סקירת ההיסטוריה חושפת כיצד התגייסו לטובתו עיתונאים, מומחים, אנשי אקדמיה, לוביסטים ופוליטיקאים בארצות-הברית למען התוכנית הגדולה.
מאנגלית: אורי רדלר
אייתוללה חומייני טופח על השולחן. "רבותיי, רבותיי!" הוא אומר. "גם אם זה יהיה הדבר היחידי שנעשה השבוע, אנחנו חייבים למצוא רעיון לפעולה טרוריסטית אחת לפחות, שתראה לכל העולם שארצות־הברית, השטן הגדול, היא רק נמר של נייר, אומה חלשה של אנשים חלשים, עם הבשל לחורבנו!". חומייני יושב בראש כינוס של מנהיגים נודעים לשמצה, בהם גם יאסר ערפאת, מועמר קדאפי, ומיכאיל גורבצ'וב. ברקע, האיש המגיש תה לנאספים מושך מעליו לפתע את תלבושתו, ומאחוריה מתגלה פרנק דרבין מסדרת סרטי הקומדיה "האקדח מת מצחוק". דרבין ממשיך ומעניק סדרת חבטות ראויה לשמה לכל הבריונים הבינלאומיים, כשגם חומייני זוכה למנה המתבקשת.
סצינת הפתיחה של "האקדח מת מצחוק", הקומדיה הפרועה משנת 1988 היא תוצר מובהק מאין כמותו של עשור רייגן — דוגמה מזוקקת לעוינותה העמוקה של אמריקה למשטר האיראני ולמנהיגו. הסרט עלה למסכים רק שמונה שנים אחרי שבחירתו של רונלד רייגן לנשיאות הובילה את המשטר לשחרר את 52 האמריקנים החטופים, בהם החזיקה משך 444 יום, החל ב-4 בנובמבר 1979. בשנים הבאות המשיכו החומייניסטים לשרוף דגלים אמריקניים ברחובות טהראן בטקסי שנאה ששודרו בכל העולם. הם אימצו את ארגון הטרור הלבנוני חיזבאללה, שהיה אחראי לפיצוץ המחנה הצבאי האמריקני בביירות בשנת 1983, המתקפה הקטלנית ביותר על כוחות הנחתים האמריקניים מאז מלחמת־העולם השנייה. העם האמריקני ידע זאת, ומשום כך הוא התענג אפילו על תיאור קומי של חומייני הזוכה לגמול הולם על מעשיו.
נעבור 26 שנים קדימה. המשטר האיראני עדיין מחזיק בבני־ערובה אמריקנים, בהם כתב ה'וושינגטון פוסט' בטהראן, ג'ייסון רזאיאן, ואמיר חכמטי, נחת אמריקני ממוצא איראני, שנידון למוות בשנת 2012 בהאשמה מפוברקת של ריגול ועדיין נמק בבתי־הכלא הנאלחים של המוּלוֹת. דגלים אמריקניים עדיין מועלים באש, והקריאות "מוות לאמריקה!" עדיין נשמעות בתפילות יום שישי בכל רחבי איראן. המשטר בטהראן ממשיך לחמש ולממן את חיזבאללה, והכוחות האיראניים ושלוחיהם מקיפים עתה את אדמות ערב. ובשנים שחלפו אצו המולות לפתח נשק גרעיני. הצנטריפוגות שלהם עדיין מסתובבות, על אף חמש החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם.
ובחיתוך חד, אל המשרד הסגלגל בית הלבן. חג המולד 2014 בפתח, וברק אובמה יושב לאחד הראיונות שהוא מעניק מעת לעת לעיתונות הליברלית. "צריך להבין את הצרכים ואת הדאגות הלגיטימיים שלהם", אמר הנשיא לרדיו הציבורי הלאומי (NPR) בהתייחס למשטר האיראני. וושינגטון צריכה להבחין בין הצרכים הלגיטימיים האלו וה"ההרפתקנות" המתבטאת בתמיכה בחיזבאללה ובאיומים נגד ישראל. אם האיראנים היו יכולים להפריד את הבר הריאליסטי מהמוץ החומייניסטי, כך אמר הנשיא האמריקני, הרפובליקה האסלאמית "תוכל להיות מעצמה אזורית מצליחה מאוד".
זהו רגע מדהים: מי היה יכול לדמיין, אפילו לפני שנתיים או שלוש, את נשיא ארצות־הברית מביע למעשה משאלה שהמולות באיראן יצליחו במאבקם להשיג הגמוניה אזורית? ובכל זאת, זה בדיוק מה שהוא אמר. העובדה שההערה הזו לא עוררה גלים של ממש מצביעה עד כמה השתנתה תפישת היחסים בין איראן לארצות־הברית בעיני הציבור.
גבירותי ורבותי – מהפך
השלכות המדיניות בולטות כבר עתה. בשעת כתיבת הדברים האלו עומד ממשל אובמה על סיפו של הסכם גרעין, שיהפוך כמעט בוודאות את טהראן למדינת סף גרעינית. רוב הגורמים הרשמיים במדינות הערביות היום סבורים שארצות־הברית מטה באופן פעיל את מאזן הכוחות לטובת המשטר האיראני, על חשבונן של בנות־בריתה המסורתיות של ארצות־הברית. לוושינגטון יש למעשה ברית עם טהראן במזרח ובמסופוטמיה, ועם סיכומה של עסקת הגרעין תזרים ארצות־הברית מאות מיליארדי דולרים אל תוך אוצר המדינה המדולדל של איראן — כסף שישמש את כהני הדת כדי לחזק את בני בריתם ואת שולחיהם, ולהדק את אחיזתם בעולם הסוני.
