות המידה הנוכחיות של התעללות בילדים, חוששני שרוב רובם של בני דורו של אבי היו מוכרים כקרבנות התעללות.

אבל מעֵבר למספרים ולהגדרות, יש אידיאולוגיה חדשה סביב התעללות בילדים. אנשי המקצועות הטיפוליים, המחויבים לאמונה במגפת התעללות, מעודדים את הציבור לחפש בקדחתנות מקרי התעללות, ואם אי-אפשר למצוא – להמציא.

התבוננו בעצה מאחד מספרי העזרה-העצמית הפופולריים על התעללות מינית, 'אומץ לרפא': "אם אינכם מצליחים לזכור שום דוגמה ספציפית [של התעללות מינית שחוויתם בילדותכם] … אבל עדיין יש לכם הרגשה שמשהו התעללותי קרה לכם, קרוב לוודאי שהוא אכן קרה". וכן, "אם אתם חושבים שהתעללו בכם, ובחייכם ניכרים התסמינים, סימן שאכן התעללו בכם".

אם בחייכם ניכרים התסמינים. בתרבות פופולרית המזריקה יום יום לווריד של צרכני התקשורת סיפורים על התעללות בילדים, לא קשה לגרום לחולים פגיעים לחשוב שהבעיות שלהם – התסמינים – נובעות מהתעללות בעבר הרחוק, אפילו כזו שנשמטה מזיכרונם. כך מגיע המצוד אחר המגפה הנסתרת לידי האבסורד המגלם אותו כיום: כל אותם מבוגרים המציגים לפתע את עצמם כקרבנות של התעללות בילדות, שהודות לכשפיה של פסיכותרפיה נמרצת השיבו לעצמם זיכרונות שנמחקו כביכול בשל אמנזיה בת עשרות שנים.

רעיון הזיכרון המודחק, כוכבה הפופולרי של תקופת הגאות הפרוידיאנית בשנות הארבעים והחמישים, עומד על בסיס מדעי רעוע ביותר. מחקרים רבים עמדו על תופעת ההשׂאה (סוגסטיה) התרפויטית, אך גם בלעדיהם יודע כל מי שהיה תרפיסט כמה קל לזיכרונות להיווצר בהשאתו של מטפל שהמטופל בוטח בו ורוצה להשביע את רצונו.

למה אמורים זיכרונות של התעללות בילדות להשביע את רצונו של המטפל? כי הם הולמים את האידיאולוגיה החדשה של הנוירוזה. זה כמאה שנה שהאידיאולוגיה הפרוידיאנית מצביעה על מה שנתפס כטראומות פסיכו-סקסואליות מן הילדות כמקורן של נוירוזות בבגרות. אלא שפרויד עצמו הסיק, לאחר תקופה של ספקנות ראשונית, שאירועים פסיכו-סקסואליים אלה הם פנטזיות.

כיום, כמובן, מסקנתו זו של פרויד מצוירת כשגיאה חמורה, או אפילו, כטענת של ג'פרי מייסון וצלבנים אנטי-פרוידיאניים אחרים, כבגידה גדולה של פרויד באמת שהייתה ידועה לו. האופנה העכשווית, שהחליפה את אופנת פרויד, היא שהפנטזיות הן אמת. כל אימת שחולה מתלונן על דיכאון, הערכה עצמית נמוכה, או כל פריט אחר מתחלואיהם הנפוצים של החיים המודרניים, החיפוש אחר הסיבה לכך מתחיל בחוויית התשתית של התעללות מינית בילדות. כדברי הספר הנזכר, אם בחייך ניכרים התסמינים, סימן שהתעללו בך.

הפסיכולוגיה החדשה הזו מושרשת בתפיסות עכשוויות בדבר הפתולוגיה של חיי המשפחה הרגילים, ומחזקת אותן בתורהּ. במשך מאה שנה האמנו, בהשפעת פרויד, שנוירוזות בבגרות נובעות מהטראומות הבלתי-נמנעות של ההבשלה המינית, שאירעו מתוך טעויות תמימות בדרך כלל של ההורים וזוקקו כזיכרונות פנטסטיים (מלשון פנטזיה) של המטופל. לא עוד. לפי גרסת ימינו, הנוירוזה אינה תוצאת טעויות תמימות אלא פרי מעשים פליליים המתרחשים בחיקה החם של המשפחה הרגילה-למראה. חפשו ותמצאו: חטאיו של האב ניכרים בחייהם האומללים של הבנים והבנות. התעללות בילדים היא הפשע שרק מחכה להתגלוֹת, וכמובן לקבל הדרכה טיפולית הולמת וסיפור לפני השינה. זהו הסוד הקטן והמלוכלך שמאחורי גדר החצר של הבית הפרוורי. לצד עבירה זו, סטיות של חיי המשפחה שנחשבו פעם לא לגיטימיות נראות שפירות וטריוויאליות.

נשמע חזק יותר בתוך תיבת התהודה. צילום: CT Senate Democrats CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR
נשמע חזק יותר בתוך תיבת התהודה. צילום: CT Senate Democrats CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

ד.

זאת באשר למשפחה. נתבונן עכשיו אל עמוד התווך השני של חיי היומיום הבורגניים: היחסים ההטרוסקסואליים הרגילים. שוב לפנינו מתחם עצום-ממדים של התנהגות אנושית שעד לאחרונה נחשב נורמלי, ושסַף הנורמליות שלו הוקפץ לאחרונה כדי להכליל שטחים נכבדים ממנו בממלכת הסטיות. גם פה נקודת ההתחלה היא עבירה חמורה אמִתית: אונס. בעבר נתפס האונס כמעשה הכרוך בהפעלת כוח או באיום בהפעלת כוח. לא עוד. באמצעות המושג "אונס בדייט" התפשט האונס על פני יבשת עצומה של התנהגות שעד כה נתפסה כנורמלית, או בתחום האפור, אבל ודאי לא פלילית.

