קונפליקט בסיסי: ערביי ישראל והמדינה היהודית

לא מדובר בקיפוח, אפליה או גזענות. לערביי ישראל יש בעיה שורשית ועמוקה עם מדינת היהודים, וכרגע היא לא הולכת לשום מקום.

אזרחים נאמנים? זחאלקה, זועבי ועודה. צילום: דוד ועקנין, פלאש 90

הערבים בישראל לא היו ואינם שותפים לתקומת ישראל בעת החדשה. הניגוד בין הערבים ליהודים בולט בכל ממד והיבט של החיים: בלאומיות, בהיסטוריה, בשפה, בדת ובתרבות. הקמת מדינת ישראל תוך סערת מלחמה סמלה תבוסה ערבית, והאתוס היהודי של המדינה זר לשאיפות הערבים. הם דורשים את שיבת הפליטים הפלסטינים מ-1948, ואילו היהודים עומדים על זכות שיבתם למולדתם אחרי 2,000 שנות גלות.

למעשה, האזרחים הערבים במדינה חשים השפלה מעצם העובדה שיהודים שולטים עליהם. אפשר לטייח את הדבר ולשפר את התנאים; אבל אין מזור לתחושת ההפסד והזעם של ערביי הגליל ויפו מול מדינה יהודית בפלסטין השדודה. את תוצאות מלחמת העצמאות ומשמעויותיה – מחיקת כפרים, גירוש תושבים – מייחלים הערבים לשנות ולבטל כליל. קוממיות יהודית מול נכבה פלסטינית – הפצע הפתוח לא הגליד בליבות ערביי ארץ-ישראל.

לאחרונה הכריז ראש הממשלה, בצדק רב אך באיחור של דורות, שיש לווסת את משוואת הזכויות והחובות מול המגזר הערבי במדינה. אכן, עד היום נהנו הערבים מהזכויות ומההזדמנויות שמציעה להם מדינת ישראל, וניצלו אותן כהוגן תוך התקדמות מרשימה בהשכלה, בתעסוקה ובהנאה משירותי בריאות ורווחה. הערבים גם שמרו ללא הגבלה – ובסיוע של המדינה – על דתם ולשונם, ועל כל מרכיבי זהותם: בחינוך, בתקשורת, בתרבות.

אך באשר לחובות – כלום. אין בשמירה על החוק, במידה שהדבר בכלל קיים בכפרי הערבים, ביטוי יוצא דופן לנאמנות ולאזרחות טובה. הלויאליות למדינה לא נמדדת בהקפדה סתמית על עצירה ברמזור אדום. אזרח נאמן באמת מוכיח זאת במעשים: שירות צבאי, תשלום מסים, הצדעה לדגל, שירת ההמנון, גאווה במדינה וכאב על מצוקותיה. ובייחוד: הערכה לחיילים המחרפים נפשם לשם ביטחון האזרחים.

האם הערבים נאמנים למדינה? התשובה היא לא. הביטוי לכך הוא גם סמלי וגם מעשי. הם מניפים את דגל פלסטין ולא את דגל ישראל; הם דואגים שלא לשדר רגשי גאווה ישראלית, אלא אדרבה להשמיץ ולהתלונן ללא הרף; הם מאשימים את ישראל בהתעמרות בערבים ובהוצאות להורג ללא משפט, אך שוכחים שחיילי צה"ל מגנים עליהם מפני דאע"ש ואיומים חיצוניים; והם אינם בוחלים בהערצה של ארגוני טרור ומדינות שמאיימות בהשמדת ישראל. אפילו את השירות הלאומי-אזרחי הם אינם מוכנים לקבל. הדברים הללו פשוטים אך חשוב לזכור אותם. מה שמפריע להם הוא לא קיפוח והדרה, אלא עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית.

הזהות המרכזית של ערביי ישראל היא פלסטינית, מוסלמית וערבית. הם מכנים את מקומם בלשונם פי-דאחל ("בתוך פלסטין") להבדיל מאחיהם פיל-חארג' ("הפלסטינים שמחוץ לפלסטין"). הם אינם ערבים ישראלים אלא ערבים בישראל.

הפילוסוף האנגלי ג'ון סטוארט מיל סבר, אולי בהגזמה, כי העובדה שקבוצות שונות באוכלוסיה חשופות לעיתונים ולמקורות מידע שונים, מהווה סיבה מספקת לפקפוק ביכולת ההתלכדות ביניהן. בעניין הזה אין ספק: היהודים והערבים צורכים ידע ודעה ממקורות שונים במרחב התקשורתי. היהודים מחוברים לתקשורת המערבית הליברלית, ואילו הערבים חשופים לפרסומי שטנה אנטימיים ברשתות הערביות הגדולות. הודות לפרסומיו ברשת, ערבים מישראל התגייסו אפילו לשורות ארגון דאע"ש.

דגל פלסטין במקום ישראל; הפגנת ערביי ישראל בסכנין. צילום: פלאש 90
דגל פלסטין במקום ישראל; הפגנת ערביי ישראל בסכנין. צילום: פלאש 90

הדמוקרטיה הישראלית ללא רבב

אין שום פגם בדמוקרטיה בישראל ובמימושה כלפי המיעוט הערבי. הערבים חופשיים לדבר, לנוע, להתארגן, לבחור ולהיבחר, למחות. הם יכולים לזעוק מעל כל במה אפשרית שסותמים את פיותיהם.

ועדיין, לא אחר מחבר הכנסת איימן עודה הנתפס כאיש מתון ושוחר שלום – דווקא הוא מייצג נאמנה את המאבק הפלסטיני לסיום ה'כיבוש' ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, כל הדרך לקץ הציונות. הוא אינו מקבל את היות מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אלא חותר בפומבי להפיכתה למדינת "כל לאומיה".

היום, באמצעות ארגוני שמאל אנטי-ציוניים, מצליחים הערבים להטיף בתחכום רב לשלל רעיונות שנועדו לקעקע את המדינה היהודית, בשם הרב-תרבותיות וזכויות האדם והאזרח. בד-בבד, הם מאשימים את ישראל בגזענות ובאפרטהייד, בהובילם מסע בינלאומי של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. יש אויבים בחוץ, וגם מבית.

החברה הישראלית העניקה כרטיס כניסה לאזרחים ערבים: לקחת חלק, להשתתף, ליטול משרות, ליהנות ממנעמי השלטון – וזאת מבלי שהם נוטשים את חלומם לחיסול מדינת ישראל ולכינונה של מדינה אחת פלסטינית מהים עד הירדן. טוב הלב היהודי, שמכיל את כולם ולא יודע להגיד 'לא' לאף אחד, נכנע כאן לעוכרי עתידה של מדינת ישראל.

האמת היא שהדמוקרטיה בישראל מזמן הוכיחה עצמה כליברלית, פתוחה ותוססת. לא ישראל עומדת למבחן אלא הגורם הערבי-מוסלמי המתסיס והנרגן באופן קבוע. לפתחם של הערבים מונח מבחן אמיתי: שיוכיחו בדיבורים ובמעשים את התחברותם ואהדתם למדינה שנותנת להם ביד כה נדיבה – ואפילו בעת מלחמה! – ארגז כלים של חירויות ואפשרויות. עד כה, את החוזה הפוליטי הבלתי-כתוב עם המדינה הפרו הערבים לאורך השנים.

פעם נשאלה נציגתם של הערבים בכנסת, חברת הכנסת זועבי, האם היא יכולה להגיד משהו טוב על המדינה. זועבי ענתה "לא". התשובה הזו מקפלת הרבה מאוד מן היחס של הערבים לישראל. לוקחים ביד נדיבה, ומגדפים. ואין כאן צורך להלאות את הקורא. האמירות הדומות הן הרי רבות מספור. רק אתמול האשים חבר הכנסת עיסאווי פריג' שישראל מוציאה להורג ילדים בלא משפט.