המהפך שעברה איראן בעיני האליטה האמריקנית, ממדינה טרוריסטית לשותפה של ארצות־הברית, היא ניצחון של מאבק ממושך לטובת ערכת רעיונות מסוימת ביחס לרפובליקה האסלאמית, ולקשריה לאומה שאותה כינתה מאז יומה הראשון "השטן הגדול". לאורך שנים טענו בזכות התפיסה הזו עיתונאים, אקדמאים, שדולות בוושינגטון ופקידים רשמיים. יעדה הבסיסי היה תמיד 'למכור' את המשטר האיראני כמתון, הגיוני ואפילו הגון ודמוקרטי בהשוואה לשכניו. הזרועות השונות במסע זה לא פעלו תמיד בתיאום. לא מדובר תמיד במאמץ מודע. לעתים קרובות, קודם מהלך השינוי הזה בידי עיתונאים עם כוונות טובות, אך פתאים. מסע המיתוג מחדש לא היה קנוניה אפלה; הוא היה בעיקרו מסע שנוהל באופן גלוי. והמסע גם לא התקדם תמיד באופן חלק, אלא בקפיצות ובדילוגים לפרקים, עם נסיגות תכופות לאורך הדרך.
ובכל זאת, חובבי-איראן בארצות־הברית זכו בהישג שאין דוגמתו: הם גרמו לארצות־הברית להפגין ידידותיות כלפי משטר שהסיסמה המרכזית שלו היא "מוות לאמריקה".
מאמר דעה של פרופ' מלומד מפרינסטון בשם ריצ'רד פאלק [עד לא מזמן הממונה מטעם האו"ם לחקר "מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים] , שפורסם ב'ניו יורק טיימס' ימים ספורים אחרי שעלה חומייני לשלטון בפברואר 1979, יכול להיחשב עתה לתנ"ך הקדמוני של חובבי-איראן האמריקנים. כדאי לצטט ממנה באריכות מסוימת. "בחודשים האחרונים," כותב פאלק,
לפני שובו כמנצח לטהראן, העניק האייתוללה הבטחות חוזרות ונשנות לקהילות הלא-מוסלמיות באיראן. הוא אמר למנהיגי הקהילה היהודית שתהא זו טרגדיה אם רבים מ-80,000 היהודים יעזבו את המדינה. ברור כי השקפתו מושפעת מעוינותו לישראל, בשל תמיכתה בשאה האיראני ובשל היעדר פתרון לשאלה הפלסטינית. הוא גם ציין כי השמאל הלא-דתי יהיה רשאי לבטא את השקפותיו ברפובליקה האסלאמית ויהיה רשאי להשתתף בחיים הפוליטיים…. אין אדם יכול לתת אמון בסברה שאייתוללה חומייני מסתיר את דעותיו האמיתיות…. מעודד גם ללמוד שפמליית תומכיו מורכבת כולה מאנשים מתונים ופרוגרסיביים.
פאלק סיכם: "איראן יצרה דגם חדש של מהפכה עממית המבוסס, בעיקרו, על טקטיקה לא־אלימה, ועשויה עוד לספק לנו דגם של ממשל הומני במדינה מהעולם השלישי לו אנו זקוקים נואשות".
על רקע שפיכות הדמים של המהפכה, והדיכוי שבא בעקבות עלייתו לשלטון של חומייני, נראה מאמרו של פאלק כמו מקרה לדוגמה של דיווח פתאים וחשיבה סנטימנטלית. אך קווי המתאר של התיאוריה שרירים וקיימים גם היום, וניכרים באופן בו מנסה הנשיא אובמה למכור את עסקת הגרעין עם איראן. נבחן לרקע כל אחת מהאסטרטגיות הרטוריות המשמשות כאן:
• העמידה העיקשת על הדעה שהליבה החומייניסטית כוללת רפורמטורים ומתונים, שיש להם מחלוקת אידאולוגית, ולא רק טקטית, עם מי שמכונים חסידי הקו הנוקשה (הפמלייה "המורכבת כולה" מפרוגרסיביים);
• נכונות לקבל את דברתם של גורמים רשמיים באיראן, וסירוב מקביל להעניק סיכוי מחמת הספק ליריביהם או לקורבנותיהם (הבטחותיו של חומייני ליהודים ולשמאלנים באיראן);
• הרעיון שמאחורי סיסמאות ההשמדה של החומייניסטים יש שאיפות וקובלנות לגיטימיות, שכדאי למערב לרצות (חומייני מתנגד לישראל "בשל תמיכתה בשאה האיראני ובשל היעדר פתרון לשאלה הפלסטינית"); וכן,
• הניסיון לשכנע את האמריקנים שהרפובליקה האסלאמית, על אף כל פגמיה, מייצגת צעד קדימה עבור האזור ("דגם של ממשל הומני").
טרור, אבל "מתון"
במהלך חצי השנה האחרונה הציג ממשל אובמה וריאציות כאלו ואחרות של כל הטיעונים האלו. הנשיא האמריקני אמר באחרונה כי המשטר האיראני דבק במדיניות אנטישמית רק "בשולי הדברים". דמויות שונות בממשל האמריקני חזרו כמו תוכים על דברי המשטר האיראני, שהמנהיג העליון אייתוללה חומייני הוציא פתווה האוסרת שימוש בנשק אטומטי. הבית הלבן אוהב מאוד לגנות בפומבי את בנות בריתו הערביות, את ישראל ואת המתנגדים מבית לדיפלומטיית הגרעין, ולהציגם כאנשי קו נוקשה המסייעים בבלי־דעת לחסידי הקו הנוקשה בטהראן. מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, הדהד את טיעון הגורם האזורי המוביל כאשר אמר בפברואר 2013 ש"איראן היא מדינה עם ממשלה נבחרת".
אפילו בשנות השמונים, כשעצם האזכור של המילה איראן עורר זעם בלבם של רוב האמריקנים, ניסה המשטר ליצור סוג של מיתוג מחדש לטהראן. טהראן, שנזקקה נואשות לכלי נשק מתוחכמים יותר מאלו שהיו לה במלחמת החפירות עם עיראק, שידרה את נכונותה למשא-ומתן חשאי עם ממשל רייגן. יש מתונים באליטה המהפכנית החדשה, אמרו לאנשי הבית הלבן של רייגן, ואף כי אפשרות של פיוס אינה באה בחשבון, וושינגטון וטהראן עשויות אולי להגיע להבנה ביחס לתחומי עניין משותפים.
