נס המים של ישראל

מדינת ישראל מתפילה 80% ממי השתייה שלה, מטהרת ביוב ומפתחת טכנולוגיות השקיה חסכוניות. סיפורה המופלא של המדינה המזרח-תיכונית שניצחה את המדבר והבצורת

כבר לא תלויים רק בכנרת; מתקן הסינון של מקורות בצפון. צילום: משה שי, פלאש 90

לפני חמישים שנה קידמו הנשיא האמריקני דוויט ד. אייזנהאואר וראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות-הברית, לואיס סטראוס, את חזון הפרחת השממה באמצעות אספקה כמעט בלתי מוגבלת של מים מתוקים. בשנת 1953 סייע סטראוס בכתיבת תכנית "אטום לשלום" של הנשיא. 15 שנים מאוחר יותר, בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, הם הציגו יוזמה גרעינית נוספת. הפעם זכתה זו לכינוי "מים למען שלום".

התכנית חזתה הקמת שלושה כורים גרעיניים גדולים להתפלת מי-ים; במצרים, בישראל ובירדן. "המים המתוקים שייווצרו בשלושת המפעלים העצומים האלו לא יעלו יותר מ-15 סנט ל-1,000 גלונים [3,800 ליטר]", כתב אייזנהאואר לרידרס דייג'סט. המפעלים "יפריחו את אדמות המדבר לצורכי אדם" ו"יקדמו את השלום באזור מסוכסך זה בעולם".

סטראוס טען כי ההצעה תפתור את שתי הבעיות העיקריות במזרח-התיכון — מחסור במים והפליטים הפלסטינים — מה שיספק מוצא מה"ביצה שבה מבוססות המעצמות". ההצעה זכתה לתמיכה פוליטית מסוימת, בין השאר מהנשיא האמריקני דאז, לינדון ג'ונסון, אך ללא התקדמות כלשהי בביצועה. הסיבה לכך הייתה "הנאיביות שבטיעונים, אם לנסח זאת בצורה עדינה", כפי שביטא את הדברים אחד המומחים הבולטים לענייני ערבים בארצות-הברית, מלקולם קר המנוח. "לא היה דבר", הוא כתב, "באווירה בעולם הערבי, שבישר על נכונות לתמוך בעוד תכנית אמריקנית גרנדיוזית".

אך התכנית כשלה גם משום שלא היה לה הגיון כלכלי – טענה שנדונה בעיון במחקר שערכתי ב-1969 ובמחקר שנערך שנתיים קודם לכן, ב-1967, בידי וויליאם א. הון (Hoehn), כלכלן שעמו עבדתי ב'ראנד קורפוריישן'. גם אם היינו מקבלים הנחות אופטימיות מאוד ביחס למשתנים חיוניים כמו תפוקת המפעל והריבית, עלות המים לבדה לייצור יבול של כותנה הייתה עולה על ההכנסה הכללית מהיבול כולו. באותה תקופה היו בישראל יותר מ-300 קמ"ר של שדות שלחין של כותנה. היה הרבה יותר הגיוני מבחינת ישראל לעבור לשימושים יעילים יותר בקרקע או להפסיק לגדל כותנה בכלל, מאשר לייצר מים מותפלים במחירים כאלו.

החשש העיקרי שלנו, עם זאת, נגע פחות לכלכלה ויותר לתוצאות של עידוד פיתוח אנרגיה גרעינית "לצורכי שלום" — על כל ההיבטים הצבאיים האפשריים הנובעים מכך — באזור עתיר אנרגיה כמו המזרח התיכון. הדבר היה מעלה את הסיכונים של הפצת כוח גרעיני, שאנו עדים להם היום, כשמדינות כמו ערב הסעודית מחקות את האיראנים בהשקת תכניות אנרגיה גרעינית שאפתניות משלהם.

נכון יהיה לומר כי אף אחת מהמדינות האמורות — מצרים, ישראל וירדן — שהוזכרו בתכנית איזנהאואר-סטראוס לא הייתה עשירה באנרגיה באותה עת, אך את הסובסידיות הדרושות להתפלה גרעינית היה הגיוני יותר להקדיש להעברת נפט וגז ממקומות בהם היה מצוי בשפע. גם היום אין הרבה היגיון כלכלי באנרגיה גרעינית במדינות המפרץ הפרסי, למרות טענתה של איראן כי היא זקוקה לאנרגיה כזו "לצורכי שלום" (איראן לבדה שרפה או 'הבעירה' כ-10 מיליארד מ"ק של גז טבעי מיותר בשנת 2012, מה שהציב אותה במובן זה במקום השלישי בעולם מאחרי רוסיה וניגריה).