אם היהודים עדיין לא איבדו לחלוטין את תחושת המציאות, ועדיין לא השתכנעו שאשמה רובצת על מצפונם הרכרוכי, יש סיכוי שהבעיה תבוא על פתרונה. מפני שמאז 1948 לא זז הציבור הערבי מילימטר של הכרה בצדקת קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הם לא שוכחים ולא סולחים. רק אם היהודים יפנימו שזהו המצב, ניתן יהיה לבוא אל הערבים בדרישות תקיפות. אחרת, טמינת הראש בחול תסתיים באסון.

אריסטו תיאר את תפיסתו האזרחית בדימוי נאה: כמו בספינה המונהגת בידי צוות מלחים שכל אחד מהם שונה מזולתו באופיו וטעמו, כך תושבי המדינה שונים זה מזה; וכמו האחריות המשותפת של צוות המלחים בהפלגה בים סוער, כך לכל האזרחים במדינה מחויבות למלא את תפקידם בשותפות לרווחת המדינה וביטחונה.

נדמה שהערבים אינם רואים עצמם חלק מצוות הספינה, וכרגע הם דווקא עסוקים בקדיחת חור בתחתיתה.

__________________

ד"ר מרדכי ניסן כתב בנושא המאמר את ספרו 'המדינה היהודית והבעיה הערבית'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

30 תגובות למאמר

  1. הערבים בעלי האזרחות הישראלית הם בעיני אויב שיש לכבדו

    הם אויב בשל תמיכתם הבלתי מסויגת בזכות השיבה של צאצאי כל אלו שיצאו ממנה ב 1948. זהו ה'חזון', עליו הסתמנה הסכמה כללית בוועדת המעקב של ערביי ישראל, במסמך החזון המפורסם שלהם, חזון שאף מנהיג ערבי ישראלי לא יצא כנגדו. 'חזון' שמשמעו הודאי היחידי הוא הרס מוחלט של המדינה היהודית

    איני יכולה שלא לכבד ולהעריך אנשים המוכנים להקריב את האינטרסים האישיים והכלכליים שלהם על מזבח תחושות הכבוד, הצדק והסולידריות עם בני עמם. הם מודעים היטב לעובדה שמצבם של אזרחים סוג ב' בישראל (כהגדרתם את עצמם) טוב יותר ממצב אזרחים סוג א' במצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ולמרות זאת הם חותרים לשנות את מהות המדינה ולהפכה לעוד מדינה ערבית. מכאן, כל תיקוני העוולות והקיפוח (שאולי רצוי לעשות כשלעצמם) לא ישנו מהותית את עמדתם כלפי המדינה, ולא יניעו אותם להחליף את החזון שלהם בחזון אחר

    לא נוכל לשנות את תחושות הכבוד, הצדק והסולידריות של עם אחר. נוכל רק לנסות לתקוע טריז בגוש המונוליטי לכאורה של ערביי ישראל. והחשוב ביותר – לנסות לקרב אלינו את הדרוזים והערבים הנוצרים ולהפרידם מהערבים המוסלמים. רוב המלאכה כבר נעשתה ע'י המוסלמים במזרח התיכון, ועלינו רק לסייע במעט

    1. אין לך מה לכבד אותם. זהו עם אכזר ואנטישמי. תרבות המוסלמים היא תרבות של כח ושתלטנות. של דיכוי ואכזריות. של משפחות לא מתפקדות. של אלימות וסכסוכים. והכל מתחיל מהבית פנימה. העריצות לא נמצאת בחוץ. הדיכוי הוא בין איש לאשתו בין אם לילדיה. התרהות הזאת זו חברה רקובה וחולה בנפשה. אבקת שריפה שרק מחכה להדלקת גפרור. תמיד צעקות. תמיד ויכוחים. תקראי בבקשה את הספר אלוהים ששונא כדי שתביני עד כמה אין לחברה הזאת שום תקנה. ואין מה להעריץ שם. שימי לב לכל המלחמות מסביבנו במזרח התיכון. זו התוצאה של הכבוד שדיברת עליו.

  2. ערביי ישראל עומדים על זכותם להפוך את שטח מדינת ישראל לעיי חורבות כמו בסוריה. הערבים במזרח התיכון לא בונים מאומה. הם רק הורסים. אם היו מקבלים את הצעת החלוקה של נובמבר 1947 מדינתם היתה נראית כמו סוריה של היום או אפילו יותר גרוע. למזלם הם חיים במדינה מתוקנת ומתפתחת שנותנת להם חיים שאין לשום ערבי אחר באזור. ועדיין לא טוב להם

  3. ערביי ישראל מפחדים מאד מעצם המחשבה שביום מין הימים ואני מקווה שהוא קרוב מתמיד הם יחוברו לאחיהם ברשות

  4. א) האיות הנכון של השם בו מכנים עצמם צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים שהגיעו לא"י לפני מאה ומאתיים שנים בעקבות עליית היהודים לא"י, הינו פלשתינים מלשון פלשת מלשון פולשים. אודה לכותב המאמר אם יקפיד לדייק באיות.
    ב) ל-קמיליה, עיניך הרואות כי אין אפשרות מעשית להפריד בין המוסלמים שכיום הם כביכול מתונים ובין מוסלמים מיליטנטיים. אלו גם אלו שונאים אותנו, וכאשר מחבל מוסלמי מחוסל ע"י איש ביטחון יהודי, מיד קופצים שני מוסלמים "מתונים" וממהרים לנסות לנקום את דמו. עם הנוצרים, או לפחות רובם עדיין, אין אפשרות להתחבר משום הם עדיין לא עזבו מבחינה שכלית את המרחב הערבי-מוסלמי (ע"ע עזמי בשארה, באסל גטאס ודומיהם). הם לא מסוגלים להבין שההיצמדות למוסלמים פירושה מוות לנוצרים או התאסלמות. אינני מדבר על הכומר גבריאל נדאף (ירבו כמותו בין הנוצרים בכל העולם) ועל צאן מרעיתו, אלא על אלו שעדיין לא מסוגלים לעשות את הסוויץ' במוח. עם הדרוזים המצב די שביר, בהתאם למה שאחיהם בסוריה ובלבנון חווים. אני מקוה שהדרוזים בישראל לא יתחממו יתר על המידה, משום שאז הם ינסו, וכנראה גם יצליחו באמצעות פרובוקציות, למשוך ולהפיל את ישראל לקלחת הסונית-שיעית.
    ולגבי הכבוד שכביכול ראוי לתת לאויבים בעלי תעודת הזהות הכחולה, לדעתי אין לתת להם כבוד משום שהם עצמם לא מכבדים את המסגרת בה הם חיים ואותה הם מבקשים להרוס. האם חנין זועבי ראויה לכבוד משום שהיא נבחרה לכנסת ומייצגת בפיה ובמעשיה את ציבור בוחריה שרוצה להשמיד את הכנסת? האם עזמי בשארה היה ראוי לכבוד על פעילותו בכנסת בעת שריגל עבור החיזבאללה בזמן מלחמה?
    אינני שותף לדעתך שיש לכבדם. יש ביניהם אנשים בודדים (והדגש הוא על המלה והערך אנשים) שראויים לכל הכבוד ולזכויות רבות, ביניהם אנט חסכיה וחלק מקרוביה של חנין זועבי. אבל הם בבחינת יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ובבחינת רסיס של טיפה לעומת אוקיינוס מלא. כל השאר אינם ראויים לכבוד, לא בחייהם (אינני מכבד את מי שרוצה להרוג אותי ואת היקרים לי) ולא במותם (אינני רוצה ללכלך את ידי בדם של חלאות אדם).

  5. בקיצור, לא ייגמר ללא מלחמת אזרחים. ככה ההיסטוריה פותרת קונפליקטים.

    אני בכל זאת מוצא איזשהי נחת רוח בקשרים הנרקמים בין מדינת ישראל לעולם הסוני. ייתכן שזה יקל על פרטים וקהילות ערביות להגר מכאן כשאר יבינו שהם איבדו כל תמיכה מחוץ למדינת ישראל.