נאום המכירות צלח, ואנשי רייגן החליטו למכור לכהני הדת טילים נגד טנקים, תחילה באמצעות מתווכים ישראליים, ומאוחר יותר ישירות. מכירות הטילים יאפשרו, כך קיוו בוושינגטון, לרסן את התנהגותם של החומייניסטים ולהביא לשחרורם של בני ערובה שהוחזקו בידי שלוחי האיראנים בלבנון. היועץ לבטחון לאומי, רוברט מקפרליין, נשלח לטהראן עם עוגה בצורת מפתח במאי 1986. המתונים באיראן לא צצו, עם זאת, וממשל רייגן הגיע עד מהרה למסקנה שבפעולותיו הוא בעצם עוסק בתשלום כופר בנשק למשטר המחזיק בבני־ערובה.
על אף זאת, ממשלי ארצות־הברית בעשרים השנים שאחרי רייגן היו מודעים למעמד המרכזי של איראן מבחינה אסטרטגית, ולמקומה כאחת מיצואניות הנפט גדולות בעולם, והמשיכו לחתור לפיוס עם טהראן, לעתים קרובות באופן חשאי. עם תום מלחמת איראן-עיראק בשנת 1988 היה הממשלה האיראני זקוק נואשות לסיוע כספי ולשיפור בתשתית, ולכן החלו פקידים רשמיים של איראן להשמיע שוב את זמירות ה"מתונים". אך שותפיהם האמריקנים והממשלות האירופיות שחתרו להתקרב לאיראן נתקלו פעם אחר פעם בנבזיותו הבסיסית של המשטר האיראני. הפצצת מגדלי חובאר בערב הסעודית בשנת 1996, בידי חיזבאללה, הביאה למותם של אנשי צוות אמריקנים והזכירה לוושינגטון מהו טבעו האמיתי של המשטר בטהראן. האומות האירופיות שהושיטו יד דיפלומטית לאיראן בשנות התשעים, במה שנקרא השיח הקריטי, נאלצו לוותר על מאמציהן אחרי שהמשטר ביצע סדרה של התנקשויות באירופה. הנשיא הנוכחי, חסאן רוחאני, צרי לציין, היה אדריכל מסע הטרור הזה, שכוון נגד מתנגדי משטר איראניים באירופה.
ואז הגיע ה-9.11
מתקפות הטרור של האחד־עשר בספטמבר 2011 פתחו חלון הזדמנויות לאלו שביקשו לקדם את חידוש הקשרים בין ארצות־הברית לאיראן. הטרוריסטים שהפילו את מגלי התאומים היו ערבים, והם שאבו את השראתם ממעיין האיסלמיזם הסוני. ברור היה כי אמריקה תהיה חייבת להשתלח כנגד הסונים, ובצדק. היכן ניצבת הרפובליקה האסלאמית — הדבקה באסלאם השיעי — בעולם של אחרי מתקפת ספטמבר? האם היא תיחשב לבת־ברית במאבק נגד הקיצונים הסונים, או שהנשיא החדש, ג'ורג' בוש הבן, יכרוך את טהראן עם מדינות אחרות התומכות בטרור שאותן נשבע הממשל האמריקני להעניש? ראשי הממשל של בוש ידעו כי הטרור היה ציר מרכזי במדיניות האיראנית, והם ידעו גם כי החומייניסטים היו מקימי המדינה האסלמית המהפכנית המודרנית הראשונה — דבר שהסונים האסלאמיסטים (טרום דאע"ש) היו יכולים רק לחלום עליו.
אבל רגע אחד, קראה מקהלה הולכת ומתעצמת באקדמיה ובתקשורת: יותר ממחצית תלמידי האוניברסיטאות באיראן הם נשים. במדינה יש תעשיית קולנוע תוססת; עבר מפואר הקודם לאסלאם באלף שנים לפחות; תרבות ספרותית מרהיבה, המדגישה את אהבת היין, המחול וכרי הדשא השלווים; ומסורת עשירה, גם אם תחת דיכוי מתמיד, של פוליטיקה חילונית. ושורו הביטו וראו: מיד עם היוודע דבר המתקפה על מגדלי התאומים והפנטגון בארצות־הברית גדשו האיראנים את הרחובות, כשהם מדליקים נרות לזכר הקורבנות. האיראנים לא חילקו ממתקים לאות שמחה על המתקפות ולא קראו "מוות לאמריקה".
וכל זה היה נכון. ובכל זאת, הייתה כאן מידה לא מבוטלת של הטעייה. ראשית, תהילת התרבות הפרסית, האינסטינקטים הליברליים והחילוניים, אומץ הלב של הנשים האיראניות המבקשות שוויון, התחושות הפרו-אמריקניות המפעפעות מתחת לפני השטח — כל אלו היו מאפיינים שהמשטר החומייניסטי ניסה לסלק מנשמתם של האיראנים במשך עשרים שנה במלקות, בצנזורה ובמאסרים. מעצם העובדה שמשטר אנטי-אמריקני היה מוכן לסבול יום של אבל בשעה של חשש מפני זעמה של וושינגטון לא ניתן להקיש רבות על המשטר. אותו משטר, כדאי לזכור, לא הסתיר אפילו באופן זמני את הביטויים האנטי-האמריקניים הרבים מספור שלו: דגלי ארצות־הברית שבהם הכוכבים מוחלפים בגולגלות, דגל הפסים והכוכבים שעליו דורכים המבקרים כשהם נכנסים למשרדי הממשלה השונים.
אבל עזבו שטויות. איליין סקולינו(Sciolino) , ששימשה אז שליחת ה'ניו יורק טיימס' בטהראן, דיווחה באוקטובר 2001 ש"איראן סבורה שהטרוריסטים העומדים מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר צריכים להיות מובאים לדין וכי יש להחליף את ממשל הטליבאן באפגניסטן". היא ציטטה "דיפלומט איראני בכיר" בשם מוחמד ג'וואד זריף, ששימש אז סגן שר החוץ בממשלת חתאמי (כיום שר החוץ והדמות המרכזית במשא-ומתן על הסכם הגרעין). המאמר המשיך ותאר את התנגדותו של זריף לתגובה צבאית אמריקנית בהיקף רחב להתקפות הטרור ב-11 בספטמבר: "הערותיו הן ההסבר המלא ביותר עד היום של עמדת איראן, והן ממקדות באופן חד את המחלוקת הפסיכולוגית המפרידה עדיין בין שתי המדינות, אחרי שני עשורים בלי יחסים דיפלומטיים, שבאו לקיצם עם המהפכה האסלאמית ושבי בני־הערובה בשגרירות האמריקנית בטהראן".