בספר שיצא לאחרונה, יהי מים: הפתרון הישראלי לעולם צמא למים (הוצאת Thomas Dunne Books, 352 עמ'), טוען איש העסקים הניו-יורקי סת' מ. סיגל כי ישראל לא רק שפתרה את בעיות המים שלה, אלא אף הפכה ל"דגם לעולם במשבר", עולם שבו יש לחצים הולכים וגוברים על אספקת המים. "בישראל", הוא כותב, "לא רק שאין משבר מים, יש לה אפילו עודפי מים. היא אפילו מייצאת מים לכמה משכנותיה".

מדינת ישראל אכן התקדמה בצעדי ענק בשתיים משלוש הדרכים אותן מציין סיגל. ראשית, היא הפחיתה באופן משמעותי את השימוש במשאבי המים הדלים שלה, בין השאר באמצעות חידושים טכניים כמו טפטפות ושיפורים במדידה, ושנית — וחשוב יותר — באמצעות תמחור מציאותי של מים. ישראל גם הגדילה את אספקת המים שלה באמצעות מי קולחין, ובלשון פשוטה: ניקוי וטיהור מי ביוב. שני הצעדים הללו — חסכון ומחזור — הם אכן צעדים המספקים "פתרונות לעולם צמא למים", לשון תיאורו של סיגל.

השאלה היא מה המשמעות של הפתרונות האלו. יהי מים הוא ספרו של אדם נלהב, וההתלהבות של סיגל מובילה אותו להפרזה בכמה נקודות. ראשית, הגבלת השימוש במים, במיוחד באמצעות תמחור ומי קולחין לחקלאות, היא צעד שקשה ליישם, למעט במקרים בהם המחסור במים הופך חמור. וגם במצב כזה, יש בעיה של סדרי גודל. לדוגמא, אפילו בתקופה של מחסור חמור, צורכת החקלאות בקליפורניה כמות מים הגדולה כמעט פי ארבעה מצריכת המים בערים. מצב זה שונה מאוד מהדגם הישראלי, שבו החקלאות צורכת עתה רק כשליש מאספקת המים של המדינה.

80% ממי השתייה מותפלים; מפעל ההתפלה באשדוד. צילום: אדי ישראל, פלאש 90
80% ממי השתייה מותפלים; מפעל ההתפלה באשדוד. צילום: אדי ישראל, פלאש 90

העתיד נמצא בהתפלה?

יתר-על-כן, ספק אם התפלה — החלק השלישי בנוסחה הישראלית — תוכל אי-פעם לספק מים לעולם בכללו בכמויות גדולות ובמחירים סבירים. דיוויד סדלק (Sedlak), מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, ערך מחקר בנושא — Water 4.0 (הוצאת אוני' ייל, 352 עמ') — ותיאר בו את ארבעים שנות ההתקדמות בתהליכי ההתפלה, כמקבילה למעבר ממכוניות הפאר זוללות הדלק של שנות ה-60' לג'יפים המשוכללים של ימינו. כלומר, התפלה היא טכנולוגיה בשלה למדי, וקשה לצפות לפריצות דרך שיקדמו אותה במידה ניכרת. "חוקי הפיזיקה", כותב סדלק, "מצביעים על סבירות נמוכה שנוכל למלא את כבישי ההתפלה במכוניות היברידיות קטנות".

כשסדלק מדבר על מגבלות "חוקי הפיזיקה" הוא מתייחס לחוק השני של התרמודינמיקה. החוק קובע את האנרגיה המזערית הדרושה להמרת מערכת בעלת אנתרופיה גבוהה — במקרה זה, תמיסת מים ומלח — למערכת בעלת אנתרופיה נמוכה יותר — במקרה זה, מים נפרדים ממלח. תהליך האוסמוזה ההפוכה, שהוא הבסיס למפעלי ההתפלה הגדולים בישראל, יעיל יותר מבחינה אנרגטית מתהליכים קודמים שעליהם התבססה ההתפלה הגרעינית לפני חמישים שנה – אך עדיין מדובר בתהליך אינטנסיבי מאוד מבחינה אנרגטית ולכן גם יקר.

כמה טכנולוגיות חדשות בפיתוח עשויות לשפר את יעילות ההתפלה מבחינה אנרגטית [הערה 1]. אבל אפילו הטכנולוגיות החדשות האלו תיתקלנה בקיר דרישות האנרגיה המזעריות שמכתיב החוק השני של התרמודינמיקה. ואפילו אם הן תתקרבנה למינימום התיאורטי, עדיין קשה להניח כי ניתן יהיה להפיק מים במחיר זול דיו לחקלאות, אלא אם כן תתרחש פריצת דרך בייצור אנרגיה או בטכנולוגיה החקלאית, או שלחילופין יתרחש גידול קטסטרופלי בעלות התוצרת החקלאית.