  6. הערבים ב48 הובסו
    וגורשו חלקית,וברחו חלקית,ועזבו לפני חלקית,
    הם עברו לעזה ויוש ושאר ארצות ערב
    ערביי יוש קרובי משפחה של ערביי ישראל וכן ערביי עזה
    והם גם כיום נישאים איתם
    הבדוים עם עזה וערביי ישראל עם ערביי יוש.
    כך שהקשר בינם הוא על רקע משפחתי והסטורי.
    לכן אל תצפו שערביי ישראל יהיו פטריוטים.
    מה שכן צריך לעשות
    זה להגביר את העליה.לחזק את הנגב והגליל.
    ולהגביר את האכיפה בקרב ערביי ישראל
    גם במחיר עימות.
    הם מידי פעם יתפרצו וירגעו
    זה מה שיש.

  7. הספר המוזכר האן יצא לאור בשנת שמונים ושש. אם המחבר העלה רעיונות כאלו על הנייר כבר אז, דהיינו מדובר ביכולת ניתוח באמת מבריקה.

    המאמר עצמו הוא אחד הסיכומים הקולעים ביותר של שאלת ערביי הקו הירוק.

    לסיכום, אני לא יכול שלא להמליץ בהקשר זה על ספרו עב הכרס של דן שיפטן בנושא הנ"ל – ספר אנציקלופדי כמעט בכל הנוגע לפועלם והשקפתם של ערביי ישראל כמו גם בהפרכת הטענות הנפוצות בדבר אפליה וקיפוח. בצורה די מעניינת,שיפטן דווקא מותח קו בין החברה היהודית והערבית-נוצרית היצרנית, משכילה ותורמת, לבין הערבים המוסלמים והחרדים בעלי מאפיינים דומים של תעסוקה, ריבוי טבעי , השכלה וסטטוס סוציו-אקונומי. כמובן שהוא עומד על ההבדלים ביחסם למדינה היהודית של שתי הקבוצות האחרונות, אך מנצל את המצוקות הדומות של שני מגזרים כל-כך שונים כדי להראות שהעוני של ערביי ישראל המוסלמים, כמו גם היהודים החרדים,נובע מחוסר נכונותם לאמץ אורח חיים מודרני שמבטיח יכולת להתחרות בכלכלת שוק חופשי.

    1. מצטרפת להמלצה. ספר חובה לכל מי שמתעניין בנושא

  8. סייג חשוב. דרוזים הם ערבים ויש להם יותר מיד בתקומת ישראל. ישנם ערבים נוצרים ומספר שבטים בדואים לצידנו וגם לא מעט מוסלמים. הבעיה היא עם ההנהגה המוסלמית בארץ ובעולם והאספסוף התומך בה. תרבות האיסלם היא מרכז הבעיה וישנם לא מעט ערבים שרואים את זה ומבקשים שינוי. השמאל, על תנועת הפוסט-מודרניזם ודת הפוליטיקלי-קורקט שלו הם בגידה באותם ערבים אמיצים. הם מצדיקים ומתגמלים את דרך הטרור. חשוב להכיר את המורכבות ולדייק בטרמינולוגיה וכמובן להיזהר מהכללות גסות

  9. אינני מסכים עם הקביעה ששום דבר לא משתנה. אינני מסכים שהם כולם מגזר הומוגני ואנטי ישראלי. ולא משום שמאל או ימין אלא משום הראיה את המציאות היומיומית.
    אני פוגש את הערבים הישראלים במקומות רבים. את הערביייה הנחמדה והמנומסת להפליא שנותנת לי תרופה בסופר-פארם, את הערבי הנחמד שעושה את עבודתו ב'רמי לוי', את הנהגים הטובים שמסיעים את האוטובוס שאני נוסע בו לעבודה והם מנומסים ואדיבים ועם שניים מהם יש לי ממש יחסי חברות, וכך הלאה והלאה.
    בוודאי תאמרו 'אלו זאבים בעור של כבש'. האמנם ? האמנם האנשים המקסימים האלו הם זאבים טורפים ? מצטער, אך זה באמת לא הגיוני לומר כך.
    כשהרוקחת מדברת איתי צברית, משתפת אותי שהיא 'כבר מתה לנוח ועוד לא נגמר הים' בפנים מלאות מסכנות ישראלית טיפוסית, כשהנהג ואני מחליפים בדיחות ישראליות קג'ואליות לחלוטין, אני מרגיש שהם ישראלים, לעיתים יותר משאר הישראלים שאני מכיר.
    לסיכום הייתי רוצה לומר למחבר: גם אני קצת ימני, גם אני נוטה לכעוס , מאד, כשחברי הכנסת המעצבנים שלהם מוציאים לנו את המיץ, אבל תראה את הדור הבא, תראה את הדור השלישי, הרבה מהם רוצים את הישראליות, רוצים להיות חלק, לתרום, להיות אהובים ומוערכים.
    ומה עושים מאמרים כאלה ? מונוליטיים ? מאחדים ומגדירים, לשלילה ? הם מרפים את ידיהם הזועקת לרצון טוב מצידנו, הם מחלישים את ההתקרבות הזהירה וההססנית של הדורות החדשים.
    במקום שתפרקו את המונוליטיות בקירבם, אתם גורמים להם להתאחד מחדש ולשלילה תחת דיגלה של השנאה . למה ?

    1. הזכרת לי את הנימוס הגרמני הידוע: "יהודים, תעלו בבקשה לרכבת לאושוויץ". הם היו תרבותיים ומנומסים להפליא, והשמידו שישה מליון מקרובי משפחתי.
      עבדתי עם לא מעט מוסלמים, לדאבוני אולי רק אחד מהם הוא בן אדם לראוי לכבוד ולחיבה. ה"אולי" זה משום שלא הספקתי לתהות על קנקנו בפרק הזמן הקצר שעבדנו יחד. השאר הראו בעדינות את דעתם על המדינה ועל היהודים, ויש מהם שאפילו עיצבנו בכוונה תחילה את היהודים. בתקופת האינתיפדה השניה עבדתי בחברה מסוימת עם נציגים רבים מהמגזר, וחלק מהם התגאה שלאחר סיום המשמרת הם היו זורקים אבנים על רכבי יהודים שעברו בציר תחבורה די ראשי במרכז הארץ, שעובר ממש ליד הישוב שלהם. הם התגאו במעשיהם מול הפרצופים של עמיתיהם היהודים לעבודה, אלו שצריכים להסתחבק איתם בשעות העבודה ולבלות איתם בארועים של החברה.

    2. ל'סתם אנונימי' ושאר ידידים ימניים:
      אינני סבור שצריך לטמון ראש בחול כאשר אתה נפגש באנטי ישראליות בוטה. להיפך. דרושה תקיפות.
      אבל אני נתקל שוב ושוב במבטים חוששים, מבטים הססניים, רצון להבין ולהיות מקובלים עלינו, העם השולט במדינה. אני נתקל בתדהמה שבכלל פונים אליהם באופן מנומס ושווה ורואה בפניהם את הכרת התודה על כך. אני רואה שיש להם רצון עז להיות נחמדים, מקובלים, אהודים.
      עלה איתי לאוטובוס בבוקר, ראה כיצד כולם מכירים את הנהג הכל כך מקסים, כיצד הוא מכיר את יוליה ואת אסף והם מכירים אותו בשמו והיחסים יחסי חברות ולא הייתי מסכים בשום פנים שתקביל אותו ל'זאב'.
      בוא איתי לסופר המקומי ותראה כיצד הקופאית מדברת בענווה, מתנהגת בכבוד, נותנת הרגשה שהיא עלה נידף ברוח לידינו, היהודים.
      ואנחנו ? חלקנו גסים, חלקנו לעומתיים, לפעמים לא נחמדים, לא כך ?
      אתם רוצים להכליל את כולם ולקבוע שכולם זועבי'ז. אבל אני אומר לך חד משמעית: חלקם רוצה כבר עכישו להיות חלק מאיתנו, מושיט לנו יד אמיתית לשלום (לא שלום בין מדינות, שלום בין אנשים). הם אומרים לנו במעשים שהם רוצים להיות חברים שלנו, לחיות איתנו בכבוד הדדי. זה לא מה שאתה רוצה בעצם מהם ? מה תגיד לאותו החלק ?