המאמר לא כלל אזכור כלשהו לתפקידה של הרפובליקה האסלאמית כמדינה התומכת המובילה בעולם בטרור, ולא כלל מילה על ביירות או על מגדלי חובאר או על ההתנקשויות באירופה. כותרת המשנה שלו הייתה: "טהראן תוקפת את הטרור אך מתנגדת למתקפה אמריקנית" (סקולינו משמשת היום מדריכת תיירים ל"סיפורים מפרס" — טיול במחיר של 6,995 לאדם לאיראן, המאורגן בידי ה'ניו יורק טיימס').
הופכים את איראן לקורבן
הדימוי של איראן כשותפה למאבק בטרור זכתה לחיזוק בזכות מיתולוגיה של קובלנות והתקרבנות שתומכי הקשר עם איראן קיוו שתרכך את פגיעת הפרטים ההיסטוריים הבלתי־נוחים שאמריקנים דבקו בהם, ובהם משבר בני־הערובה בשנת 1979. המיתולוגיה לבשה דמות בספר 'כל אנשי השאה' משנת 2003, שתיאר את ההפיכה שהפילה את ראש־הממשלה מוחמד מוצאדק אחרי שניסה להלאים את הנפט באיראן.
ברוח טיעון ששלט בחוגים ליחסים בינלאומיים במשך עשרות שנים גרס הספר כי בהפלת מוצאדק, "שנבחר באופן דמוקרטי" בשנת 1953, הסי-אי-איי האמריקני והשירות החשאי הבריטי, אם-איי-6, המיטו על ראשם את זעמם של האסלאמיסטים, שהכה במערב בשנת 1979 ושוב ב-11 בספטמבר. מחבר הספר, סטיבן קינצר, היה בעבר כתב של ה'ניו יורק טיימס'. הוא לא ידע לקרוא פרסית, והסתמך במידה רבה על זכרונותיו של קרמיט רוזבלט הבן, מרגל לשעבר של הסי-אי-איי, שסבל מנטייה להאדרה עצמית וביקש לפאר את תפקידו המרכזי בעיצוב תמונת המלחמה הקרה, ובין השאר גם ההפיכה נגד מוצאדק.
בבניין המיתוס של החתרנות האמריקנית באיראן טשטש קינצר את נטיותיו הדמגוגיות של מוצאדק (בעת ההפיכה פיזר ראש־הממשלה את הסנאט ושלט באמצעות צווים). המחבר המעיט בחשיבות הסיכון הממשי שארב לבליעת התנועה הלאומנית של מוצאדק בידי הטודא, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, שצייתה לצווים ממוסקבה (מצעדי הלאומנים משכו אליהם אלפי תומכים, אך מצעדי טודא משכו עד 100,000 צועדים). קינצר גם מתעלם מן העובדה שמאזן הכוחות החברתי באיראן כבר נטה נגד מוצאדק בעת הדחתו.
חשוב מכך, כפי שמציין ההיסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד עבאס מילאני בהתייחס למפנה נגד מוצאדק, "בני המעמד הבינוני באיראן, סוחרי הבזאר… ותעשיינים חששו כולם מהשיח התוקפני והתקיף של מפלגת טודא". כדי לכפות על וושינגטון לעמוד לצידו בוויכוח הלאומני, החל מוצאדק לפלרטט עם טודא. חשוב מכך, מוצאדק עורר את טינתם של בני מעמד כהני־הדת — אותם איסלמיסטים, במלים אחרות, שהובילו מאוחר יותר את מהפכת 1979. לכן, גם אם מניחים שהסי-אי-איי שיחק תפקיד מרכזי כפי שמייחס לו קינצר (וזה לא היה המצב), לא הייתה לכהני הדת יכולת לטעון, מוסרית והיסטורית, כי הם נוטרים לאמריקנים על סילוקו של מוצאדק. המשטר בטהראן ממשיך עד עצם היום הזה למזער את מורשתו של מוצאדק החילוני מבית, במקביל להעלאת טרוניות על ההפיכה מחוץ לאיראן.
ולמרות כל זאת, הנראטיב המוצאדקי של קינצר היה כלי נשק שלא ניתן שלא להשתמש בו. אי אפשר להשמיע ביקורת על המשטר באיראן בלי שעיתונאי או חבר בצוות חשיבה יבוא ויאמר: "כן, כהני הדת עושים דברים נוראים למדי, אבל, אתה יודע, אמריקה הדיחה ראש־ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי באיראן."
נמסים מול החיוכים
ובינתיים מדגישים עיתונאים ואנשי צוותי חשיבה פתאים שוב ושוב את קיומם של מתונים ורפורמטורים במשטר, ואת חשיבות טיפוחם, שלא ייווצר חלילה מצב בו אנשי הקו הקשה יאחזו שוב במושכות.
הם מצביעים על כך שבקיץ 2001 שב ונבחר לתפקיד הנשיא מוחמד חתאמי, כהן דת חייכני ורך מנהגים. רובין רייט מה'לוס אנג'לס טיימס' הכתיר אותו כ"רפורמטור המוביל של המדינה", שעה שבשנת 2002 הרחיק דוח של International Crisis Group לכת וכינה את חתאמי "כהן דת ליברלי" המוביל "קואליציה של הימין המודרניסטי הטכנוקרטי ושל השמאל האסלאמי." לא ברור מה זה היה אמור לומר. יש אבסורד מוחלט בשימוש במונחים כאלו בהתייחס למערכת המבוססת על מנהיג רוחני עליון, המושל עם סמכויות שאינן מוגבלות עד שובו של האמאם הנעלם בבוא אחרית הימים. ובכל זאת, הרעיון הפך לסימן ההיכר של ניתוח המצב באיראן עד היום. יש תמיד חומייניסטים ליברלים הממתינים במתח בצד, ואם המערב לא יערוך ויתורים נוספים במהרה בימינו, החומייניסטים הבאמת רעים יגיהו את רכבת השלום ממסלולה.