"כ-47 אחוז מהנשים הן קרבנות אונס או ניסיון אונס … ו-25 אחוז מהנשים הן קרבנות של אונס מלא". כך טענה קתרין מקינון במשדר חדשות טלוויזיוני מחוף אל חוף. טענות מסוג זה נפוצות. סקר של אוניברסיטת סטנפורד, למשל, טוען ששליש מהנשים שנסקרו חוו אונס בדייט.

המספרים הללו לא רק נשמעים מופרזים. הם אכן כאלה. הערכה ממשית יותר סיפקה הבולשת הפדרלית, האף-בי-איי, על סמך נתונים מהתוכנית המאוחדת לדיווח על פשעים, שהוכפלו מתוך הנחה שיש עוד מקרים רבים לא מדווחים. כפי שציין ניל גילברט בכתב העת 'הפבליק אינטרסט', שיעור קרבנות האונס מכלל אוכלוסיית הנשים לפי הערכה זו הוא בסביבות אחת מאלף.

או אולי נתבונן במחקר המפורסם והמדווח ביותר על מגפת האונס, זה שערכה מרי קוֹס למגזין 'מיז'. הסקר שלה כלל 6,159 תלמידי מכללות, בנים ובנות, ומצא ש-15 אחוז מהם נאנסו מגיל 14 ואילך ועוד 11 אחוזים היו נתונים לניסיונות אונס. עוד מצאה קוס שמקרב 3,187 הסטודנטיות במדגם שלה, 862 חוו לעדותן ניסיונות אונס במהלך השנה שלפני הסקר. כלומר, יותר מרבע מהנשים בשנה אחת. היות שהלימודים במכללה נמשכים שלוש שנים, אפשר לשער על-פי נתונים אלה שבמהלך תקופת לימודיהן במכללה נתונות שלוש מכל ארבע סטודנטיות לאונס או לניסיון אונס.

ושוב מתברר שהעולם האמתי שונה למדי. דיווחים מ-2,400 קמפוסים, המתחייבים על-פי "חוק זכות הסטודנט לדעת והביטחון בקמפוסים" משנת 1990, כוללים במשך שנה פחות מאלף מעשי אונס – כלומר כחצי-אונס לשנה פר קמפוס. לפי נתוני שנת 1991 שפרסם ברנרד קולג', חממה של פעילות אנטי-אונס ושל הארגון הבינלאומי נגד אלימות מינית "טייק בק ד'ה נייט", בקרב 2,200 הסטודנטים לא דווח ולו מקרה אחד של אונס, גם לא אונס-בדייט. בשנה שלאחר מכן נרשמו שם שני דיווחים, שאחד מהם אושש. אוניברסיטת קולומביה, ובה 19,300 תלמידים, דיווחה על שני מקרים לאורך תקופה זו, שאף לא אחד מהם אומת.

איך אפשר להסביר חוסר פרופורציה קיצוני כל כך, פי 500, בין המספרים האמתיים לבין המספרים הפנטסטיים שחדרו לתודעה הציבורית? זה קל. גם פה הסטייה הוגדרה מחדש על דרך ההרחבה. קוֹס וחוקרים אחרים הגדילו את מוטת כנפיו של האונס, כך שיכלול התנהגויות שאתם ואני לא היינו מגדירים כאונס. ולא רק אתם ואני; גם אותם אלה הנתפסות כקרבנות אינן מכירות בהם כאונס. במחקרה של קוס, שלושה רבעים מהנשים שתויגו כקרבנות אונס לא ראו את עצמן כמי שנאנסו. 42 אחוזים חזרו וקיימו יחסי מין עם ה"אנס"-כביכול.

נשים שנאנסו אינן ידועות בדרך כלל כמי שמעוניינות בסקס נוסף עם מעניהן. משהו שגוי פה. הדבר השגוי הוא ההגדרה הרופפת להפליא למה שנקרא אונס. בין עשר השאלות שקוס שאלה את נבדקותיה היו גם אלו: "האם קיימת יחסי מין כשלא רצית, מפני שנכנעת לטענות ולחץ מתמשכים מצד גבר? מפני שגבר נתן לך אלכוהול או סמים?" במחקר של סטנפורד, זה שהעלה כי אחת משלוש סטודנטיות היא קרבן לאונס בדייט, נשאלו הנבדקות אם אי פעם קיימו "פעילות מינית מלאה כשלא רציתן". במילים אחרות, סקס פלוס חרטה שווה אונס. הדבר הולם היטב את הגדרתה של קתרין מקינון לאונס: "מבחינה פוליטית, אני קוראת 'אונס' לכל מקרה שאישה עושה סקס ומרגישה מחוללת".

אבן הפינה להגדרה חדשה ורופפת להדהים זו היא רעיון הכפייה המילולית. ראו את ההגדרה בספר 'אונס בידי מַכּר: הפשע הסמוי' מאת ג'ון וילי (1991), בפרק שכותרתו "כפייה מינית לא אלימה": "אנו מגדירים ככפייה מינית מילולית מקרים שאישה מסכימה לפעילות מינית לא רצויה בגלל טיעונים מילוליים של גבר, לא כולל איומים מילוליים בהפעלת כוח פיזי". כשהגדרת האונס מורחבת בדרך כה רדיקלית, כך שאפילו הצעת משקה או התעקשות מילולית נחשבת אונס, אין פלא שמתקבלת מגפה של סטייה בהתנהגות המינית.

כמובן, מאחורי המספרים הללו נמצאת אידיאולוגיה לפיה יחסים הטרוסקסואליים הם תמיד סטייה. כפי שאמרה פעם אנדריאה דבורקין, "רומן הוא אונס המיופה במבטים נרגשים". מגפת האונס-בדייט היא רק פן אמפירי של תיאוריה נרחבת הגורסת כי היות שיחסים בין גברים ונשים הם אי-שוויוניים במהותם, יחסין מין בין גברים ונשים לעולם לא יהיו באמת בהסכמה. הם תמיד כפויים.