סדלק מהלל את ישראל על התקדמותה בהפחתת עלות המים המותפלים באמצעות הקמת מפעלי התפלה גדולים, שינויים הדרגתיים בתהליכים, ושימוש בתשתית ההובלה הקיימת. אך אלו בדיוק השיפורים שאפשר למצות מטכנולוגיה בשלה – ולא מדובר בפריצת דרך בסדרי גודל. הבעיה היא שהשקיית דונם בודד של אדמת שלחין יכול לדרוש בקלות כ-2,200 קוב של מים. בהתחשב בכך, אפילו התחזית של אייזנהאואר לעלות חזויה של 15 סנט ל-1,000 גלונים של מים, הופכת יקרה להחריד עבור גידולים חקלאיים.

מפעלי ההתפלה של ישראל, המספקים כעת כ-21 אחוז מכלל אספקת המים בישראל, מצליחים בכך, לפי סדלק, בעלות של 1.9 דולר אמריקני ל-1,000 גלונים [3,800 ליטר], שהם יותר מ-150 דולר לדונם. וזה אינו כולל את עלות העברת המים למרחקים גדולים או לרום רב. במחיר כזה, המים המותפלים אינם מתאימים לייצור מזון לעולם רעב במחיר סביר. חקלאים עדיין זקוקים למים זולים.

יהי מים מספר את סיפורה של סדרת אנשים בעלי חזון, שיצרו את מה שסיגל מכנה "תרבות מכבדת-מים". הם בנו את התשתית ויצרו את החידושים שאפשרו לישראל לעשות שימוש טוב במשאבי המים המצומצמים שלה. עם אלו ניתן למנות שני ראשי ממשלה — דוד בן גוריון ולוי אשכול — ושני אמריקנים ששיחקו תפקיד חשוב, וולטר קליי לודרמילק (Lowdermilk) ואריק ג'ונסטון.

לודרמילק היה אגרונום אמריקני שנשלח מטעם משרד החקלאות האמריקני לערוך סקר מקיף של הקרקעות באירופה, בצפון אפריקה ובפלסטינה בשנת 1938. הוא היה "מזועזע" מהמצב הכללי של האדמה בפלסטינה וגם "המום" ממאמצי כיבוש האדמה של הציונים, אותם כינה "העבודה המרשימה ביותר" בה נתקל במהלך מסעו הארוך.

לודרמילק התאהב בשליחות הציונות והאמין כי יש בה תועלת לערבים וליהודים כאחד. הוא פרסם את ממצאיו בספר פלסטינה, ארץ ההבטחה בשנת 1944. הספר פורסם בתקופה קריטית, שבה סברו הבריטים השולטים בארץ כי שטח פלסטינה יוכל להכיל רק אוכלוסיה של שני מיליון איש לכל היותר (לעומת כ-12 מיליון החיים באזור היום). לודרמילק כתב לעומת זאת, כי "יכולת הספיגה של כל מדינה… משתנה בהתאם ליכולתה של האוכלוסיה להשתמש באדמתה באופן מיטבי, ולכונן את כלכלתה על בסיס מדעי ויצרני". מספרים כי בעת מותו של הנשיא רוזוולט נמצא לידו הספר פתוח.

המחלוקת הזו על כושר הקיבול של פלסטינה מסבירה מדוע סבר קר כי ההצעה של אייזנהאואר-סטראוס היא כל כך נאיבית. מנקודת מבטם של הערבים, כמו גם של היהודים, תוספת מים משמעה אפשרויות נוספות להגירה יהודית. ומה שהיה אורה ושמחה ליהודים כאן, היה חושך מצרים עבור הערבים.

אריק ג'ונסטון, רפובליקני מוביל וראש איגוד מפיקי סרטי הקולנוע של אמריקה, נשלח בידי הנשיא אייזנהאואר בשנת 1953 כשגריר מיוחד למציאת פתרון דיפלומטי להקצאת מי נהר הירדן. ג'ונסטון הגיע למסקנה כי הקצאת המים צריכה להתבסס על עקרון המשתמש בכל משאבי המים "בלי בזבוז מיותר, וכי היקף היבולים אותם ניתן לגדל באזור צריך להיות הקריטריון החשוב ביותר". ג'ונסטון, כך לפי סיגל, הצליח "להביא את הטכנוקרטים של המים בכל מדינה ערבית להכיר בתכניתו המשופרת כבסיס להקצאה הוגנת של מי הירדן לצדדים השונים". ההסכמה פילסה את הדרך לבניית המוביל הארצי, שהוביל את מי הכנרת לצפון הנגב הצחיח.