בעניין הרפורמות של חתאמי ניתן לומר כי היה בהם יותר עשן מאש. חתאמי אמנם ציטט את הגל, גזם את זקנו קצר, ולבש גלימות מגוהצות היטב. במהלך כהונתו הראשונה הוא ניסה להעניק לאיראנים, ובמיוחד לאיראניות, מידה רחבה יותר (יחסית) של חירות אישית מבתקופה הקודמת: נערות מתחת לגיל מסוים היו יכולות מעתה להחליק על גלגיליות עם בנים, וכן הלאה. אבל כשהגיעו הדברים לחופש פוליטי, לזכויות יסוד, או לכל דבר שהיה עלול לערער על עליונותם של כהני הדת נכשל חתאמי באופן עקבי, או שפשוט לא רצה להתמודד עם כהני הדת. כשהתפרצה התקוממות בקמפוסים האוניברסיטאיים בשנת 1999, לדוגמה, חש חתאמי לזנוח את הסטודנטים שהפגינו למען הדמוקרטיה, בהאשימו אותם "במתקפה נגד יסודות המשטר".
אפילו הרפורמות הצנועות שקידם חתאמי לא הולידו דבר, שכן הממסד השליט יצר מדינה מקבילה כדי לבטל את פועלו של חתאמי. המשטר חשד במשרד הביון של חתאמי ולכן יצר רשת נפרדת של אתרים סודיים, גופי שיפוט ומתנקשים, כדי להשתיק אינטלקטואלים שביקרו את המשטר וכדי להפחיד את תומכיו של חתאמי. דחיקתו של חתאמי לצד הדרך בחסות המדינה המקבילה כבר הושלמה בקווים כלליים כשהחל חתאמי בכהונתו השנייה, וזאת בלי שום קשר למדיניות האמריקנית. בתחום מדיניות החוץ סבל חתאמי מגבלות חמורות אף יותר, משום שההחלטות בנוגע ליחסיה של איראן עם העולם החיצון הן תחומו של המנהיג העליון, כשהנשיא הנבחר מתפקד רק כזרוע הביצועית.
אחמדינג'אד דפק את הנרטיב
ממשלו של ג'ורג' בוש הבן הגיב לנראטיב הרפורמה בספקנות. בשנת 2002 נשא בוש את נאומו על מצב האומה וזיהה את הרפובליקה האסלאמית כחלק מ"ציר הרשע", לצד עיראק של סדאם חוסיין והמשטר בצפון קוריאה. הכרזתו זו הולידה מחאות בקרב חובבי-איראן. כמה חודשים מאוחר יותר חשפה קבוצת אופוזיציה את קיומם של שני מתקני גרעין סודיים באיראן, והידיעה הקשיחה את עמדת ממשל בוש עוד יותר.
בשלב זה, כך לפי חובבי-איראן, ביצע ממשל בוש שגיאה חמורה נוספת, כאשר דחה את הצעתה של טהראן לעסקה כוללת, שהייתה מביאה את העימות בין ארצות־הברית לאיראן לסיכום במשא-ומתן. הצעה בלתי חוזרת זו נמסרה, כך טוענים, בשנת 2003, באמצעות טים גלדימן, שהיה אז שליח שווייץ לאיראן, במכתב בן עמוד אחד, שלא נשא שום סימן לכך שאושר בידי המנהיג העליון של איראן. אחד הכותבים בכתב־העת 'קומנטרי', מייקל רובין, ניתח לעומק את המסמך והגיע למסקנה כי גלדימן רקח את המסמך עם שגריר איראן לצרפת, ש"הפיץ את המסמך לפקידים איראניים בכירים, כשהוא מציין בהסתייגות שהוא לא הגיע מוושינגטון". בהמשך הדברים "ניסה גלדימן להשתמש בתגובה האיראנית כ'בסיס לפתיחה בדיון דו־צדדי'". היה כאן מקרה קלאסי של דיפלומט שאפתן, המנסה לשחק בזמנו החופשי במגרש של הגדולים. אבל אפילו אם המסמך אכן היה מה שגלדימן טען שהוא, מדוע היו צריכים האיראנים, שכבר ניהלו עם ממשל בוש דיאלוג בנוגע לעיראק בעידן שאחרי סדאם, צריכים לשלוח אותו לוושינגטון דרך גלדימן?
אלו שחתרו להציג את איראן כלהוטה לשלום לא יכלו להתיר את הסתירות האלו. אך תזכיר גלדימן ממשיך בחיים משלו, כמו התיאור הפשטני של הפיכת מוצאדק, כאחד המיתוסים המרכזיים של חובבי-איראן.
בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן בשנת 2005 יצרה מכשול חמור, גם אם זמני, לחובבי-איראן. אחמדינג'אד היה כמו התפרצות בלתי־נשלטת של יצריו המודחקים של המשטר האיראני. הוא הכחיש את השואה וקרא להשמדת ישראל בלשון חריפה. הוא היה גם אדם פרובינציאלי, בלי הקסם והתחכום של חתאמי, או האנגלית הרהוטה של זריף. האתגר המרכזי מבחינת חובבי-איראן, מכהונתו השנייה של בוש ועד תום כהונתו הראשונה של אובמה, היה לנסות להציג את אחמדינג'אד כמי שלא הובן כהלכה מחד, וכמי שאינו מייצג את המשטר בכללו מאידך.