"הדמיון בין אונס (ותקיפה) לבין בעילה, המתבטא בתבניות, במקצבים, בתפקידים וברגשות, שלא לדבר על המעשים", כותבת מקינון, "…מקשה להגן על האבחנות המורגלות בין פתולוגיה לנורמליות, בין אלימות לסקס". ועוד: "השוו בין דיווחים של קרבנות אונס לבין דיווחים של נשים על יחסי מין. הם דומים מאוד אלו לאלו… לאור הדברים הללו, ההבדל העיקרי בין בעילה (נורמלי) לבין אונס (אבנורמלי) הוא שהנורמלי קורה לעתים כה קרובות, שקשה לשכנע אנשים שיש בו פסול".

או במילותיה של סוזן אסטריך: "פמיניסטיות רבות יאמרו שכל עוד נשים הן חסרות אונים יחסית לגברים, אין זה נכון לראות את המילה 'כן' כסימן של הסכמה אמתית ליחסי מין". סלחו לי, אבל אם 'כן' איננו סימן להסכמה אמתית, מה כן מסמן אותה? חוזה נוטריוני?

ואם אין דבר כזה הסכמה אמתית, כי אז האידיאל הפמיניסטי-רדיקלי ממומש: כל בעילה היא אונס. מי צריך את המחקרים? שיעור הנאנסות איננו אחת מארבע, לא אחת משלוש וגם לא אחת משתיים. הוא אחת מאחת. וכך יכולה נעמי וולף לכתוב בספרה 'מיתוס היופי' כי יש כיום "אצל צעירים מצב, שבו העובדה שבנים אונסים ושבנות נאנסות נתפסת כחלק ממהלכם התקין של הדברים" [ההדגשה – של נעמי קליין, מיתוס היופי, מאנגלית: דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004].

אונס בדייט הוא רק הדוגמה הקיצונית ביותר להגדרה מחודשת של סטייה, המרחיבה אותה כך שתלכוד ברשתה שלל עצום של התנהגויות יומיומיות נורמליות. זו הדוגמה הקיצונית ביותר מפני שמדובר בפשע. אולם ישנם גם עוונות חמורים פחות, מַערך מבלבל של עבירות הנכנסות לקטגוריה "הטרדה מינית"; קטגוריה שהגדרתה עשויה להיות רופפת ומרחפת אף היא, אך תמיד רחבה דיה להחשיב התנהגות תמה כסטייה. כפי שכתב אלן בלום, "דברים שהובנו פעם כצורות של חיזור נתפסים עכשיו כצורות של הפחדה זכרית".

פתאום, כולם הפכו להיות חולי נפש. צילום: Thierry Ehrmann CC by sa 2.0 Via FLICKR
פתאום, כולם הפכו להיות חולי נפש. צילום: Thierry Ehrmann CC by sa 2.0 Via FLICKR

ה.

כל זאת באשר למשפחה וליחסים הטרו-סקסואליים נורמליים. נמשיך אל המתחם הגדול השלישי של הסטייה החדשה: פשעי מחשבה.

בחודש שעבר ביקר אצלי סוכן של הבולשת הפדרלית במסגרת בדיקת-רקע שגרתית לגבי אדם שעבד אצלי, המועמד עתה למשרה בכירה בממשל. הסוכן שאל את רשימת השאלות הקבועה, ששמעתי כבר פעמים רבות: שאלות על קשיים כלכליים, על צריכת סמים, על התמכרות לאלכוהול. ואז קפצה לה שאלה חדשה: "האם אדם זה ביטא אי-פעם דעה קדומה כלשהי כלפי קבוצה על בסיס גזע, אתניות, מגדר, מוצא לאומי וכדומה?" הוא לא שאל אם האיש היה מעורב בתקרית גזענית. דבר כזה היה מגיע לידיעת הבולשת ממילא. הדבר שהוא רצה לברר היה מחשבותיו הכמוסות של חברי, רגשות שהוא אולי הסגיר לאדם שעבד בצמידות איתו במשך שנתיים. שלב זה בראיון נועד לכך שאעיד אם שמעתי את חברי מספר בדיחות על פולנים וכגון דא (לשמחתי, לא שמעתי). וזה היה השלב שבו התחוור לי כי חשיבה גזעית לא תקינה, או דיבור גזעי לא רגיש, הגיעו למעמד רשמי של פשע מחשבה.

שוב נתחיל את דיוננו בפשע האמתי, בסטייה טרם הרחבת הגדרתה. ישנה אלימות גזעית, מהסוג שהוצא לפועל בעבר בידי הקו-קלוקס-קלאן וכיום בידי יחידים כגון שני הנאשמים בשריפת תייר שחור בטמפה. מעשים אלה אסורים על-פי חוק ונענשים. נוסף על כך, ישנם מעשי אפליה גזעית מגונים ונתעבים אף כי אינם בהכרח אלימים, כגון אפליה בדיור.

אולם עתה, כשהמעשים הגזעניים הגלויים מוכרים כעבירות פליליות ומטופלים בענישה, הועלה סף הסטייה. המיזם הנוכחי הוא חשיפת דעות-קדומות המקננות במחשבות, באינסטינקטים, בבדיחות ובעמדות.