    3. ל-ירון,
      לאלו שבאמת רוצים להיות חברים שלי, אומר שיש לי הרבה חברים בחו"ל. הם יכולים להיות חברים שלי כשהם גרים בחו"ל. כשהם בא"י הם מהוים סיכון עבורי ועבור יהודים אחרים. גם כשהם לא נראים מאיימים, ואפילו מתנהגים בנימוס וענווה, הם עדיין מהוים סיכון עקב ה'טריגרים' הרבים שבסביבתם. על גוף האדם ישנם חיידקים מסוכנים רבים, שלא ניתן לנטרל אותם. בדרך כלל הם לא מזיקים. אולם בהינתן 'טריגר' מסוים, שאינו ידוע למארח ולכן אינו יכול למנוע אותו, החיידקים מתחילים לתקוף את המארח. כך פועל סטרפטוקוקוס – אחד מהחיידקים הטורפים. האם זה אומר שצריך להתייחס בהבנה וברגישות לזכויותיו של החיידק רק בגלל שכרגע הוא לא תוקף?
      גם הערבים שעבדו אתי בתקופת האינתיפדה השניה נתנו שרות בחיוך ובענווה ובכבוד ובנחמדות, ואח"כ הלכו לזרוק אבנים על יהודים, ואח"כ התגאו בזה במקום העבודה, מול יהודים. ושוב נתנו שרות משובח, מכובד ועם הרבה אהבה ללקוחות.
      גם לקוחותיו של הרוקח בן ציון גרשון אהבו אותו מאד והתייחסו אליו כאל מושיע. הוא הציל את חייהם של ערבים רבים. עד מאורעות תרפ"ט, בהן הם אנסו (אונס קבוצתי) את ביתו לפניו, עקרו את עיניו ורצחו את שניהם.
      גם חוליו של ד"ר טיכו מאד אהבו אותו, והכירו לו טובות אין ספור על שהציל את עיניהם, אף ללא תשלום. כל כך הכירו לו טובה שערבי ניסה לרצוח אותו, בדקירה מאחור.
      אלו רק דוגמאות לערבים "נחמדים" שרוצים לחיות בשלום עם היהודים.
      תודה, אבל ערבי שרוצה לחיות עמי בשלום יכול לעשות זאת בחו"ל.
      ——
      אני חוזר על דברי מהתגובה הראשונה, לגבי ערבים מוסלמים בודדים, והדגש הוא על בודדים, שהנוכחות שלהם בא"י היא ברכה להם ולנו כאחד. לדאבוני הם בודדים.

    4. ירון
      ניכר מדבריך שאתה בן-אדם טוב לב עם גישת וין-וין כנה, אך לצערי לעיתים קרובות דווקא אנשים מן הסוג הזה "סובלים" מנאיביות, ומשקפיים ורודות עם ראיה סלקטיבית. זה מאוד מפתה להשליך – מן הפרט אל הכלל, מתרבות/דת אחת לאחרת – כאשר מדובר בדברים כאלה; אנשי מערב רבים ינקו גישה זו עם חלב אימם (כמו גם ההזדהות עם ה"אחר" בכלל ועם האנדרדוג בפרט ועוד הרבה עקרונות נעלים שלצערי הופכים לנטל בנסיבות של איבה בין תרבויות, ערכים ומוסר שונים).

      האמת היא שאני מבין מאיפה אתה מגיע – גם אני לעיתים נתקל באותה הססנות ורצון להכרה שהזכרת מצד חלק מהערבים (הקופאיות ברמי לוי ועובדי המשק במלון בו עבדתי הם דוגמא שמיד עולה לי בראש). הייתי עד גם ללא מעט התנהגות מביישת ואף בהמית כלפי ערבים מצד יהודים. אבל בלי להישמע מתנשא מדי, אני לא נותן לאנקדוטות כאלה להעיב על הררי הראיות והבנה עמוקה יותר של העולם הערבי והגישות שלו כלפינו.

      למעשה, לא חסרות דוגמאות הסטוריות למצבים בהם שכנים שחיו דורות זה לצד זה באחווה משפחתית כמעט (כפי שאתה מתאר), עברו לטבוח האחד בשני תוך עניין של ימים ושבועות. יוגוסלביה לשעבר היא דוגמא קלאסית ונדושה מעט, אבל כמעט כל מדינה הטרוגנית מבחינה אתנית/דתית סבלה ממתחים דומים (ראה מקרה לבנון, הודו, אינדונזיה, אוקראינה ואחרות), וזאת לעיתים בין עמים בעלי זיקה אתנית ואיבה הדדית והיסטוריה הרבה פחות "בעייתית" מאשר בינינו לערבים. אסור לנו לשכוח שבשעת השין נאמנות שבטית/דתית כמעט תמיד מתעלה מעל יחסי ידידות בעתות שלום או אפילו שיקולים רציונליים של עלות תועלת (איכות החיים במדינה יהודית כמיעוט טובים יותר מאשר במדינת רוב ערבית). זהו טבע האדם, והדבר נכון במיוחד לחברות פרה-מודרניות (premodern).

      העובדות היבשות מצביעות על חוסר הכרה ואיבה מושרשים כלפינו שלא ניתנים לגישור ברמת המאקרו. אדרבא, רגשות הנחיתות שרבים מן הערבים חשים הם זרז נפיץ אף יותר בגלל הדיסוננס בין תפיסת המוסלמים את עצמם לבין המציאות בעולם המודרני וה"השפלות" בידי המערב בכלל והיישות הציונית בפרט. בעולם המושגים של האיסלאם שליטת לא-מוסלמים על מוסלמים סותרת את עליונות דתם, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים הנחותים הן מוסרית והן מספרית שמקומם שבני חסות ולא יותר. על כן, הערבים רואים בעצם קיומנו כאן עוול היסטורי שיש לתקנו בכל מחיר בשביל להחזיר את שיווי המשקל לעולם ואת הכבוד האבוד לאומה הערבית (אני ממליץ בחום לקרוא על תרבות הכבוד/כלימה של הערבים בשביל להבין את הדינמיקה הזו ואת משקלה במארג ייחסם אלינו. למעשה יש כאן פיוז'ן של טריאומפליות איסלאמית עם תרבות כבוד/כלימה של המדבר משם צמח האיסלאם).

      לצערי הרב, הערבים המכירים בזכותנו להיות כאן והמוכנים לחיות כמיעוט שווה זכויות תחת שלטון רוב יהודי הם מיעוט (יש דעות חולקות על סדרי גודל, אבל זה עדיין מיעוט), כאשר הרוב המוחלט רואה בעצמו כבעל הבית כאן ואותנו כפולשים זמניים שיגורשו במוקדם או במאוחר, ועל כן אין להשלות את עצמנו בדבר נאמנותם למדינה כקולקטיב גם אם ברמה האישית רבים מהם הם אנשים נורמטיבים ומסבירי פנים.

      תוצאותיהם של מאות סקרי דעת קהל, התנהגותם ועמדתם של האליטות הערביות (לא רק זו הפוליטית, אלא גם התרבותית והאומנותית), ההזדהות הגורפת עם אויבינו (הגולשת לעיתים קרובות מדי לאלימות פיזית) וחוסר יכולת מוחלט להזדהות עם הקורבנות היהודים ולגנות את הטרור בלי סייגים (שלא להזכיר את נתוני הפשיעה וצפצוף על שלטון החוק שגם הם סממן של חוסר קבלת מרות) – כל אלו ורבים אחרים מצביעים על כך ש"ערביי 48" הם פצצה מתקתקת וסכנה לא פחות קטנה לעתיד ישראל מאשר האוייבים מבחוץ, ואולי אף יותר (ראה מקרה מוסלמים בעלי אזרחות אירופית, למשל)

    5. עובדות הן אויב מר של האמת.