קחו למשל את קריאתו של אחמדינג'אד "למחוק מעל המפה" את ישראל. זמן קצר אחרי שהתפרסם הדיווח על הערה זו ב'ניו יורק טיימס' באוקטובר 2005 יצאו חובבי-איראן למסע של ערפול סביב אמירתו החד־משמעית של הנשיא האיראני. נכון כי התרגום של כתב ה'טיימס' לא היה מדויק (אם כי יש לציין כי התרגום שימש גם את סוכנויות הידיעות באנגלית של ממשלת איראן). נכון היה יותר לתרגם את אמירתו של אחמדינג'אד כרצון "למחות מעל דפי ההיסטוריה" את ישראל. זו הייתה הבחנה שאין בה שוני, אך די היה בה לשמש נקודת פתיחה לאלו המבקשים להטיל ספק בכוונותיו האמיתיות של אחמדינג'אד.
לפתע פתאום הפכו כל יושבי וושינגטון למומחים לפרסית. אחמדינג'אד, טענו חובבי-איראן, לא הוציא פקודה למחות את ישראל מעל דפי ההיסטוריה, אלא פשוט ניבא את העתיד להתרחש. "אני בכלל לא בטוח שיש אפילו ביטוי כזה בפרסית" אמר חואן קול מאוניברסיטת מישיגן. הכותב האיראני-אמריקני ריזה אסלן פרש את הדברים באופן שונה: "בפרסית, משמעות הדברים אינה שישראל תימחק, אלא שהגבולות הפוליטיים הקיימים יימחו הלכה למעשה מעל מפה הלכה למעשה, ויוחלפו באלו של פלסטין ההיסטורית".
במקביל נטען כי מה שאמר אחמדינג'אד לא היה בעל משמעות כה גדולה בהקשר הכולל של המשטר האיראני, שכן המנהיג העליון הוא האדם שמתווה את כיווני מדיניות החוץ.
יש כאן שקר רב־רובדי. אחמדינג'אד לא ביטא תחזית הדומה לאמירה, לדוגמה, ש"יום אחד ברית־המועצות תיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינג'אד השתמש בפועל הפרסי باید, באיאד, שמשמעותו "חייב". כלומר, הייתה כאן לשון הוראה, לא תחזית פסיבית לגבי מה שיתרחש בעתיד. והחזון ההשמדתי של אחמדינג'אד לא היה חריגה חד פעמית. רוב חובביו הטריים של הדקדוק הפרסי החדש שכחו את חלקם הראשון של דברי הנשיא. התרגום המלא והנכון של הציטוט, שסופק מאוחר יותר בידי ממר"י, היה זה: "האימאם [חומייני] אמר: 'המשטר הזה המחזיק בירושלים הקדושה חייב להימחות מעל דפי ההיסטוריה'. המשפט הזה חכם מאוד".
אחמדינג'אד, במלים אחרות, שב ואישר את הסכמתו ומחויבותו למטרה שקבע חומייני — מטרה שהרפובליקה האסלאמית ניסתה להשיג, בין השאר, באמצעות יצירת חיזבאללה וסיוע לחמאס — שני גופים שעבורם חורבן ישראל הוא יעד בסיס מרכזי.
כדאי לשים כאן לב לטקטיקה מועדפת נוספת. כשמנהיג איראני נבחר, כמו אחמדינג'אד, אומר משהו נבזי, הוא מוצג כליצן, שאין לייחס משמעות לאמירותיו שכן הוא אינו יותר מבובה חלושה בידי בעלי הכוח האמיתיים. כלומר, כאן מתברר שיש חשיבות למבנה הסמכותני של המשטר. אבל אם לעומת זאת מנהיג איראני נבחר מפגין רצון למשא-ומתן, כפי שאירע עם חתאמי ועם רוחאני, כי אז חייבים לקחת אותו ברצינות, שכן הוא מייצג את רצונו של המשטר.
מגיני המשטר האיראני הגיבו באופן דומה כאשר אחמדינג'אד גנב את הבחירות לנשיאות בשנת 2009, בתמיכתו של חמינאי, ויצא למסע אכזרי כדי למחוץ את ההתקוממות הפרו-דמוקרטית שבאה אחרי הבחירות. תיעוד של אלימות המשטר כנגד מיליוני מפגינים בלתי־חמושים מהתנועה הירוקה, ששאלו "היכן הקול שלי?" הייתה בכל מקום במדיה החברתית. רק הבזויים בחובבי-איראן האמריקנים — הזוג הנתעב פלינט והילארי מאן לברט — העזו להתכחש בגלוי לכך שתוצאות הבחירות היו תרמית, או להצדיק את דיכוי ההפגנות. האסטרטגיה כאן הייתה לשוב ולהאשים את אחמדינג'אד, כאילו הוא היה המקור היחיד של כוחות הדיכוי באיראן.
כך לדוגמה, בספר אתגר איראני, שכלל דיווחים עיתונאיים מאיראן אחרי 2009, הבחין הכותב האיראני-אמריקני רב ההשפעה הומאן מאג'ד, שהוא קרוב משפחה של חאתמי, בין מה שהוא כינה "הרפובליקה האיראנית" ו"משטר אחמדינג'אד". הרפובליקה האיראנית, הוא טען, היא מערכת דמוקרטית-למחצה שיש לה תמיכה ציבורית רחבה. כן, לרפובליקה האיראנית יש מועצת שומרי החוקה, גוף לא נבחר הפוסל מועמדים לנשיאות אם הם אינם זכרים, שיעים או נאמנים מספיק מבחינה אידאולוגית. אבל, שאל מאג'ד, האין התקשורת משחקת תפקיד דומה במערכת האמריקנית, כשהיא מונעת בפועל עלייתם של מועמדים הנחשבים "קיצוניים מדי" עבור הקונצנזוס האמריקני? מאג'ד נאלץ להסכים כי יש ברפובליקה האיראנית מנגנוני דיכוי, אך היה זה דווקא "משטר אחמדינג'אד" שניצל לרעה את המנגנון הזה, ממש כפי שעשה ג'ורג' בוש הבן עם חוק הפטריוט ושאר פשעים לכאורה נגד זכויות האזרח בארצות־הברית שבוצעו בידי המשטר האמריקני אחרי מתקפת ה-11 בספטמבר.