זירת הפעולה הגדולה של המיזם הזה היא האקדמיה בארצות-הברית. אוניברסיטאות ניסו לאכוף קודי דיבור בקמפוסים, והדבר הוגבל רק משום שהוכח כי הוא מפר בעליל את החוקה. זה היה ניסיון של האוניברסיטה למנוע דיבור פומבי ואפילו פרטי שעלול לפגוע בקבוצות הזכאיות להגנה מיוחדת. סטודנט דתי באוניברסיטת מישיגן, לדוגמה, מביע את דעתו שהומוסקסואליות איננה מוסרית, ומאולץ לחזור בו ואף נידון להשתתף בסדנה לשיפור הרגישות לצורך חינוכו-מחדש.

האירוניה מושלמת. ההומוסקסואליות היא אשר נחשבה להתנהגות סוטה. אולם עתה, משהוכרזה פשוט כאורח חיים שאדם בוחר בו (במסגרת צמצום הגדרת הסטייה), מי שאין דעתו נוחה מההגדרות החדשות, ושלביש מזלו אמר זאת בפומבי, מוצא את עצמו מוגדר כסוטה סטייה מחשבתית (במסגרת הרחבת הגדרת הסטייה).

ישנה, כמובן, הפרשייה הידועה מהשנה הנוכחית, של הסטודנט עדן יעקובוביץ' מאוניברסיטת פנסילבניה. קבוצה קולנית של סטודנטיות שחורות, חברות אחוות-נשים, הרעישה ליד הפנימייה שלו באמצע הלילה, והוא קרא להן בקול "בְּהֵיימֶס" – סוסי יאור. הוא הואשם בהטרדה גזעית. שורת מלומדים גויסה למשימה האבסורדית של זיהוי תקדימים גזעניים לשימוש במילה זו. הם לא הצליחו (חבל שלא שאלו אותי. הייתי חוסך להם טרדה רבה. אבי קרא לי 'בהיימה' פעמים כה רבות, שהמונח היידי נעשה כמעט למילת חיבה. אינני סבור שהיו לאבי מניעים גזעניים). למרות זאת האוניברסיטה נותרה משוכנעת שיש איזה שד גזעני מאחורי המילה האקזוטית, והחליטה שהסטודנט חייב להיענש. היא לחצה עליו להודות באשמה. הוצעה לו עסקת טיעון: ההליכים יבוטלו אם הוא יודה בגזענותו ויסכים להתחנך-מחדש באמצעות השתתפות ב"תוכנית הכשרה לחיים בסביבה של קהילה רבגונית".

חשבו על כך: המשוגע הטיפוסי בלב ברודווי חופשי לנאום את נאומי ההזיה שלו. איש לא ישלח אותו לטיפול בכפייה. אבל סטודנט המסנן את המילה "בהיימה" באוזני חבורת בנות-אחווה מאוים בעונש החמור ביותר העומד לרשות האוניברסיטה – גירוש – אלא אם יסכים לעבור טיפול שיתקן את חשיבתו הסוטה.

זה אולי נראה אירוני, אבל קל להסביר זאת. בסדר החברתי החדש, חוסר-השפיות אינו נחשב לסטייה, אך חוסר-הרגישות כן; וחסרי-הרגישות הם אלה הטעונים פיקוח מחשבתי וחינוך-מחדש. עם סוג אחד של סטייה אנחנו מוכנים לחיות, עם הסוג האחר לא. האמת היא שלסוג הראשון, פסיכוזה, אנחנו כבר מתקשים לקרוא סטייה. כדברי מויניהן, הפסיכוזה היא עכשיו חלק טבעי מהנוף.

ו.

חולי הנפש אינם באמת חולים. פשוט חסר להם דיור. אלה אנחנו האשמים בחשיבה סוטה, שכן מתחת למסווה הנחמדוּת המנומסת של חיינו הבורגניים אנו מסתירים גזענות, מיזוגיניה, הומופוביה, ועוד שלל חוסר-רגישויות מושחתות ומשחיתות.

עם פשעים רגילים אנחנו לומדים לחיות. אך לאחרונה למדנו שאי-אפשר לחיות עם תופעה שאך זה למדנו על קיומה: האלימות נגד נשים הרוחשת מתחת לפני השטח השגרתיים והשפירים לכאורה של כל היחסים ההטרוסקסואליים.

ההורה היחידני והמשפחה ההרוסה אינם נחשבים עוד לסטייה חברתית. המשפחה הבורגנית מהפרוורים, שתהום של התעללות והטרדה מינית רובצת תחתיה – היא בית הגידול של הסטייה.

הרציונליזציה של הסטייה הגיעה אל מיצויה הלוגי: הסוטה מוכרז כנורמלי, והנורמלי נחשף כסוטה. כך משתווה המעמד המוסרי של כולנו. המיזם הושלם: איזה הבדל ממשי כבר יש בינינו?

וזה בדיוק העניין. הרחבת ההגדרה של סטיות מסוימות, לצד צמצום ההגדרה של הסטיות הישנות, היא מיזם הרפתקני של יצירת שקילות מוסרית. ככזו, היא בתו של מיזם ותיק, שהגיע לקצו העגום עם התפוררות האימפריה הסובייטית. המיזם ההוא נועד לכונן שקילות מוסרית בין מזרח ומערב. הסובייטים אימפריאליסטים, אכזריים, מושחתים וחמדנים? אולי, אבל אנחנו, המערב, גרועים לא פחות. על כל פשע שעשו הסובייטים, גם אנחנו עשינו אחד.

זן זה של שקילות מוסרית שבק חיים. נפילת מסך הברזל, שחרורן של מדינות הגוש המזרחי, פתיחת הארכיונים, עדויותיהם של הכלואים לשעבר – כל אלו שמו ללעג ולקלס את מי שניסה ליצור משוואה בין פשעי המערב לפשעי הגוש הסובייטי.