החלום של הרצל מתגשם. צילום: אדי ישראל, פלאש 90
החלום של הרצל מתגשם. צילום: אדי ישראל, פלאש 90

"מהנדסי המים יהיו גיבוריה"

סיגל מתאר את חשיבות המים בתולדות ישראל באמצעות תיאור אנקדוטלי המתחיל לא לפני חמישים שנה אלא לפני מאה שנה, כשבנימין הרצל ערך פגישה עם הקייזר הגרמני וילהלם השני במהלך ביקורו של זה בירושלים בשנת 1898. "המדינה הזו אינה צריכה דבר למעט מים וצל כדי להבטיח לה עתיד מזהיר", מצטט סיגל את הקייזר [הערה 2]. הרצל עצמו הפגין התלהבות לפיתוח מקורות מים. בנובלה האוטופית שלו, אלטנוילנד, פינטז הרצל על כך ש"כל טיפת מים" במולדת היהודית המדומיינת שלו "תנוצל לתועלת הציבור", וכי "מהנדסי המים יהיו גיבוריה".

למעשה, סיגל מתמקד במהנדסי המים של הרצל, והוא מרותק באופן שניתן להזדהות איתו לאותם אנשים שהוא מכנה המתכננים בעלי החזון – "גיבורים ללא תהילה" – אשר רבים מהם נחשבו לחולמים בחייהם, ומעטים מהם זכו לשיקום שמם בערוב ימיהם.

האיש שסיגל מתאר כ"דמות המרכזית בחשיבה ובתכנון ביחס למים בישראל" היה שמחה בלאס, מהנדס מים מפולין, שהיגר לארץ ישראל בשנת 1930. בלאס נהנה מהשפעה יוצאת מגדר הרגיל על מגוון עשיר של יוזמות מים. הוא בחר במפעל הטיית מי נהר קולורדו ללוס אנג'לס כמודל, וחלם ותכנן "תכנית פנטסיה" שהפכה מאוחר יותר למפעל המוביל הארצי. הוא גילה את המים בנגב, שאפשרו בשנת 1946 ליישם את רעיונו של בן-גוריון בדבר הקמת 11 נקודות התיישבות, כדי לבסס את תביעתה של ישראל על המרחב המדברי הבלתי מיושב של הנגב.

בלאס נהנה מקשרי עבודה הדוקים בשנות השלושים עם לוי אשכול, שסייעו להקמת חברת המים הממשלתית של ישראל, מקורות. ובשנות החמישים יצר את חברת תה"ל לתכנון המים לישראל בצלמו ובדמותו.

המוביל הארצי הפך לפרויקט לאומי, ותה"ל שאותה הקים בלאס מונתה על התכנון. אך משימת בניית המוביל בפועל הועברה לחברה הקודמת בה כיהן, מקורות. בלאס לא שבע נחת מכך שנמנעה ממנו האחריות על הפרויקט כולו, ופרש ממשרתו הממשלתית "והלך הביתה כדי לחכות לטלפון שיאמר לו שהוא צדק ככלות הכל. השיחה מעולם לא התקבלה". כשהמוביל הארצי נחנך באופן רשמי בשנת 1964, בא וולטר קליי לודרמילק מארצות-הברית כאורח של כבוד. "אין כל תיעוד", כותב סיגל, "להזמנת שמחה בלאס או לנוכחותו בטקסים".

אך בלאס לא ישב בביתו והחמיץ פנים. הוא עסק במשהו חשוב הרבה יותר, רעיון שבו נתקל באקראי וידוע היום בשם "השקיה בטפטוף". הרעיון נדחה בזלזול מצד הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית — למעט חבר זוטר בה בשם דן גולדברג, שגם הוא סולק בידי אחד מעמיתיו הבכירים יותר — ובלאס יצר שותפות עם קיבוץ חצרים, אחד מאותם 11 ישובים ראשונים בנגב. בסדרה של שותפויות עם קיבוצים אחרים נוצר מפעל נטפים, חברה פרטית גדולה השולטת היום בשוק בשווי 2.5 מיליארד דולר של השקייה בטפטוף.