מציאת הקבלות זולות ושקריות כאלו הייתה בעבר גם לחם חוקם של אלו שהגנו על המשטר הסובייטי בשנות המלחמה הקרה. ההבדל במקרה האיראני היה שפעלולים רטוריים כאלו נדדו תחת אובמה אל הבית הלבן והפכו לבסיס מדיניות אמריקנית במעגלי העצמה הבכירים ביותר.
הלובי של האייתוללות עובד שעות נוספות בקפיטול
לכל אורך כהונתו הראשונה חתר אובמה ליצור קשרים עם איראן, על אף העובדה שהקונגרס האמריקני הכריח אותו לאכוף סנקציות בינלאומיות קשות נגד טהראן. הוא כתב מכתבים אל המנהיג העליון עלי חמינאי — מכתבים שלא זכו לתשובה או שזכו לעביט הרגיל של שופכין אנטי-אמריקניים מפי האייתוללה. החל באביב 2009 גם העלה אובמה סרטונים ליו-טיוב, בהם ברך את האיראנים לרגל השנה החדשה הפרסית, והזמין את מנהיגי איראן לרכך את גישתם. השימוש של אובמה בסרטונים אלו בשמו הרשמי המלא של המשטר, "הרפובליקה האסלאמית של איראן", היה אות לכך שהבית הלבן החדש מקבל את הלגיטימיות של כהני הדת, ואותות אלו המשיכו להישמע גם אחרי דיכוי ההתקוממות בשנת 2009. המאמצים לא קידמו את אובמה הרבה כל עוד מכחיש-השואה הדוחה אחמדינג'אד היה נשיא איראן, אך כאשר נבחר חסן רוחאני לתפקיד בשנת 2013 החליטו הממשל וידידיו כי בוקר חדש זורח באיראן.
אחת הקבוצות שהריעה לבחירות רוחאני הייתה 'המועצה הלאומית האיראנית-אמריקנית'. המועצה (NIAC) הוקמה בשנת 2002 והפכה כבר בשנותיו של בוש לארגון היעיל, המתוחכם והמקצועי ביותר בגבעת הקפיטול לקידום הסרת הסנקציות על איראן ולמען קץ לבידוד הבינלאומי. המועצה הציגה עצמה כארגון השטח הגדול ביותר של איראנים-אמריקנים, כשהיא דוחקת באמריקנים ממוצא איראני — קבוצה משכילה ואמידה שהתרחקה עד אז מהזירה הציבורית — לקחת חלק בתהליך הדמוקרטי. מייסדה ונשיאה של המועצה, טריטה פרסי, החל את דרכו בגבעת הקפיטול כעוזר לחבר בית הנבחרים המושחת בוב ניי, שישב מאוחר יותר בבית־הכלא על העבירות שביצע. פרסי השמע את טיעונו הפשטני בנוגע למתינות האידאולוגית של איראן באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע: אם רק תתנו לאיראן מעט כבוד, ואם רק תבטיחו לכהני הדת שאינכם מתכוונים לשנות את המשטר, ואם תסירו את הסנקציות, לא תהיה כל סיבה לדאוג בגלל תכנית הגרעין של איראן.
עמדותיו של פרסי נעמו בוודאי לאוזני האייתוללות. פרסי, שוודי יליד איראן, קנה לו שם באמצעות 'ברית בוגדנית', ספר שהוציא לאור בשנת 2008. בספר טען פרסי כי העימות בין איראן החומייניסטית וארצות־הברית וישראל נבע בעיקר משאיפתה של טהראן לזכות בכבוד אסטרטגי באזור ולא, כפי שטענו בירושלים, מאידאולוגיה אנטישמית. הטיעון של פרסי התעלם מהדרכים הרבות שבהן ניסה המשטר בפועל לגבות את ההכרזות האידאולוגיות שלו בפעולה. הוא גם הזמין את הקוראים להתעלם מהרטוריקה המכוערת של המשטר כהשתלחויות סתמיות של כוח עולה.
רוב מה שידוע לנו על המימון של המועצה ועל ההליכים הפנימיים בה הוא תוצר של הליך גילוי בתביעת דיבה של פרסי משנת 2009 נגד חסן דאיולסלאם, עיתונאי איראני היושב בארצות־הברית, שתיאר את המועצה ואת פרסי כ"שחקני מפתח ביוזמת שדולה של האייתוללות בטהראן בארצות־הברית".
התיעוד במהלך התביעה חשף מכתבים בדואר אלקטרוני מהם עולה שפרסי ארגן פגישות בין חברי בית הנבחרים ופקידים רשמיים איראנים. במכתב משנת 2006 מפרסי לג'וואד זריף, שהיה אז שגריר איראן לאו"ם, ציין פרסי:
אני שמח לשמוע שתיפגש עם [החבר הרפובליקני בבית־הנבחרים, וויין] גילכרסט ואולי גם [חבר בית־הנבחרים הדמוקרטי ג'ים] ליץ'. יש עוד רבים המעוניינים בפגישה, כולל דמוקרטים מכובדים רבים. בגלל סיבות שונות, םה יצרו איתך קשר ישירות…. המטרה הרחבה יותר שלהם היא להיפגש עם חברי פרלמנט נבחרים איראניים.
גילכרסט הוא בחור נהדר, שקט אך מכובד מאוד בין רפובליקנים וגם בין דמוקרטים. החברים האלו בבית הנבחרים התפכחו מהאשליות של מדיניות החוץ של בוש, ועייפים מלשבת בצד ולראות איך בוש פוגע במעמדה העולמי של ארצות־הברית. כתוצאה מכך הם מוכנים לקחת את הדברים לידיהם והם מקבלים על עצמם את הסיכון הפוליטי הנובע מכך.
במכתב אחר מפרסי לזריף בשנת 2007 נכתב: "יהיה לך זמן להיפגש ביום שישי הבא? יש לי פגישה עם גילכרסט ועם [חבר הקונגרס הדמוקרטי גרגורי] מיקס, והם ביקשו את סיוענו ביצירת קשר בין חברי פרלמנט [איראניים ואמריקניים]". לא מפליא, מכאן, שאתרי חדשות בשליטת המדינה האיראנית או רשמיים למחצה התייחסו למועצה כאל "לובי איראני".