אבל אידיאולוגיות אינן סובלות ואקום. ועל כן קיבלנו גרסה חדשה של שקילות מוסרית: זו המתקיימת כביכול בתוך החברה המערבית, בין הנורמלי והסוטה. זוהי דרך חדשה ונועזת לערטל את המערב הבורגני מגלימתו המוסרית הנוצצת. כי כאשר, אם לחזור למילותיה של קתרין מקינון, המצב "מקשה להגן על האבחנות המורגלות בין פתולוגיה לנורמליות", מתפוגגת יומרתה של הנורמליות הבורגנית לעליונות מוסרית.

הכלי המושלם לחשיפת הריקבון, האבנורמליות, של החיים הבורגניים הוא הרחבת הגדרתה של הסטייה. הרי המעמד הבינוני, שומר החוק, מגדיר את סגולתו הטובה כניגודה של הסטייה, ומפיח בניגוד זה חיים באמצעות בידול, הוקעה, החרמה והענשה. והנה מתברר שהניגוד הגדול הזה בין נורמליות לסטייה הוא פארסה. הסוטים האמתיים, כמה נפלא לספר זאת, הם עוטי מסכת השפיות, בני מעמדות הביניים המתגוררים בפרוורים הנוחים. הם מתעללים בילדיהם, מחללים את נשיהם, ומחביאים עמוק בפנים את הנתעבות שבמחשבות.

הרחבת הגדרתה של הסטייה היא דרך חדשה להשׂביע סדר-יום אידיאולוגי ישן. אבל היא ממלאת גם צורך פסיכולוגי. מויניהן זיהה צורך זה: הצורך להתמודד עם הזינוק בסטייה האמתית. דרך אחת היא, כזכור, הכחשה: צמצום הגדרתה של הסטייה האמתית יוצר מצג שווא כאילו הסטייה נעלמה, שכן מעתה היא מוגדרת כנורמליות. אסטרטגיה אחרת היא הסחה: הרחבת הגדרתה של הסטייה, כפי שפירטתי בפרקים הקודמים. כך נוצרים מיני סטיות חדשים שאפשר לצאת ולהילחם בהם. הדבר מסיח את דעתנו מהסטיות הישנות, ונותן לנו את ההרגשה כי למרות כל הרציחות, הטירוף והתוהו-ובוהו שסביבנו, אנחנו בעצם מצליחים לשמר את הנורמות שלנו ולהגן עליהן.

וכך – אם לקחת כדוגמה את סוגיית הפשיעה – אנו עומדים חסרי-אונים לנוכח התפוצצות שיעורי הפשיעה, ואת הצורך הנפשי שלנו להילחם בתופעה זו אנו מספקים באמצעות מסע-צלב נגד האונס בדייט. כמו זה המחפש תחת פנס הרחוב את ארנקו שאבד לו במקום אחר, אנו חוסכים בבחירה זו טרחה רבה אך מוותרים על הסיכוי לפתור את הבעיה. הרחבת הגדרתה של הסטייה בוראת יקום שלם חדש של התנהגויות לפיקוח, ולקינוח גם מכוננת מעמד גבוה יותר של עבריינים. זה הרבה יותר נוח: קל יותר לקיים פיקוח חברתי על הבורגנות רדופת האשמה ועל הסטודנט הפגיע מאשר על הפושע חבר הכנופיה או על הסהרורי קצוף השפתיים.

כמובן, מסעי-הצלב החדשים הללו אינם תורמים דבר למלחמה בפשיעה האמתית או בהפרעות הנפשיות. ובכל זאת הם גורמים לנו להרגיש שאנחנו חודרים אל לב מאפליית הסטייה. וההרגשה הזו טובה. חֶברה מוכרחה להרגיש שהיא אוכפת את הנורמות שלה ונאבקת בסטייה מהן. משוויתרנו על המלחמה בדבר האמתי, איננו יכולים לוותר על עצם המלחמה. אז אנחנו נלחמים בסטיות החדשות בעזוז מענג. זוהי בעיקרה מלחמה בטחנות רוח וברוחות-רפאים, אבל למי אכפת?

__________

המאמר המקורי פורסם במגזין ה'ניו רפבליק' בשנת 1993, ועלה לרשת באתר ה-American Enterprise Institute. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

32 תגובות למאמר

  1. חינוך מחדש? ארה"ב נהפכת לצפון קוריאה יותר מאשר צפון קוריאה.
    אני צופה בפוסטים של אמריקאים ביוטיוב, מהמעטים שמסוגלים להפעיל את שכלם. בפוסטים הללו האמריקאים עצמם מספרים על התנהגויות ודרכי פעולה של הממשל, בין הפדרלי ובין המדינתי, על כל זרועותיהם, והדוגמאות שהם מביאים פשוט מעוררות חלחלה.
    ארה"ב מידרדרת ומתפוררת מבפנים (רק תיראו מה קורה בדטרויט מבחינת האוכלוסיה) וייתכן שהאמריקאים משקיעים המון מאמצים במדיניות החוץ שלהם לשם הרס כי כך יוכלו להסיט את תשומת הלב של הציבור האמריקאי מענייני פנים לענייני חוץ (וזה די מצחיק משום שרוב האמריקאים אינם יודעים לקרוא מפות של אזורים שאינם בארה"ב).

