זה רק ספורט?

עם ישראל מצטיין במספר תחומים, ספורט אינו אחד מהם • מאפיין ישראלי בולט נוסף הוא חוסר היסודיות, החפיפניקיות • כשרון זו תכונה מולדת, אבל יסודיות זה כבר מרכיב מנטלי שאפשר לפתח

לא לחינם מכונה עם ישראל בתואר עם הספר ולא עם הספורט. העם היהודי בורך במגוון יכולות, יכולת ספורטיבית היא לא אחת מהן, ולא שח-מט זה לא באמת ספורט. אם נבחן את המספרים המסקנות יהיו בוטות יותר: 22.7% מזוכי פרס נובל הינם יהודים, מנגד, נבחרת ישראל מעולם לא העפילה לאליפות אירופה בכדורגל. לאחר הקמת מדינת ישראל התווספה למוגבלות הספורטיבית היהודית תכונה ישראלית מוכרת: החפיפניקיות. שילוב שתי התכונות הללו הובילו את הספורט בישראל להיראות כמו שהוא נראה. אמנם, קיימים מקרים יוצאי דופן כמו מדליה אולימפית מדי פעם, ליתר דיוק שבע מדליות בשישים ושלוש שנים (לשם ההשוואה, קארל לואיס אוחז תשע מדליות זהב ועוד אחת כסופה). עוד הצלחה ישראלית לא מייצגת היא מכבי ת"א בכדורסל, המבוססת על ספורטאים מחו"ל ושמעון מזרחי אחד שלא נפגע מהגן הישראלי, אם כי בימים אלו מכבי חוזרת לשורשים הישראליים, ומפגינה יכולת ישראלית טיפוסית. אך אלו היוצאים מהכלל המעידים על הכלל.

כשמקצוענות פוגשת חובבנות

והנה, קם לו מיטש גולדהאר, יהודי-קנדי עשיר שיכל לקנות את מועדון הכדורגל ברצלונה, ובאקט ציוני רוכש את קבוצת הכדורגל מכבי ת"א. ייתכן שגולדהאר סבר שכל היהודים בורכו בשכל ובחריצות כמו יהודי הגולה, אך למרבה הצער, לא זו המציאות בארץ היהודים. המציאות האכזרית טפחה על פני גולדהאר, ולאחר שנה וחצי בה נעקץ במיליוני שקלים בידי מאמנים/סוכנים/יועצים ומומחים מטעמם, אך כמעט ללא הישגים ספורטיביים, כאשר הישג השיא של קבוצתו הוא זכייה בגביע הטוטו האזוטרי, החליט גולדהאר לשכור את שירותיו של ג'ורדי קרויף, שחקן עבר הולנדי בינוני, ובעיקר בנו של אגדת הכדורגל יוהאן קרויף, בכדי שישמש המנהל הספורטיבי של הקבוצה. בניגוד ליכולתו המפוקפקת כשחקן, מתגלה קרויף הבן כמנהל מבריק, ותוך דקות ספורות באימון הקבוצה הוא מזהה את שתי הבעיות של הספורט הישראלי המוזכרות למעלה. לזהות את הבעיה זה חשוב, אבל מה לגבי פתרון? את הגן היהודי – חוסר היכולת הספורטיבית, לא נשנה, זרים שבאמת יודעים כדורגל לא יבואו לשחק בישראל, אז מה כן?

קרויף הבן הבין מהר מאוד, כי מספיק לקנות את השחקנים הישראלים הכי טובים כדי לשלוט בליגה הישראלית. למען האמת, הליגות האירופיות מחוץ לתחום, וליכולות של השחקנים האירופיים אין בכלל מה להשוות. המשחק האחרון בין ישראל לנבחרת אירופית נגמר בהפסד. 3-1 לבוסניה תודה ששאלתם. בד בבד מחליט קרויף להיפטר סופית מהגן הישראלי – החפיפניקיות, ומבער מצוות ההנהלה והאימון כל גורם ישראלי. התוצאות לא מאחרות להגיע. שלוש אליפויות רצופות, גביע המדינה, גביע הטוטו והבלחה קטנה לאירופה בשלוש שנים בלבד. בליגה הישראלית, שולטת תל אביב ללא עוררין. לאור ההצלחה המוכחת היינו מצפים גם מקבוצות אחרות לחקות את מודל גולדהאר, ולמנות מנהלים ספורטיביים זרים. הגיוני. אבל אנחנו מדברים על מדינת ישראל, ולכן לא תופתעו לגלות שההפך הוא הנכון. לא די שקבוצות ישראליות נותרו עם המנטליות הישראלית החפיפניקית, הן הגדילו לעשות, ובסיוע עיתונות הספורט הישראלית (בדומה לעיתונות הכללית המוכרת מהארץ, רק בתחום אחר) הן מבקרות את התנהלותו של ג'ורדי קרויף, סיקור מגמתי וחסר ענייניות.

היגיון ישראלי מפוקפק

שתי דוגמאות מהשבוע האחרון מחדדות את הבעיות הישראליות כפי שבאו לידי ביטוי בספורט. בן רייכרט, שחקן מכבי תל אביב אשר הושאל בשנה שעברה בחינם להפועל תל אביב, מסרב לשוב לשחק במכבי, בעלת הזכויות בכרטיס השחקן שלו, ולכולם זה נראה בסדר – לא מכריחים שחקן כדורגל לשחק בקבוצה שהוא לא רוצה לשחק בה.

עוד דוגמה טרייה, סעיף חדש בתקנון ההתאחדות מונע מקבוצה להתנות השאלת שחקנים בהגבלתם ממשחק מול הקבוצה המשאילה. לא מפתיע שתקנה זו כבר גורמת לקבוצות להימנע מהשאלת שחקנים בחינם ולשלם את שכרם. הרי אף קבוצה לא תסכים לשלם לשחקן כדי שישחק נגדה. אז זהו, שלעיתונות הישראלית זה נראה הגיוני מאד, ולכן היא פצחה בקמפיין נגד עצירת ההשאלות ללא תמורה. גם בקמפיין זה בדומה לשאר הדיונים הכלכליים בישראל, בחרה התקשורת להשתמש בטרמינולוגיה המוכרת של עשירים נגד עניים.

הבעיות בספורט הישראל דומות אם כן לחוליים אחרים המאפיינים את המשק. מדובר על שנאת עשירים והתחמקות מעבודה יסודית. את נושא הכישרון לא נוכל לפתור, דוגמאות מהעולם מוכיחות שכישרון זה חשוב אך אפשר להגיע רחוק גם עם ניהול נכון וללא כישרון. אם ישראל רוצה להעפיל אי פעם לטורניר בינלאומי, כדאי שהיא תתחיל להתעורר ולטפל בליקויים המנטליים שמאפיינים חלקים רחבים בחברה הישראלית. אחרת גם הצאצאים שלנו יראו את יורו 2800 בטלוויזיה.