      רשום בגוגל תוצאות הבחירות ע"פ ישובים ותגלה שבישובים המוסלמים כ95% הצביעו לרשימה הערבית המשותפת.
      זועבי זחאלקה וטיבי הם הנציגים האותנטים שלהם.
      הם לא מגנים אף ארוע טרור ערבי.
      הם לא יהססו לחסום כבישים לרגום באבנים להסתיר מחבלים לפיץ שקרים בעולם.
      הם לא יעצרו עד שדאע"ש ישלוט פה.

      התוצאות כל כך חד משמעיות וחוזרות על עצמן כל מערכת בחירות שאין שום תקווה לשינוי.

  10. השנאה שלהם כלפינו חזקה יותר מיצר הקיום שלהם .
    הם יודעים שללא מדינת ישראל חייהם יהיו גהינום . בשליטת דעא"ש
    ודומיהם כמו בסוריה ועיראק בכל זאת הם שואפים להשמדת מדינת ישראל .

  11. לירון

    כמו בכל עם, יש ערבים נחמדים ולא נחמדים, הגונים ומנוולים, חכמים וטפשים וכד'. אבל אינך יכול להתעלם מהעובדה שהשאיפה הפוליטית העיקרית שלהם היא לחיות במדינה לא יהודית, ולהתאחד עם המוני אחיהם שעזבו ב 48. שהחזון הבוער בהם הוא למעשה האסון הנוראי ביותר שיכול לקרות לנו. אנחנו איננו אויבים ברמה האישית של מפגש בין שני אנשים במקומות עבודה ובתי חולים, אנחנו אויבים לאומיים

    אינך יכול להכחיש שרובם בוחרים במפלגה העושה ככל יכולתה למנוע שילוב של ערביי ישראל, מפלגה המתנגדת לכל סוג של שירות אזרחי, מפלגה המנסה כמיטב יכולתה להבאיש את ריח ישראל בחו'ל ולתמוך באויבנו ועוד. הם מכירים את עמדות המפלגה וראשיה לא פחות טוב מאיתנו, ובכל זאת מעדיפים להצביע פעם אחרי פעם לאותם פוליטיקאים קיצוניים. אין פער בין האוכלוסייה הערבית לבין נציגיה בכנסת, למרות רצונם של השואפים לאחוות עמים להאמין בכך. קשה גם להתעלם מסקרי דעת הקהל הנערכים במגזר הערבי, והתמיכה של כשליש עד רבע מהם ברעיונות ג'יהדיסטיים

    1. קמיליה – כל מילה בסלע. האם קראת את ספרו של דן שיפטן "פלסטינים בישראל: מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית"?

      לא יודע עם מידה מאפשר להוסיף לינקים, אבל הנה הרצאה קצרה שלו על ספרו: https://www.youtube.com/watch?v=-FVdSjYFO3Q

    2. חברה, עלי להגיב לדבריכם, לאחר מחשבה רבה.
      ראשית אני מזדהה לחלוטין עם ההיגיון שלכם לכך שיש לנו מאבק לאומי, ושברגע האמת הם יתפסו צד, ולא הצד שלנו. זה מטריד, אפילו מפחיד.
      אבל, וכאן ההבדל לדעתי, הוא החלק הזה, שמתחיל להזדהות איתנו.
      אתה רואה אנשים צעירים שאמנם חוטפים מכל הכיוונים אבל נעמדים בצד שלנו. קשה מאד עבורם להתנגד למעשי הטרור של פלסטינים, כי הם לא רואים אותם כטרור, והנה קמים צעירים ומתבטאים ממש כמונו, ומבינים שלא יתכן לבצע בנו מעשים נפשעים כאלה כי זה טרור.
      אתה רואה ראש עיר ערבית שמסלק את ראש המפלגה המאוחדת הערבית.
      אתה רואה מתנדבים מוסלמים בצבא.
      אתה רואה ערבים שעובדים כל יום, כל היום, עם יהודים, ואינם נסוגים למחוזות השנאה אלא מנסים להתחבר.
      הטענה שלי היא שכמו שהחרדים התחילו ללמוד באוניברסיטה רק כקומץ, והם היו הנחשון שהלך לפני המחנה, כך אם נהיה חכמים מספיק ונושיט יד גדולה לרוצים את החיבור איתנו, נמצא שעוד שנה לא יתמכו בנו חמישה צעירים אלא חמישים, ואחר כך חמש מאות.
      ואני לא מצפה מהם לנטוש את הבתים שלהם ואת הלאומיות שלהם. אני מצפה, כדבר טבעי, שלאט לאט הם יהיו גורם משפיע בחברה הפלסטינית ישראלית.
      אני מצפה שהם יושיטו יד אלינו אבל היד השניה תופנה פנימה, לתוך המשפחות שלהם, ויווצר חיבור הולך ומתרחב.
      דבר אחד אני יודע: לקחת ציבור גדול, של מאות אלפים ומיליונים, ולומר שהוא חושב אותו דבר, ושהוא מתכוון לרע, זה גרוע, לא נכון, לא מקדם, לא טבעי. באופן טבעי , אם לא מגדרים ומגדירים את כולנו כמיקשה אחת, אנו מתפצלים ומזדהים עם ערכים ואמונות שונים.
      בואו ניתן לקומץ את צלחת הפטרי שלו, בואו נעודד אותו, ובואו ניתן לכלל הערבי ישראלי את התחושה שהוא יכול להיפרד, שהוא יכול לקבל זהויות נפרדות אחד מהשני.
      תחום את כולם יחד, מקשה אחת, ומה קיבלת ? קיבלת בלוק. אפשר לפורר את זה, בלי שהם יוותרו על הזהות שלהם, אבל צריך רוחב לב.

    3. ירון,
      האם אתה מכיר את המונח wishful thinking? מנגנוני הגנה פסיכולוגיים? הכחשה? הדחקה? וכעת לקצת פיסקינג:

      אתה רואה אנשים צעירים שאמנם חוטפים מכל הכיוונים אבל נעמדים "בצד שלנו… והנה קמים צעירים ומתבטאים ממש כמונו, ומבינים שלא יתכן לבצע בנו מעשים נפשעים כאלה כי זה טרור"

      היכן אתה רואה אותם? ביוטיוב? לוסי אהריש, מוחמד זועבי, אנט חסקייה? לאמיתו של דבר ניתן לספור אנשים כאלה על יד אחת וחלקם באוכלוסיה הערבית לא משמעותי. נהפוך הוא, דווקא הצעירים נוטים להיות יותר קיצוניים ואנטי-ישראלים מהדורות הקודמים. היכן הצעירים הללו שאתה מדבר עליהם?

      "קשה מאד עבורם להתנגד למעשי הטרור של פלסטינים, כי הם לא רואים אותם כטרור…"

      מדהים איך אתה מזכיר כבדרך אגד מציאות עגומה זו, שבה כ-20% מאזרחי המדינה לא תופסים רצח מכוון של אזרחים חפים מפשע על רקע אידיאולוגי המתודלק בשנאה יוקדת. האם לא עצרת לרגע לחשוב מדוע הקולקטיב הערבי לא מסוגל לגנות ולהוקיע מתוכו גם את ההתנהגות הברברית ביותר? בעוד, לשם השוואה, היהודים נמהרים לתייג גרפיטי לאומני כפעולת טרור? האם מתוך לויאלויות שבטית או אולי אפילו הזדהות? ולא מדובר, חלילה, בתופעה ייחודית לערבים/מוסלמים בישראל. היכן שלא תסתכל, כמעט שלא תמצא גינויים נוקבים מבית לטרור האיסלאמי; קרוב לוודאי שתיתקל בהכחשה והאשמת היהודים והמערב בכל תחלואותיהם.

      "אתה רואה ראש עיר ערבית שמסלק את ראש המפלגה המאוחדת הערבית."