  2. בות המערב מבוססת על ערך אחד
    אני.חירות הפרט.
    מכיון ותרבות המערב נוגדת ערכים
    אז הם מקדשים את האנ
    אני יעשה מה בא לי
    וכל דבר שמעורר לי הנאה ועונג.
    כשאין ערכים אז אפשר להבין טרור
    ולהצדיק מעשים מעוותים.
    לעומת זאת בעולם הלא מערבי
    שם אמנם יש ערכים מסוימים
    אבל מאידך התרבות מאוד לא סימפטית
    רצח על כבוד המשפחה.אונס המוני.רצח עם.
    מלחמת אזרחים.גנוסייד.עונשים אכזריים.
    לצערי אין כיום תרבות אמצע
    שמשלבת ערכים ודמוקרטיה וזכויות לפרט.
    יש או חוק מוות להומואים ונואפים.או חוק זכויות ללהטבים.
    לדעתי תרבות המערב על כל תחלואיה בדרך לשקיעה
    גם התרבות של העולם השלישי מובילה לדרך חתחתים
    המערב עומד על כרעי תרנגולת
    אירופה כאומה לבנה מאבדת את הרוב לאט ובטוח.
    והרוב הלבן בארהב הופל למיעוט
    גם בקנדה ואוסטרליה אחוז הלבנים בצניחה
    מה שאומר ששלטון האדם הלבן בעולם הולך ויורד
    הדבר יביא לכך שהלבנים בארצות המערב יתבוללו עם האחרים
    וכך יווצר אדם צבעוני ורב צבעים שישלוט בארצות המערב
    חלקים גדולים ממדינות המערב יאבדו לטובת המוסלמים
    והם יוגדרו כאקס טריטוריאלים.
    כבר היום מתרחשים הדברים שכתבתי בפועל.
    השריעה מוכרת בבריטניה.מאלמו היא עיר עם רוב מוסלמי.
    ראש עיריית רוטרדם מרוקני מוסלמי.
    אחוז נשואי התערובת בין שחורים ללבנים ואסיאתים עצום
    אחוז הלטינים בארהב עבר את השחורים
    ועוד ועוד.

    1. אז איסלם זה רע? זה מה שרצית להגיד? מה כל הניתוח המלומד שלך?
      נוח היה לבן נכון? הוא זה שאנס את הבנות שלו ?
      האח והאחות היהודים שעשו סקס בתנך היו מוסלמים? שחורים? משוודיה?

  3. הכותב ידוע ומפורסם כארכי שמרן, אדם רע וטיפש בטירוף, המייצג הנאמן של כל מה שהכי רע בארצות הברית כנכשלות פונדמנטיסטית שתצא מדעתה מול כל רמז לסימן הכי קטן לרגישות אנושית

    1. תגובה המעידה כי המגיב לא קרא לעומק את המאמר – היה מגלה מראה.

  4. "הדבר" שכתב את המאמר הזה לא מבין שהשיפור המתמיד ביחס לילדים למשל נבע בדיוק מזה שאנשים ידעו להאבק בדעות החשוכות שהוא מציג כאן,
    השמרן,הימני, תמיד יציג את העובדה שפעם היה רע יותר כטיעון לזכות דעתו,
    אלא שהוא שוכח שאם כולנו היינו קראוטהאמר (איזה שם הולם לפשיסט) אז ילדים היו עדיין מתים במכרות פחם.

    1. אתה לא תקבע מי חשוך ומי לא. תפסיקו לדבר בסיסמאות שמאלנים הזויים. אף פעם אין לכם דברים ענייניים לומר. רק קשקושים מתיפייפים חסרי כל אפשרות ליישום פרקטי. אובר מתירנות תוך התעלמות מתוצאותיה. מאיפה עודך הביטחון העצמי שלכם אני לא יודע.

  5. לכל תנועה יש תגובה והשמרנים, זה עדיין רוב המימסד, גם המדעי והרפואי, יעשו את הכל על מנת להפריע ולמנוע מהאנושות להתפתח מוסרית.

    1. משה יקיר׳,
      ההתפתחות המוסרית שלך היא אפסית וכנראה גם רגרסיבית, של קראוטהאמר אדירה ונכונה.

  6. הנתונים מראים שהאדם הזה מדבר הבלים ושטויות. בבקשה:

    נתוני רצח בארצות הברית נמצאים במגמת ירידה מתמשכת, ובמדינות ללא עונש מוות יש פחות רציחות:
    http://www.deathpenaltyinfo.org/murder-rates-nationally-and-state#nat1970

    נתוני אונס בארצות הברית: ירידה דרמטית מאז שנות השבעים:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Rape_in_the_United_States

    עבירות רכוש בארצות הברית – עלו עד שנות ה80-90, ומאז בירידה עקבית:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_States

    מעצרי זנות בירידה ברוב המדינות:
    http://prostitution.procon.org/view.resource.php?resourceID=000120

    רק מעצרי סמים נמצאים בעלייה, ולא לכל סוגי הסמים:

    http://www.bjs.gov/content/dcf/enforce.cfm

    ולסיכום:
    http://www.bjs.gov/content/pub/pdf/aus9010.pdf

    שנמשיך? האיש משקר במצח נחושה. הסטיות ה"רגילות" של פשע וסמים
    לא בעלייה אלא בירידה. העולם המערבי בטוח מאי פעם. זה שהומוסקסואלים מקימים משפחות ונשים מגדלות ילדים לבד לא הפך את העולם המערבי למאורת פשע. הוא מביא ציטוטים של כמה פמיניסטיות קיצוניות מאוד, שלא מייצגות כמעט אף אחד (ואף אחת) כעדות למן התפרקות מוסרית של העולם. תעשה לי טובה.
    ונכון, יש דברים שנחשבו בעבר כדברים נורמטיביים, כמו להרביץ לילדים שלך על חוסר משמעת. הם הוכחו מחקרית כמזיקים ביותר ולא מועילים, והיום הם לא נחשבים נורמטיביים וטוב שכך. שנחזור עוד אחורה? פעם היה נורמטיבי שהאישה היא רכוש ונמכרת מהאב לבעל תמורת כמה כבשים. היום זה לא. אוי ויי.

    1. אם היית קורא עד הסוף, היית מגלה שהוא כתב את המאמר ב-1993. לא היום.

  7. יש שגיאה במאמר. היום מצליחים להבין את הפושעים המשוגעים והשונים. אבל זה לא בא על חשבון ההגיון הבריא, בפועל – רוצחים עדיין יושבים בכלא, וכן שאר הפושעים. ה"פושעים החדשים" אמנם זוכים לתגובות נזעמות – אבל גם הבחור מהסיפור של "בהיימוס" קיבל רק עונש סמלי, גם אם הוא לא אשם בדבר.