בית הדין המחוזי של ארצות־הברית למחוז קולומביה דחה את תביעת הדיבה בשנת 2012, בלי לפסוק את דברו בנוגע לאמת בטענותיו של דאיולסלאם. היה ברור לבית המשפט שהביקורת הנדירה והמרוככת מאוד של פרסי כלפי המשטר באיראן וזכויות האדם בו לא הספיקה כדי להוכיח שטענת ההגנה — שפרסי היה לוביסט עבור טהרן — הונעה מכוונת זדון.
"רבות מההצהרות הנמנות בתצהיר של פרסי אינן נושאות מסר אנטי-משטרי חריף", קבע בית־המשפט. "העובדה שפרסי השמיע לפרקים הצהרות המשקפות גישה מאוזנת, לפיהן לשני הצדדים חלק באשמה, אינה סותרת את הרעיון שהוא היה בראש ובראשונה חסידו של המשטר". הביקורת של פרסי על מצב זכויות האדם באיראן, המשיך בית המשפט, הייתה "פושרת". בית־המשפט לא רק דחה את התביעה של פארסי, הוא גם קנס אותו בסכום של 183,480 דולר על התנהגותו בהליך הגילוי, כולל טקטיקות שונות של השהייה ועיכוב הליכים, סירוב לגלות מסמכים, או התכחשות לעצם קיומם. ערכאת ערעור פדרלית שבה ואישרה מוקדם יותר השנה את רוב העיצומים הכספיים נגד פרסי, וקבעה כי המועצה ופרסי,
הפגינו דפוס מטריד של עיכוב והתעקשות. בכל שלב לאורך הדרך התחמקו המועצה ופרסי מהצגת המסמכים הרלוונטיים, עיכבו אותם, או התכחשו לעצם קיומם. רבים מהמסמכים האלו נגעו לליבת טיעוני ההגנה של דאיולסלאם. אי יכולתם של המערערים להציג מסמכים במועד כפה על דאיולסלאם — שאותו גררו המערערים לבית המשפט — לבזבז משאבים וזמן בהבאת עדים רבים ובצווי זימון לגורמים מצד שלישי כדי לקבל את דברי הדואר האלקטרוני שהמערערים היו צריכים למסור בעצמם. חמור מכך, המערערים גם הציגו שלא כהלכה את העובדות בפני בית־המשפט המחוזי בטענתם שלא החזיקו במסמכי מפתח שאותם ביקש דאיולסלאם להציג. חמור מכל, הם ביזו פעם אחר פעם את הוראות בית המשפט.
חובבי איראן מנהלים את העסק
במשפט שעיקרו היה השאלה האם תיאור המועצה ופרסי כשדולנים למען איראן הוא הוצאת דיבה, היה ההיבט המטריד ביותר בהתנהגות התובעים שינוי של 78 רשומות יומן, "כולל שני שלישים מהן ביומנו של פרסי", לפני הפקת המסמכים לגילוי. השאלה האם המועצה נוצרה או מומנה כלובי למען המשטר בטהראן היא עתה בעיקר עניין אקדמי. העניין החשוב הוא שבכהונתו השנייה אימץ ברק אובמה כמעט את כל הנקודות של המועצה, וכי אלו הן מיזוג מובהק של כל הטיעונים של חובבי-איראן ממאמר הדעה של ריצ'רד פאלק בשנת 1979 ואילך.
כדאי להיזכר בטענתו של הנשיא אובמה לרדיו הציבורי הלאומי (NPR) בארצות הברית שיש להתחשב ב"שאיפות הלגיטימיות" של איראן. אחרי הדברים האלו באה הערתו של הנשיא בראיון שפורסם בגליון מאי של ה'אטלנטיק' כי האנטישמיות של המשטר היא לא הרבה יותר מ"כלי ארגוני", התפרצויות רטוריות לא נעימות, שאינן קודמות לאינטרסים האסטרטגיים האחרים של טהראן. ההבחנה בין מתונים לאנשי הקו הנוקשה גם היא מצאה חיים חדשים בהאשמות ממשל אובמה שאנשי "הקו הקשה" בין יריביו של הנשיא — כלומר, חברי בית־המחוקקים בארצות־הברית — מחזקים את מקביליהם, אנשי הקו הקשה בטהראן.
ונעבור מכאן לחדר המצב בבית הלבן ב-31 במרץ 2015. דיפלומטים בז'נבה סיכמו זה עתה את הסיבוב האחרון בשיחות הגרעין בין המעצמות הגדולות ואיראן, והסכם מסגרת נראה באופק. הנשיא אובמה כינס לישיבת תדרוך את שריו הבכירים ופקידים רשמיים בכירים אחרים. עם המשתתפים נמנתה גם זאהר נוורוזאדה.
נוורוזאדה היא ראש אגף איראן במועצה לביטחון לאומי. נוורוזאדה היא גם, כך מסתבר, בוגרת 'המועצה הלאומית האיראנית אמריקנית'. פקיד בכיר בממשל תיאר מאוחר יותר את תפקידה במועצה באוזני 'הוושינגטון פוסט' כ"התמחות". האמנם? מכתב משנת 2004 של המועצה שהוצג בפניי מתאר את נוורוזאדה כ"חברת צוות".
זוהי התפנית במלואה. חובבי-איראן הם אלו המנהלים את העסק עתה, גם אם ממשל אובמה חש צורך לשקר לנו בנוגע לכך.
_____
סוהראב אהמרי הוא כתב ה'וול סטריט ג'ורנל' בלונדון. המאמר המקורי פורסם במגזין 'קומנטרי'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
יש כטן משהו מפחיד. קשה שלא לתהות מדוע האמריקאים כל כך מעוניינים בקשרים הדוקים עם האיראנים
הבעיה היא שהאמריקאים אינם לומדים את האיסלאם. אינם קוראים בקוראן. המנטליות המוסלמית אינה מובנת להם . הם מתיחסים למוסלמים כמו לאנשי המערב. ברגע שכל זה ישתנה תיפקחנה עיניהם.