נטפים יצרה שותפויות בסין, בהודו ובווייטנאם, לצד מדינות אחרות, ומוצריה משמשים במקומות רבים בדרום-מערב ארצות-הברית. לפי סיגל, "בלאס חי את שארית חייו ברווחה שלא היה זוכה לה על בסיס פנסיית עובד ממשלה ישראלי".

ההשקייה בטפטוף לא רק שהפחיתה מאוד את השימוש במים בחקלאות, אלא גם הגדילה במידה ניכרת את היבולים. בניסוי אחד בהודו, עליו מדווח אתר נטפים, יבולי הכותנה כמעט והוכפלו, תוך הפחתה של 40 אחוז בשימוש במים. ישראל גם הפכה למובילה עולמית ביצירת יבולים חדשים הדורשים פחות מים או מים יקרים פחות.

מדינת ישראל התקדמה בצעדי ענק גם בהפחתת צריכת המים לנפש. בשנת 2000 הונהגה חובת שימוש במנגנון הדחה דו-כמותי (המצאה ישראלית, כך מספרים לסיגל), אמצעי שהפחית במחצית את צריכת המים הביתית להדחת אסלות – המסתכמת בכ-35 אחוז מכלל הצריכה הביתית.

בתחום המחזור הגיבור של סיבל הוא מהנדס כימי בשם איתן לוי, שהיה אחד ממייסדי "שתי החברות המדוברות ביותר בתחום טיהור השופכין". הראשונה היא אקווייז, שפיתחה תהליך המגביר במידה ניכרת את יעילותו של חיידק במערכות טיפול בשפכים. השנייה היא אמפסי (Emefcy), המפחיתה את היקף המשקע הנוצר בתהליך הטיהור.

הגיבור הנשכח; שמחה בלאס (מימין) עם שליחו של אייזנהאור.
הגיבור הנשכח; שמחה בלאס (מימין) עם שליחו של אייזנהאור בבקעת הירדן.

להפוך מי ים לראויים לשתייה

נוסף לשימור ומחזור, התחום השלישי בניהול המים בישראל הוא כאמור התפלה. לא מדובר בהליך זיקוק בקיטור שעליו חלמו בפרויקט הגרעיני לפני חמישים שנה. התהליך מבוסס בפועל על אוסמוזה הפוכה, הליך שבו מים מלוחים נדחפים מבעד לממברנה המאפשרת למולקולות המים — אך לא למולקולות המלח — לעבור דרכה.

המנגנון כאן מוכר כבר שנים רבות, אך האתגר העיקרי היה לייצר ממברנה יעילה. בשנת 1963 הצליחו שני בוגרי אוניברסיטת קליפורניה לוס-אנג'לס, סידני לוב וסריניוואזה סוריראג'אן, והפרופסור שלהם, סמואל יוסטר, לייצר ממברנה חרירית יותר, המסוגלת להפיק מים מתוקים במהירות גבוהה פי עשרה לערך מהממברנות הקודמות. הם הדגימו את הרעיון במפעל שהוקם בקולינגה שבקליפורניה, שם הייתה קהילה חקלאית קטנה שבה המים מהאקוויפר המקומי היו מלוחים מדי לשתייה.

לוב נולד בקנזס ובסופו של דבר היגר לישראל, שם המשיך במחקריו בתחום האוסמוזה ההפוכה. סיגל מקונן על כך שלוב לא זכה להכרה מספקת ומת בשנת 2008, לפני שזכה לראות כיצד "התפלה באוסמוזה הפוכה של מי ים תשנה את ישראל ואת העולם". אך למרות שהוא מוטרד מגורלם של "גיבורים ללא תהילה" סיגל אינו מזכיר כלל את שני האמריקנים האחרים, או את ההתקדמות בתחום האוסמוזה ההפוכה בפרויקטים במקומות שונים, מיפן, עבור באיים הקנריים וכלה באוסטרליה.

בנקודה זו סיגל נמצא בחברה טובה. אפילו הניו-יורק טיימס היה צריך לפרסם תיקון ביוני האחרון למאמר ש"התייחס באופן בלתי-מדוייק" לסידני לוב כ"ממציא היחיד" של שיטת האוסמוזה ההפוכה. אבל הרושם שסיגל יוצר, כאילו האוסמוזה ההפוכה היא המצאה ישראלית בעיקרה, הנובעת מתפקידה של ישראל כ"אומת הסטראט-אפ", משקפת נטייה מצערת לניפוח חזה פטריוטי.