    יש היום המון ביקורת על התנהגויות שפעם היו מותרות, וכמעט לא שומעים על הפשעים החמורים "אולד סקול". זה נראה כשגעון, אבל בפועל, פועלים כנגד הפשיעה הקשה, רק בלי פרסום רב, זה כבר מובן מאליו. זה לא מובן מאליו – יש אנשים שדואגים לשמור עלינו.

    כדי להתקדם אנו חייבים להיות שמרנים, ולהמשיך לפעול כנגד הפשעים הישנים, אבל גם להרחיב את הדרישות ולהילחם בפשעים החדשים. אסור לוותר על אף צד.

  8. כל מילה בסלע – למעט התעללות מינית בילדים.
    לא כל זיכרון של אישה שאבא חיבק אותה כשהייתה תינוקת הוא עדות להתעללות מינית.
    גם לא כל זיכרון של צעיר על ענישה גופנית שחווה כשהיה תינוק הוא עדות להתעללות.
    אבל צריך להתייחס בחומרה להתעללות בילדים.
    כל השאר פשוט נכון
    אמריקה ירדה מהפסים ואני בחרדה שהיא גוררת אחריה את שאר העולם.
    בעידן הפייסבוק והווטסאפ – כל התבטאות אומללה או מעשה קונדס מתועדים מתועדים לנצח.

  9. זהו אחד המאמרים החשוכים ביותר שפירסמתם עד היום. הוא קושר בכפיפה אחת תיקונים וסטיות בחברה האנושית. גם אם יש ממש בדברי המחבר שהתקינות הפוליטית עברה את גבול הטעם הטוב והגיע לכדי "משטרת מחשבות" שבינה ובין ליברליות אמיתית אין זבר, הדוגמאות התלושות מהמציאות של התעללות בילדים (יש דבר כזה, הוא לא מטופל מספיק טוב) ואונס ע"י אדם מוכר (יש דבר כזה, הוא לא רק לא מטופל כמו שצריך הוא גם מעודד על ידי תרבות שטרם נגמלה מראייתן של נשים כרכוש) הופכות את הטיעון לביטוי של שמרנות קיצונית עד כדי מוזרות ממש.

    בסופו של דבר, הכותב בעיקר נקרא כגבר הטרוסקסואלי לבן המלין על של השינויים בחברה הבאים על חשבון זכויות היתר שלו. הטיעון עצמו, שכאמור, יש בו ממש, הולך לאיבוד במה שנראה כשנאה לפחות או יותר כל דבר שאיננו גבר לבן וכהצגה מעוותת של נתוןנים מספריים שאינה משקפת נכונה את המציאות. (כך לדוגמה, דיווח יתר על התעללות בילדים נובע ממודעות גדולה יותר לבעיה. חוסר הטיפול מעיד על חוסר יכולת של המערכת לעזור לילדים ונשים במצב זה, תופעה המוכרת היטב לכל מי שעוסק בתחום גם אם נראה שהכותב אינו מודע לה או מסרב במודע להכיר בה.

    לא ראוי שאתר איכותי כשלכם יפרסם זבל כזה

    1. נגה ארבל, שימי לב לאמוציות שהמאמר מוציא ממך.
      ועתה לכי וקראי את הערך הויקיפדי על האיש. חשוך? זבל? נראה שאת בדעת מיעוט.

      את כועסת מכיוון שהוא מתאר אותך נאמנה. את מגדירה אותי, את אבי ואת שאר הגברים כחלק מתרבות "…שטרם נגמלה מראייתן של נשים כרכוש". איזו הדגמה נהדרת לדברי קראוטהאמר! בעולמך ובעינייך כל הגברים הנורמטיביים, המערביים המהותם, בקיצור – כל הבחורים החביבים והגברים הנחמדים הינם על ספקטרום של סטייה בנוגע ליחס לנשיהן (והן כמובן, אומללות שכמותן, כלואות במצב זה ואינן מודעות באופן מלא למערכת הסטייה בה הן הקורבן).
      ובנוגע למשפט "…תופעה מוכרת הייטב לכל מי שעוסק בתחום…", הרי שאפשר להשתמש בו יופי גם בנושאי אסטרולוגיה. התופעה במקרים רבים אינה אלא המצאה של התחום.

      בקיצור – לקרוא, הכי חשוב לא להפסיק ולקרוא, וניתן גם ללמוד מעמדות שאינן דומות לשלך. הדבר תורם להרחבת האופקים.
      בהצלחה בהמשך

    2. זה ממש לא משנה מה אנשים אחרים כתבו על עמדותיו של הכותב בויקיפדיה – הוא מביע אותן בבהירות רבה בעצמו במאמר שלמעלה – והן חשוכות למדי.

      אין במאמר הזה שום תיאור שלי. אני לא מגדירה אף גבר על שום ספקטרום. למעשה, אני מסכימה שיש בעיה עם משטרת המחשבות ההולכת ומתגבשת בסוגיות דוגמת שנאת זרים כאילו אפילו המחשבה על "קליקות" היא דבר בזוי ולא ראוי.

      ולמרות האמור לעיל, אני עומדת על כך שהדוגמאות של קראוטהיימר אינן מחזקות את הטענה שלו אלא את הטענה שלי שהוא מנותק מהמציאות של מי שאינו גבר לבן מהמעמד הגבוה בעולם.

      וכיוון שהפכת את הדיון לאד הומינם בעצמך אומר לך שהתגובה שלך מעידה על כך שאתה כנראה לא ממש נחמד כמו שאתה חושב. אם אתה מרגיש קצת לא נוח בעולם החדש המופלא שלנו, אם חש שאתה צריך להשמר בדבריך קצת יותר משנעים לך ייתכן שאתה לא באמת ב"ספקטרום" הנורמטיבי. ייתכן שיש התנהגויות שאתה רואה כ"נורמליות" והן למעשה מאד לא נוחות או נעימות לאנשים לנשים ולילדים שסביבך.