      אתה מבלבל פרגמטיזם זמני עם תפיסה אידיאולוגית. איני קורא מחשבות ולכן לא אוכל להעיד על השקפתו על עלי סלאם על ישראל, אך ברור לכל דיכפין שמה שהניע אותו, וערבים אחרים לא מעטים, הוא החשש שפגיעה כלכלית ביישובים הערבים שעדיין תלויים במידה רבה ממחסר עם יהודים. הפחד שיהודים ידירו רגליהם מבתי העסק הערבים, בין אם מפחד ובין אם מתוך חרם אידיאולוגי, הוא הוא המניע השולט בכיפה ולא איזה הזדהות פתאומית עם רעיון המדינה הציונית או ביקורת נוקבת כנגד אחיהם הסוררים.

      "אתה רואה מתנדבים מוסלמים בצבא."

      תזכיר לי בבקשה, מתוך אוכלוסיה של בערך 2 מיליון מוסלמים, כמה בדיוק משרתים בצה"ל? ושוב עולה נושא הפרגמטיזם. כמו עבור דרוזים ובני מיעוטים אחרים, צה"ל הוא לעיתים אחת מבין המסגרות הבודדות שבהן הערבים יכולם לעשות קריירה מקצועית ולהתקדם במעלה הסולם הסוציו-אקונומי. לא מדובר בפטריוטיזם ישראלי (עבור הרוב המוחלט לפחות). אם כבר, ישנה ירידה משמעותית בשיעורי הגיוס של הבדואים לצה"ל שהוא פועל יוצא של האיסלמיזציה והפלשתחניזציה של ערביי ישראל (במידה רבה ב"זכות" התנועה האיסלאמית).

      "אתה רואה ערבים שעובדים כל יום, כל היום, עם יהודים, ואינם נסוגים למחוזות השנאה אלא מנסים להתחבר."

      להזכירך, בכל תולדות ההיסטוריה, מיעוטים נאלצו להתאים את עצמם לרוב ולייצור שיתוף פעולה איתו משיקולים פרגמטיים, גם אם עמוק בפנים הם שנאו את הרוב וקיוו למפלתו. האם עלה בדעתך שהם פשוט מדחיקים את מה שהם חושבים עליך ועלי באמת, כי אחרת זה יפגע בהם יותר משזה יפגע בנו? אתה באמת עד כדי כך תמים?

      "הטענה שלי היא שכמו שהחרדים התחילו ללמוד באוניברסיטה רק כקומץ, והם היו הנחשון שהלך לפני המחנה, כך אם נהיה חכמים מספיק ונושיט יד גדולה לרוצים את החיבור איתנו, נמצא שעוד שנה לא יתמכו בנו חמישה צעירים אלא חמישים, ואחר כך חמש מאות."

      עוד הנחה שגויה בעליל. בניגוד לדעה הרווחת, לא תמיד ישנה קורלציה הפוכה בין השכלה לרדיקליזם. בכמה עשורים אחרונים עומדת מולנו תמונה ברורה של הקצנת הערבים בבת עם עלייה ניכרת בשיעורי ההשכלה בקרבם בכל מקום בו הם מהווים מיעוט וצורת השלטון מאפשרת הבעת דעותיהם במסגרת חופש הביטוי. דווקא האוניברסיטאות בארץ, כמו גם בעולם, הפכו לכר פורה של רדיקליזם פאן-ערבי ופאן-איסלאמי (ובהכרח אנטי-ציוני).

      "אני מצפה שהם יושיטו יד אלינו אבל היד השניה תופנה פנימה, לתוך המשפחות שלהם, ויווצר חיבור הולך ומתרחב."

      מצפה לך ציפיה ארוכה מאוד.

      "לקחת ציבור גדול, של מאות אלפים ומיליונים, ולומר שהוא חושב אותו דבר, ושהוא מתכוון לרע, זה גרוע, לא נכון, לא מקדם, לא טבעי. באופן טבעי , אם לא מגדרים ומגדירים את כולנו כמיקשה אחת, אנו מתפצלים ומזדהים עם ערכים ואמונות שונים."

      כמה נאור מצידך. המשפט הזה כאילו לקוח הישר מלקסיקון משטרת המחשבות הפרוגרסיבית. לאמיתו של דבר, הדרך היחידה להבין את הקולקטיבים האנושיים השונים של היום והעבר היא על ידי מציאת דפוסי התנהגות ומאפיינים המשותפים לקבוצה זו או אחרת יותר מאשר לאחרות. אף אחד פה גם לא טוען שערביי ישראל הם מסה הומוגנית בעלת קונצנזוס רחב על כל דבר ועניין. למרות שבאופן כללי החברה הערבית והמוסלמית אכן הרבה יותר מונוליטית מחברות מערביות רב-תרבותיות (והחברה היהודית בישראל היא אחת המגוונות ביותר שיש), הטענה של מרדכי ושלנו היא על קונצנזוס בתחום ספציפי מאוד – יחסם אל מדינת ישראל כמדינה היהודית והציונות.
      הבלבול שלך בין הרצוי למצוי לא משנה את העובדה שלאיך שאנחנו תופסים אותם יש השפעה מעטה מאוד לתפיסתם אותנו.

      "בואו ניתן לקומץ את צלחת הפטרי שלו, בואו נעודד אותו, ובואו ניתן לכלל הערבי ישראלי את התחושה שהוא יכול להיפרד, שהוא יכול לקבל זהויות נפרדות אחד מהשני.
      תחום את כולם יחד, מקשה אחת, ומה קיבלת ? קיבלת בלוק. אפשר לפורר את זה, בלי שהם יוותרו על הזהות שלהם, אבל צריך רוחב לב."

      יאללה. אני לגמרי איתך. אלא שאנחנו (ומדינות מערביות אחרות בעלות מיעוט מוסלמי) מנסים לעשות זאת כבר לא מעט זמן והתוצאות הפוכות בדיוק ממה שקיווינו. מה שמעלה את התהיה שמא לא הכל בידינו והצד השני בוחר במודע לאמץ השקפת עולם מילטנטית נגדנו, שאינה תלויה במעשנו? האם חשבת אי פעם שיש בינינו הבדלי תרבות כה גדולים שהצורה שבה אנחנו מפרשים את אותם הדברים והמחוות יכולה למעשה להיות שונה ואף הפוכה? שבעולם המושגים של התרבות הערבית (בניגוד לתרבות המערבית) מחוות של פיוס, וויתורים וקריאה לדיאלוג קונסטרוקטיבי מפורשות לא כמחווה של רצון טוב אלא איתות על חולשה שיש לנצל אותה לטובתך האישית?

      בקיצור, ממש עצוב לי שיש בארץ רבים החושבים כמוך שהם תוצר של ניתוק מוחלט מן המציאות והנורמות של המזרח-התיכון ופועל יוצא של מערכת חינוך עם הזנחה פושעת (ועיוות אידיאולוגי) של הנושאים הקריטיים ביותר להישרדותנו.

    4. סרגיי, אז כולם אויבים אלא אם כן הוכח אחרת?
      כשאתה פוגש ״ערבי נחמד״ אתה יורק לו בפנים? צועק עליו שהוא רוצה להשמיד אותך? אם לא אז אתה צבוע, כי לשיטתך כל ערבי ברחוב הוא פצצה מתקתקת.
      ואיך אני ששכנים ערבים רבים לי אמור להתנהל בחיי אם אתה צודק? האם עלי לחנך את ילדיי לשנוא אותם ולפחד מהם ולעבור לצד השני של הכביש כשילד ערבי בא לשחק איתם בגן משחקים?
      איזה השלכות פרקטיות מחוץ לבועה של גוש דן יש לתפיסת עולמך?