אין ספק שישראל הפכה למובילה עולמית בתחום התפלת המים, עם רשת של שישה מפעלי התפלה — הראשון החל לפעול באשקלון בשנת 2007 — המפיקה יחד יותר מ-500 מיליון קוב מים לשנה, שהם כ-80 אחוז מכלל הצריכה הביתית בישראל. סיגל מצטט את אילן כהן, עוזר בכיר בעברו לשניים מראשי הממשלה הישראלים, המתאר "את ההתפלה ואת מחזור המים" כ"שינוי בפרדיגמה". לפי כהן, "היום אנחנו בתקופה הדומה לשחר החקלאות. האדם הפרהיסטורי היה צריך ללכת אחרי מזונו. כיום החקלאות היא תעשייה. עד לאחרונה היינו חייבים ללכת בעקבות המים. היום אין צורך בכך".

הציטוט העסיסי הזה הוא שיקוף הוגן של החוזקות והחולשות של ספרו של סיגל. יהי מים הוא תיאור קריא, וזהו הישג לא מבוטל לנושא שהוא, איך לומר, יבשבש במקצת. אבל עבור הקורא שאינו מבין דבר בנושאים כמו עלות המים או ערכם בשימושים שונים, או הקצאת מים לשימושים אלו, יהי מים לא יספק את המידע החיוני להבין כמה מהטענות. לדוגמא, הטענה ששיטות ההתפלה הישראליות יכולות לספק מים במחיר סביר עבור קליפורניה. למעשה, השיטות האלו עדיין אינן מספקות מספיק מים לגדה המערבית ולעמק הירדן, שם עלות העברת המים המותפלים מהים התיכון לרום גבוה יותר היא עדיין משמעותית מאוד.

כפי שראינו, מים מותפלים הם עדיין מים יקרים. האוכלוסייה בישראל מונה בערך 8.5 מיליון, ורובה חיה ליד החוף ומקושרת בתשתית לאומית קיימת של מים על פני שטח של כ-20,000 קמ"ר. בקליפורניה יש כ-39 מיליון תושבים, הפרושים על פני שטח של יותר מ-415,000 קמ"ר. התפלה בקליפורניה תעלה 1.9 דולר ל-1,000 גלונים, ויהיה צורך להעבירה למקומות מרוחקים ברום גבוה. לא נכון אפוא לומר, בקליפורניה ובמקומות רבים אחרים, שהחקלאות כבר אינה צריכה "ללכת אחרי המים".

אפילו בישראל, מים מותפלים נגישים רק אחרי מאמצי ייעול מיוחדים בשימוש מקומי וחקלאי אותם מתאר סיגל. הוא אינו מזכיר את הדבר, אך שטח גידול הכותנה בישראל צנח פלאים מרום השיא בשנת 1985, ככל הנראה כתוצאה מהעלייה במחירי המים. ככלל, נתח השימוש במים לחקלאות ירד באופן משמעותי, מ-80 אחוז מכלל המים בשנות השישים עד 48 אחוז בשנת 2012. החקלאות הישראלית היום משתמשת בפחות משליש מנפח המים, שינוי משמעותי מאוד בדפוסי צריכת המים.

חשוב גם לציין שהממשלה הישראלית מספקת למגזר החקלאי סובסידיה עקיפה. סיגל אינו מציין כמה משלמים הצרכנים הישראלים עבור מים, אך טוען שכולם "משלמים אותו מחיר" בין אם הם חיים "סמוך לבאר" או "על הר הדורש שאיבה יקרה". הוא מכיר בכך ש"יישור קו מחירים לאומי זה משמעותו שלא כולם משלמים את העלות האמיתית עבור המים שהם משלמים". התוצאה הסופית, כך הוא מאמין, היא ש"לכולם יש אינטרס מאחד משותף בשימור ובחדשנות". אך משמעות הדבר היא שבישראל, בפועל, משתמשי המים הביתיים מסבסדים את השימוש במים לחקלאות. זה יכול לעבוד בישראל, אך סובסידיה עקיפה דומה אינה יכולה לאפשר קיום מגזר חקלאי הצורך 80 אחוז מכלל אספקת המים, כפי שקורה בקליפורניה.

יהיה מרגש לחשוב שהתפלה תוכל לספק מים במחיר נגיש בכל מקום בו הם נדרשים. אבל זה יוכל להתרחש רק אם תשתנה הגדרת "מחיר סביר". וזה יקרה רק אם יתחולל שינוי מהפכני במצב החקלאות — ואין כוונתי למהפכה טכנולוגית שתהפוך את המצב לטוב יותר, אלא לעלייה משמעותית מאוד במחסור במים, שתגרום למצב להיות חמור בהרבה.