      כשאני אומרת "לא" אני מתכוונת לזה. אני גם מתכוונת ל"כן" שלי. זה לא הצד שלי בחלוקה המגדרית שעדיין מתעקש לבלבל בין שני ההפכים הללו. אני לא רוצה לקרוא את המחשבות שלך ולא מעניין אותי מה אתה חושב על אנשים שונים ממך. כך ראוי שיהיה. הבעיה היא שגברים רבים עדיין חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה אני חושבת.

      אין ספק שיש ליברלים רבים שהלכו רחוק מדי במישמוע העולם לחשוב בדיוק כמוהן. ואין ספק שזו בעיה. זה לא מבטל את העובדה שגם הניסיון לטעון שאונס הוא רק מצב של כפייה אלימה מרחיק אל מעבר להררי החושך. לא כל הגברים סוטים. רק אלו מביניהן שהם באמת לא נחמדים וחושבים שלדחוף בחורה שאמרה לא חמש פעמים עד שהיא נכנעת (כי זה מה שהחברה לימדה אותה שהיא אמורה לעשות גם כשהיא לא רוצה) זה "יחסי מין בהסכמה".

      בכלל הרעיון שמה שצריך זו "הסכמה" ולא "רצון פעיל" הוא עיוות של גברים, שכנראה כמוך, חושבים שכשהיא אומרת לא היא לא באמת מתכוונת לזה.

  10. מעניין שאותו דבר קורה במישור המדיני. מבינים את כל הזוועות המתרחשות באפריקה ובארצות ערב, ונטפלים לשיראל, שעם כל מגרעותיה היא מדינה דמוקרטית וליברלית לעילא.

  11. המאמר הזה הוא פשוט מופת לרוצח אביו המבכה את היותו יתום.

    בעוד שאתר מידה קורא מעל לכל במה לאולטרא קפיטליזם רודף בצע ואנוכי, לשמיטה של כל ציווי חברתי ומוסרי שאינו מוכפף לאל החדש: "זכות הקניין", הוא מתפלא שהמדינה והחברה אכן מושכות ידיים, שחולי הנפש משוחררים לרחוב, שהחברה הפכה לאלימה, ריקה ומנוכרת. ובזה הוא עוד מאשים את העובדים הסוציאלים! לא חלילה את קיצוץ התקציבים החברתיים הקבוע ואת כלכלת ה- "מנצח לוקח הכל".
    שימו לב, זה אולי המאמר היחיד בכל האתר שלכם שמזכיר את הביטוי דה-רגולציה בהקשר שלילי!
    ובכן, טלו קורה, זוהי דמות החברה שאתם מטיפים אליה.

  12. מרתק.לא מסכימה עם הכל,אך הנתוח המעניק והתרגום המצויין.מי המתרגם?

  13. מרתק.לא מסכימה עם הכל,אך הנתוח המעניין והתרגום המצויין.מי המתרגם?

  14. היה עליכם להזכיר כי צ'רלס קראוטהמר מחבר המאמר נפטר אתמול , יום חמשי.

  15. כל הכבוד!
    תודה רבה על המאמר הכ"כ מתבקש.
    אין ספק שאתר מידה נותן מענה לחוסר הימין האינטלקטואלי שיש בישראל. מי יודע אולי עוד יבוא היום ויצמח לנו גורדן פיטרסון ישראלי..
    תודה לצור על התרגום.
    תודה לאתר מידה.

  16. היות שאין אף יחיד או קבוצה שמוסמכים לקבוע מהו "פשע אמיתי" או "מחלת נפש אמיתית" ומהי בכלל "אמת", המאמר הזה קצת תמוה.
    לקראוטהמר היו את אמות המידה שלו, שהנחו אותו בהגדרת "פשע אמיתי". לו היה קראוטהמר חי לפני 500 שנה, היו אמות המידה שלו שונות לחלוטין. (לפי קראוטהמר למעשה כל המלכים האירופאיים מימי הביניים היו "פושעים אמיתיים" מכיוון שלא תיחזקו את אידיאל המשפחה הבורגנית אלא תיחזקו הרמון עמוס פילגשים ונסיכות)
    אין ספק שהוא צודק בדבריו, ואנו רואים אותם היום בצורה מוקצנת כמו קמפיין metoo. קמפיין שנוי במחלוקת שגורם להמון תוצאות שליליות, אבל אין ספק שהוביל לשינוי בדעותיהם של אנשים.

    הבעיה אינה ההגדרות, צמצומן או הרחבתן. הבעיה היא חוסר הכבוד. לו היינו דואגים לצלם האנוש של ההומלסים, במקום להתעסק בהגדרתם, עולמנו היה טוב יותר. לו היה אכפת לנו באמת מחולי הנפש, העניים, המסכנים, הפוסט-טראומתיים, והיינו עוזרים להם במקום לתייגם, היה יותר טוב לכולם. הבעיה היא המשמעות שההגדרה נושאת בחובה: ברגע שאתה "חולה נפש" או "פושע" אני יכול להתעלם ממך כי אינך בדיוק "אדם".
    בואו נזכור שכולנו בני אדם, וכל אדם שנמצא במצוקה, על סובביו לעזור לו.
    הסוציאליזם לא יעזור כאן, כי הוא מכניס את כולם להגדרת "נזקקים" והופך את כולם למנהלי חשבונות של זולתם. הקפיטליזם הוא זה שיעזור, כי למרות שהוא ממלא את הלב בחמדת ממון, הוא אינו מבזבז לשם כך את הרחמים.