  12. ערבי ישראלי נמצא במלכודת
    מצד אחד הוא ערבי מוסלמי
    ומסורתי.דתי.
    ומזדהה עם הפלסטינים קרוביו.
    רצונו להיות בצד עמו מביא אותו לעיתים
    לפעול בצורה אקטיבית פוגענית.
    הוא נע ונד בין היותו ישראלי
    ורצונו לחיות בשקט ולהשתלב בחברה
    לבין רצונו להיות בצד הפלסטיני על כל צדדי הסכסוך.
    הוא חושש מכוח השלטון ולכן מרסן את עצמו
    אבל הוא אינו יכול להתעלם מקרוביו הפלסטינים.
    הוא נהנה מהדמוקרטיה.אבל מתנגד לה
    לערבי פלסטיני מוסלמי
    מאוד קשה לחיות תחת שלטון יהודי.
    ובשבילו זה תסביך שמשגע אותו
    ובפרט שהאזרחות נכפתה עליו
    זה פרדוקס בעייתי מאוד שצריך להבין ולחשוב איך לפעול

  13. ומה המסקנה?
    אנחנו כעת במלחמה מול ערבים בתוך ומחוץ לקו הירוק. יש הסלמה נמשכת בפיגועים ובחדירתם לתוך בתים.

    למה אנחנו לא מייצרים מציאות חדשה הנגזרת מהמלחמה שהם התחילו נגדנו? למה אנחנו לא מתקיפים כפרים שלמים בתוך ומחוץ לקו הירוק ומייצרים הרתעה?
    למה אנחנו לא מגרשים משפחות מחבלים לעזה, וכל תומכיהם – בין אם בתוך או מחוץ לקו הירוק?
    הם מנסים להשמיד אותנו ואנחנו לא עושים כלום נגדם.

  14. יש רק מדינה אחת מאוימת
    בסדר גודל דומה
    וזו ישראל וצפון קוריאה
    שניהם מוקפות חומה
    שניהם יעלמו אם הם יתאחדו עם אלה הרוצים להתאחד איתה
    בעוד שבצפון קוריאה המשטר יעלם והמדינה כמדינה נפרדת על כל סמליה
    יעלמו אבל האזרחים יהנו מחופש ודמוקרטיה ויחובקו.
    לעומת זאת ישראל ,אם הפלסטינים יקבלו זכות שיבה
    והם יהיו הרוב והשלטון יעבור לידו
    אזי ישראל כמדינה תעלם והשלטון יעלם,
    ואזרחיה יעברו טבח ,ורצח עם,וגירוש וכל הסיוטים יתגשמו עליהם
    במידה חלקיתלכן נגזר עלינו לחיות כצפון קוריאה
    כל העם צבא כל הארץ חזית לחיות במלחמה מתמדת עם הקמים עלינו
    והעולם מבין את אלה הבאים לכלותינו

  15. הפתרון היחידי למצב בו היהודים מנסים לחיות ולתפקד כשמסביבם קוצים רעילים שדוקרים עם כל תנועה הוא הדרישה להכרה במדינה הפלסטינית שקיימת מזמן בירדן על 92.300 קמר משח המדינה המקורי שיועד לנו. לשם יש לדרוש להעביר את כל הערבים כולם כי אחרת זה לא יילך ולא ישתנה. אין ברירה אלא לומר את האמת ההיסטורית עם כל הכבוד לעבדאללה הסעודי שהומלך על שטחי ארצנו כמלך לעוד מדינה ערבית. ישראל לא רוצה להתמודד עם גבול ארוך ונוח לה להסתיר עובדות היסטוריות ולהתחסל מרצונה כשבתוך מיעיה הקוצים הממיתים. זה לא יילך.

  16. לצערי כערבי ישראלי, (לא כערבי שחי בישראל) אני מתבייש ממה שקראתי במילותיך. מודה אני כי חלק ממילותיך בהן מן האמת, אך לרוב, אתה מסלף דברים ולא מעמידם על קנם. דיברת על שני עמים שניזונים ממקורות מידע שונים! לצערי מילותיך רק מוסיפות גז למדורה ונותנת לגיטימציה לקיצוניים משני הצדדים לנעוץ עוד מסמר בארון המתים של היחסים בין הערבים ליהודים במדינת ישראל.
    ולך אומר: אני ערבי ישראלי, נולדתי בישראל ותתפלא לשמוע שאני גם אוהב את המדינה הזו… רק מה לעשות, כשיש קיצוניים (משני הצדדים אגב) שמחריבים כל מה שטוב במקום הזה. ולהתייחס לאמירתך לגבי ההמנון: אני וכל ערבי אחר במדינה נהיה הראשונים לשיר את ההמנון אם גם הוא (ההמנון) ידבר אלינו כערבים וכמוסלמים,נוצרים ודרוזים כאחד. מילים כמו ציון ונפש היהודי… מדברות אליך בהחלט, אך אליי…בהחלט לא!

    מאסתי לשמוע אנשים כמוך שמדרדרים את המדינה דרך מילים פילוסופיות והשוואות חסרות ערך. אתה לא שונה מחברת הכנסת זועבי וגם לא מכל חברי הכנסת הערבים שמוליכים את המגזר במשך שנים שולל ולתהום. אתה לא שונה מהאיסלמיסטים הקיצוניים שקוראים להשמדת המדינה. אתה לא שונה מראש ממשלת ישראל (ראש ממשלה של כולם) שמצהיר שעות לפני סגירת הקלפיות ש"הערבים נוהרים לקלפיות". חבל שאנשים כמוך "משכילים" אינם משתמשים בידע שרכשו במשך שנים להפיץ רוחות של תקווה ושלום בין שני רבדי חברה ולתת הצעות "לפתרונות" ממשיים ולא להטיף במילים "משכילות" כי הערבים אינם נאמנים למדינה וכי צריך לבוא לערבים בדרישות תקיפות.

    1. לואי.. לרצות מדינה יהודית זה לא קיצוני.
      המנון לאומי יש גם בצרפת, ספרד, איטליה, גרמניה וכו׳. גם שם יש אזרחים שאינם משתייכים ללאום המדיני, והם שרים את ההמנון.
      היהודים לעולם לא יוותרו על מדינה יהודית שתגן עליהם ותהיה הבית שלהם, ומעשים של קיצוניים מהעם שלך הם אחת הסיבות לכך.
      זכויות שוות מגיע לכל אזרח שומר חוק ונאמן למדינה, כמובן.
      הגדרה עצמית לאומית בישראל יכולה להתקיים רק לעם היהודי. הרכבת של 47/8 כבר יצאה מזמן. את הצעות השלום לשתי מדינות ההנהגה הערבית דחתה. מה נשאר?
      אולי פתרונות יצירתיים כמו פדרציה, כרגע אין חדש תחת השמש.

  17. בשנות השלושים היה פעיל בכנופיה הקיצונית של המופתי לשעבר, והצטרף לראשונה לרוסים, וחבל במאמצי בעלות הברית נגד הנאצים. ואז, לאחר שסטלין החל להילחם בנאצים (1941), החבורה עזבה את הרוסים ועברה לצד של היטלר, כדי לתמוך במלחמתו האנטי-יהודית של היטלר ולהילחם בבעלות הברית.

    * במלחמת העולם השנייה הוא וחבריו נהגו להתפלל לניצחונותיו של היטלר ולמפלתה של בריטניה. (הודאתו שלו).

    * ברח בשנות הארבעים עם מקורבו אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, בן בריתו של היטלר.

    * הוא "הציע לאולמ'ה הפלסטינית ולוב להזמין את מוסוליני לאמץ מדיניות של אי שיתוף פעולה עם ציונים ולהתייחס אליהם כפי שעושים הנאצים." (מקור ערבי)

    * 1946: לפני החלוקה וכמעט שנתיים לפני הקמת מדינת ישראל המודרנית, הוא דיבר על "גזע". כעשור לאחר מכן אמר כי יהודים אינם גזע ואינם עם.

    * בשנת 1946 הוא וג'מאל חוסייני הצדיקו את השואה והחזירו את תעמולת גבלס.