מחסור כזה במים יוביל לעליה מטאורית בעלות ייצורם של מוצרים חקלאיים ויאיים על השפע החקלאי הקיים. רק בתנאים כאלו תוכל להפוך התפלה והמשמעת הנובעת משימור מים ומחזורם לאפשרית מבחינה פוליטית וכספית. משבר כזה עלול עדיין לפגוע בנו, אך למרבה המזל הוא אינו קיים עתה. העלאת ההתפלה על ראש שמחתנו עלולה לרוע המזל לספק תירוץ לדחיית בחירות קשות הנדרשות להשתמש טוב יותר במקורות העומדים לרשותנו עתה.

שימוש מיטבי במשאבים העומדים לרשותה ובטכנולוגיה הרלוונטית לכך, הוא בדיוק מה שישראל עשתה – כפי שסיגל מסביר ביהי מים. ישראל ראויה למחמאות על ההישג הייחודי שלה. אבל זהו בדיוק הדבר – הישג ייחודי, שיש לו נגיעה מוגבלת בלבד ביחס לארצות-הברית.

הערות:

[1] בהן ניתן לכלול תהליך המכונה "אוסמוזה קדימה" והליך אחר המשתמש בסינון ננו המכונה "גרפן", שפותח בידי שני חוקרים רוסיים באוניברסיטת מנצ'סטר. פיתוח עליו זכו בפרס נובל לשנת 2010. יש גם הליך שלישי המכונה "הפקת תמיסה כיוונית", שהתגלה בידי שני סטודנטים לתואר ראשון ב-MIT בארצות-הברית, אנוראג באגפאיי ופראקאש גובינדן.

[2] אך הקייזר לא העניק להרצל, כפי שטוען סיגל, "סיבה לחשוב שהוא יהיה תומך נלהב" ביצירת מדינה יהודית. ביומנו מתאר הרצל את הקייזר כמי שלא היה מוכן להתחייב לפרויקט הציוני בכללו – הוא לא אמר "כן או לא". למעשה, הרצל היה חייב לעודד את עמיתיו המדוכדכים, כפי שהוא כותב, באמירה כי "זאת הסיבה שאני המנהיג…. אני איני ירא, ולכן… ברגעים קשים כאלו, איני אומר נואש". ואולי טוב היה לציונים שהקייזר לא היה נלהב, שאם זה היה אכן המצב, הם היו נוטים לתמוך בגרמניה ולא בבריטניה במלחמת העולם הראשונה, מהלך שהיו עשויות להיות לו תוצאות היסטוריות מרחיקות לכת.

המאמר פורסם במגזין 'קומנטרי', אנחנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

מאנגלית: אורי רדלר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. והעולם הערבי והעולם האנטישמי רוצים להשמיד אותנו…….ככל שנייטיב עם העולם כך יקנאו בנו.

  2. מעניין מאוד – למרות שאני חולק על חלק מניתוחיו
    אף אחד לא אמר שלהביא מים לראש ההר דורש שאיבה מהים. שימוש מופחת במי מעיינות משאיר יותר לשאיבות בקרבת ההר ונחזור מים ניתן לבצע ליד כל עיר גדולה גם בהר.
    עמק הירדן יוכל לחזור ולקבל מים לכשיפתח סכר דגניה שהיום לא ניתן לפתוח בגלל השאיבה המוגברת למוביל הארצי.

  3. אכן נס! העם הזה מפתח כוחות שהיו עלומים בו עמוק בפנים. עתה הם פורחים בכל תחום. בביטחון, בכלכלה, במדע, בחברה, בהתפתחות רוחנית ודתית. חזרנו לארץ אחרי 2000 שנות גלות!

  4. ״החוק קובע את האנרגיה המזערית הדרושה להמרת מערכת בעלת אנתרופיה גבוהה…״
    באנרגיה המזערית, אני מניחה שאתם מתכוונים לאנרגיה מינימלית. הניסוח בעברית אינו כה ברור לפי דעתי. משתמע מהטקסט כאילו האנרגיה הדרושה לתהליך היא קטנה מאוד. אין זה המצב. חוקי התרמודינמיקה אינם מאפשרים לקיים את התהליך ללא השקעה של מינימום אנרגיה מסויים. אם התהליכים הקיימים היום קרובים לערך סף זה, כנראה שלא יהיה נתן לייעל את התהליך, אלה אם נצליח להוריד משמעותית את עלות האנרגיה.