    * בסוף שנות הארבעים "השווה בין התכנון הכלכלי של ישראל לירושלים לתכנון של היטלר לאירופה שנשלטה על ידי הנאצים". (לאחר שמשתף פעולה אחר עם הנאצים, אחד מראשי שוקיירי, ג'מאל חוסייני נאם ב1946 שכשהוא שומע את קול בן גוריון זה מזכיר לו את היטלר…)

    * בשנת 1952 השווה מצוקת הפליטים הערבים החיים למיליונים שנספו במלחמת העולם השנייה.

    * באוקטובר 1960 השווה את ישראל לנאצים, ואימץ את מכונות השואה של עיסא נחלה (שיזם השמצת לשון גזענית כוזבת ב -17 ביוני 1949).

    * המציא את טשטוש השוואת ה"אפרטהייד" באוקטובר 1961 בדיאטריית האו"ם שלו (מושב 16 של האו"ם). הוא גם – באותה נאום – התנגד לכך שאייכמן יישפט בישראל. זה היה ב -17 באוקטובר 1961, כמעט שש שנים לפני המלחמה בת ששת הימים, שיש המכנים אותה "כיבוש", כ- 41 שנים לפני שהגדר הביטחוני נגד טרור הוקמה בישראל.

    הוא ניצל את המומנטום דאז באו"ם נגד דרום אפריקה. אז הוא פשוט השווה את זה ל- ד. אפריקה. את המם הזה שהשמיע אחרי שכבר מיתג את ישראל עם התווית הנאצית, ואז הוא "צנח" מדרגה "מטה". באותו נאום של השוואת "אפרטהייד" הוא התנגד לכך שאייכמן יישפט בישראל. ואז בהמשך הוא "עלה דרגה" ואמר: "יותר מגעיל מפאשיזם, מכוער יותר מנאציזם." (ששורשיה הם בנוסח מכחיש השואה, עיסא נחלה ביוני -17-1949, אשר בנובמבר 14 – 1972 אמר כי היטלר [כביכול] "לא" הרג יהודים).

    זה וכדומה לזה, הוא מורשתו של יצירת תוויות פרועות, גם מעוגנת באמנת אש"ף.

    * ב-כ"ח כסלו תשכ"ב, הוא הכחיש שיש אנטישמיות בעולם וטען שציונים "יצרו" אותה. באותה תקופה הוא גם הטיל ספק בנאמנות של חבר קתולי באומרו שהוא יהודי. הוא גם טען שהוא לא אנטישמי מכיוון שהוא עצמו שמי … הוא תקף את הנציג הנוצרי. של אורוגוואי פרופ 'פברגאט קובע שהוא "יהודי" ולכן אינו מייצג את מדינתו …

    * בג' בכסלו תשכ"ג שיבח את כנופיית הנאצים הידועה לשמצה, טאקוארה, כחמישה חודשים לאחר מכן (ב- 21 ביוני 1962) הם תקפו באכזריות צלף צלבי קרס על סטודנט בן 19 כ"נקמה "על חיסול אייכמן. הוא פוטר על ידי ערב הסעודית מתפקיד האו"ם זמן קצר לאחר מכן, בגין כך (אמצע דצמבר 1962). כנראה שזה היה יותר מדי בשבילם להתמודד.

    * דצמבר 1962: רגע לפני שפוטר מהאו"ם בשל הצדעת כנופיה נאצית, הוא הוביל מתקפה להצמדת ציון לנאציזם.

    בשנת תשכ"ז: נשבע להוביל את החלוץ של חייליו לגזרה הישראלית בירושלים ולהקים שם "ממשלה ערבית טהורה" לכל ארץ ישראל.

    * שילהב את נאמניו לג'יהאד נגד היהודים בישראל והצהיר, מי ש"יעז לדבר בפומבי על ידידות ערבית עם ארצות הברית בכל כפר או עיירה ערבית שייקרע לגזרים."

    * קרא להשמיד את היהודים בישראל, תשכ"ז: 'מלחמת השמדה שלא צריך לחסוך מאיש, אישה או ילד', וציין: "אף אחד מהם לא ישרוד." (לאחר שהערבים הפסידו את המלחמה, הוא התלונן מדוע הוא נבחר כיוון שהיה מדובר בתפיסה הערבית בכללותה).

    ____________________________

    NOTES:

    Shukairy aide to Hitler's ally Mufti, already fighting in his 1930s gang:

    Congressional Record: proceeding and debates… Vol.107, part 24, US Congress, 1961, p.5735

    Shukayri admitting praying with his friends for Hitler's victory:

    E. Kedurie: 'Arabic Political Mmoires', 1964, p.189;
    'Encounter,' vol. 39, p.76. S. Spencer, Irving Kristol, 1972

    His plan to invite Mussolini:

    'Majallat Al-Maghrib', 1986, Vols. 11-12, p.32

    Mufti's right hand at WW2:

    'Congressional Record: Proceedings and Debates…' Congress, Vol. 107, Part 24 – U.S Congress, 1961

    Fled with the Mufti in WW2:

    'Palestine,' 1943, Volumes 1-5. p.5

    Leaving the Russians for Hitler's side for his anti Jewish war:

    Congressional Record: Proceedings and Debates of the … U.S. Congress, Volume 107, Part 24, 1961, p.5735 (p.35);
    'Ahora,' (Ahora Publications 1965, p.9) "Arabes Confrontan Crisis".

    Justifying Holocaust:

    'Behind Britain's Zion Conspiracy' By Bernard Lerner. The Detroit Jewish News July 12, 1946 Page 2.; 'Behind British Actions in Palestine', By B. Lerner, The Wisconsin Jewish Chronicle, July 12, 1946, p.7

    Jamal Husseini on Ben-Gurion in 1946:

    Israel Studies: IS., Volume 8, Indiana University Press, 2003 p.129

    In 1946, speaking about "racial" matter:

    'La Grande Observer' from La Grande, Oregon, Aug.8.1946, p.5

    In 1956, stating Jews are not a race not nation:

    'Issues', 1956, p.46

    On first historic (apartheid slur) comparison, by Shukairy with objection to Eichmann's trial in Is:

    Y. Oron: 'Middle East Record,' volume 2, 1961, p.188

    On Graciela Sirota:

    Richard S. Levy: 'Antisemitism: A Historical Encyclopedia of Prejudice and Persecution,' Volume 1. p.697;
    Beatrice D Gurwitz: 'Argentine Jews in the age of Revolt…', 2016, p.53

    Shukairy's salute to Tacuara:

    "Recall of Arab Delegate from U.N. is Sought; 'saluted' Tacuara", JTA, Dec.3.1962;
    "Chile Rebukes Arab Delegate at UN for 'saluting' Tacuara Group." JTA, De.4.1962

    Shukairy's praise and Tacuara's Hitlerism:

    'Congressional Record: US Congress Proceedings…' 1965, PA15915-6

    Denying anti Semitism exists but Zionists "created" it, questioned Catholic diplomat's loyalty claiming/reasoning he is Jewish:

    'Facts,' ADL, 1963, p.434

    His diatribe language enshrined in PLO charter:

    Jeffrey Herf: 'Anti-Semitism and Anti-Zionism in Historical Perspective: Convergence and Divergence', 2013 (pt.296)

    Fired from UN post by S. Arabia over support for Nazi Tacuara:

    'Israel's Relations with Non-arab Lands in Middle East Irk Arabs,' JTA,
    September 12, 1963;
    'Israel Urges UN Adopt Peace Talk Move,' The Jewish Floridian, p.1a, 8a, Dec.21.1962

    Genocidal:

    'The Story of Israel,' 1967, p.222; 'Middle East Info Series' volumes 7, Iss. 4, 1974, p.102; Y. Harkabi: 'Arab Attitudes to Israel, Arab-Israeli conflict, 1974, p.473; 'The New Middle East,' volumes 16-39, 1970, p.4

    Vowing for a 'purely Arab govt.':

    'Fort Lauderdale News,' June 13, 1967 p.9

    Jihad:

    'Los Angeles Times,' Dec. 31, 1967, p.28: "Shukairy Steps Down It Might be Said Terror is his middle name."