  5. זה באמת מאמר מצוין, שכנראה בלתי אפשרי למצוא כמוהו בעיתונים הגדולים. הסיבה היא פשוטה – הוא מראה בצורה ברורה שהקיום שלנו פה הוא תוצאה של (בין השאר) מדיניות ממשלתית מעשרים השנים האחרונות (קולחין, הדחה דו כמותית, התפלה). לא רק שהמדיניות של הממשלה בשנים אלו לא הביאה לאסון חברתי כפי שטוענים, אלא שהפעולות שלה מאפשרות לכל השכבות והעמים בארץ ישראל לשתות, להתרחץ, ולאכול פירות וירקות.

    כפי שכתוב, ישראל מצליחה איפה שגם קליפורניה נכשלת, זה מרשים מאוד, ודי שובר את הפרדיגמה שלפיה אנו זקוקים בדחיפות לרפורמה חברתית. האמת היא, שהעסק עובד לא רע, וצריך להיזהר שלא להרוס את הקיים.

  6. הכותב מנסה להקטין ולהמעיט מערך ההישג של ישראל וכל כוחו להראות שזה לא ישים לארה"ב.

    בתחילה חשבתי שזה עיתונאי סמולני "מישלנו" אבל כניראה שמדובר באמריקאי (אני מקווה שלא יהודי) שמנסה לגמד את עצמת ההישג.

    אגב: מיקליפורניה באה משלחת לארץ ללמוד את נושא הטיפול במים!!

    1. פול וולפוביץ , הכותב , הוא יהודי כשר אמריקאי רפובליקן ואחד מתומכי ישראל הגדולים היה אחד ממובילי ממשל בוש הבן ונחשב לאחד מהוגי הדעות המובילים של הרפובליקנים בארהב

  7. ולמרות שלא קיים מחסור במים כיום המדינה השאירה על כנה את המחירים . כאשר צורכים מעבר לכמות 7 קוב אתה מתחיל לשלם מחירים הולכים וגדלים כך במעבר ל10 קוב והלאה.
    המדינה עשתה סיבוב על האזרחים בנושא הזה , בעבר שהיה מחסור היה היגיון בקנס על צריכת יתר. כרגע שאין מחסור מדובר במס לכל דבר ובניגוד לכל היגיון כלכלי שנועד לסחוט את האזרח עד הטיפה האחרונה.
    כך מדינת ישראל אכן בנתה מפעלי התפלה לתפארת אך ממשיכה בגזל האזרחים.
    שייקום שר הכלכלה ויבטל את הקנסות והמחירים ההולכים וגדלים ככל שהצריכה גדלה כי אין בזה יותר היגיון….

  8. צריך להקים צינור שיעביר את כל מי הגשמים
    מגוש דן שנשפכים לים להזרימם דרומה צפונה ומזרחה לאגמים ומאגרים.
    את כל מי הגשמים צריך לתפוס עוד ממקורותיהם.
    לחבר את כל מי הביוב למערכת טיהור מים
    וכל השקיה עירונית תגיע רק ממים מטוהרים מהשפדן המקומי.
    באם יש עודפי מים מטוהרים אז צריך להוזיל את המחיר לחקלאים.
    ולהזרים מים לטבע כדי ליצור עינות מים ונחל קיימא וטבע שוקק חיים ומים גם בקיץ.
    כמו כן להחליף ולתקן צנרת דולפת וצנרת רקובה וישנה הן של מי שתיה והן של ביוב.
    יש להקים מתקני התפלה נוספים ומתקני התפלה למים מליחים שיש ברחבי הארץ.
    להזרים מים לכנרת עד הקו העליון ולפתוח את הכנרת לירדן ומשם לים המלח

  9. המאמר אינו נוגע בהרחבה בכמה נקודות נוספות הקשורות ב"נס המים" הישראלי:
    1. פרויקט השפד"ן (וטיהור/השבת מי קולחין בכלל). הקו הראשון של השפד"ן לנגב הופעל כבר באמצע שנות ה-1980. כיום נהוג לחשוב שישראל משיבה כ-80% ממי הקולחין שלה, נתון שאין לו אח ורע בשום מדינה בעולם.

    2. בניית מנגנון כלכלי שהפך ענפים צורכי מים לבלתי-כדאיים בעבור החקלאי הישראלי (הוזכרה הכותנה, אבל יש עוד רבים אחרים).

    3. התמקצעות רבת-שנים של ענף ההשקיה בקרב החקלאים הישראלים: לא רק טפטפות, אלא שימוש מושכל ומחקר מדעי של השקיה בהמטרה, כולל יעילות הפיזור, שעות ההשקיה, מחשוב המערכות (וזו ההמצאה אולי הגדולה ביותר; כבר ב 1972 היתה בישראל מערכת השקיה ממוחשבת באחד הקיבוצים הנגב).